שתיקה רועמת

הם ישבו אחד על יד השניה, בקושי מדברים. זיכרון השיחה מלפני כמה ימים עוד מהדהד בראשם. הם לא רצו שזה יהיה כך.
היה ברור שהיא רוצה לדבר איתו, והוא, לעומת זאת, היה נראה כמביע חוסר עניין בה.
היא ניסתה לפתוח את הפה, להוציא מילים, לדבר איתו, אך דבר לא יצא. והיא פחדה. פחדה שהוא ילך לה.
הוא היה מודע אליה. יושבת לידו, מסוגרת בתוך עצמה. הוא תהה על מה היא חושבת, מה עובר לה במוח הזה שלה. הוא כלכך רצה להבין, אבל לפעמים הוא הרפה. פשוט התעייף מלהבין אותה.
היא עדיין חשבה מה לומר. מה לשאול. על מה לדבר. אך נדמה כאילו הכל כבר נאמר. באותה שיחה שטותית שלא תרמה שום דבר. באותה שיחה שהיא הבינה שכנראה הוא כבר לא שלה. או שהוא פשוט מסתיר את זה כדי לא לפגוע בה.
והוא, מצידו, עדיין ישב שם לידה. עושה עצמו כמקשיב למרצה שמולו, אך האמת היא, שהוא רצה להקשיב לה.
היא החלה להרגיש את מבטיו עליה, מתגנבים חרש. היא הביטה עליו בחזרה, אך עיניו לא היו עליה. היא חשבה לעצמה שטעתה, שכנראה באמת איבדה אותו. הרי פעם אהב להסתכל עליה.
הוא הגניב אליה מבט, אך מיד הסיט את עיניו ממנה שמא תראה. הוא רק רצה להגיד לה את האמת, שהוא פשוט לא יודע איך לתת. הוא לא יודע להעניק אהבה, הוא רק לוקח ממנה ללא כל הבחנה. והוא יודע שהוא פוגע בה, ומשאיר אותה לבדה. אך אין לו מצפון, אין לו כל חרטה.
והיא אוהבת אותו, למרות שאין לה אף לא סיבה אחת. והיא תעשה הכל בשבילו, למרות שהיא יודעת שאין בזה טעם. אבל היא רק רוצה לעשות לו טוב.
והוא מצידו, ממשיך בשלו. הוא יודע שהיא אוהבת אותו. ואולי, רק אולי, הוא גם אוהב אותה. אבל הוא לא יודע איך לאהוב, הוא רק משנה אותה. הוא פוגע בה, מנצל אותה, לוקח כל מה שאפשר. הוא משאיר אותה מסוחררת וחסרת נשימה בעת ובעונה אחת.
וכן, היא יודעת אתזה, ויש ימים שזה משגע אותה.
והוא לא רוצה לפגוע בה, אך הוא עושה זאת בכל זאת.
אז הם ישבו אחד על יד השניה, בקושי מדברים.
אך הפעם הוא תפס לה את היד, והם ישבו שם יחד, שותקים.