תאהב אותי, אבל לא יותר מדי

"תאהב אותי, אבל לא יותר מדי" אמרה לו שרון, אחרי שהתפשטו ונשכבו זו על זה במיטתה.
הוא הבטיח לא לאהוב אותה יותר מדי, לאהוב אותה רק קצת. כמה שצריך. אבל להבטיח זה קל, לקיים זה לא.
ואחרי שנפרד ממנה בנשיקה וחזר לביתו בלילה, במקום לחשוב על תירוץ למה חזר הביתה כל כך מאוחר, חשב עליה. על החום שלה, החיבוק, הנשיקה, ידה בתוך שלו.
על יופייה, עיניה החומות הקטנות, שיערה הכחול שבשורשיו ניתן להבחין בבלונדיני שהיא מנסה להסתיר, הבטן שלה שבא לו כל כך לשכב לצידה לנצח.
למה הוא דפק על דלת הבית באחת בלילה כשהוא מסריח מסיגריות ומריח של בושם?
"דין עישן לידי, והביא את חברה שלו, אדווה הזאת" המציא במהירות איזה תירוץ שכולל את החבר שלו מהגן, דין, שלא דיבר איתו כבר כמעט חצי שנה, והומו בכלל, אבל אימא אוהבת אותו.
ושרון, שרון הזאת שלא יוצאת לו מהראש. לפני שנרדם, חשב עליה עוד קצת, איך היא הוגה את המילה "תאהב", כאילו מתחננת שיאהב אותה.
בבוקר שלמחרת, היא קראה לו לשיחה בהפסקה, ונפרדה ממנו. הוא בכה בשירותים. לבנים לא סיפר.
העיקר שלא אהב אותה יותר מדי.
השרון המטומטמת הזאת, שידעה מה היא אומרת.
והוא המטומטם עוד יותר, שלא הקשיב לה.