שרה מגלה עולם

היא התחילה להידרדר מבחינה דתית, פתאום היא הלכה עם חצאיות קצרות ונופפה בעצמה.
היא חייכה אל הנהג באוטובוס ואמרה: 'איזה יום חרא, חם ורותח, חרא'
הנהג הינהן, ומי שהקשיב מהצד יכול היה לחשוב שתמיד היא אמרה 'חרא'
שלא היה שום חטא קסום בלומר: 'חרא. חרא. חרא' לכולם.
היא הידרדרה באופן עדין, עם שמלות פרחניות, ששחקו מחבואים על גופה, מסתירות משהו מרומז.
היא הביטה בעולם ואהבה אותו כי הרגישה חופש כמו שרק אנשים שמדרדרים מבחינה דתית יכולים להרגיש.
באוטובוס בחור עם תלתלים חשב שהיא מחייכת אליו, הוא התקדם: 'היי' הוא חייך,
והיא הביטה בגומות שלו כמו שרק אנשים חופשיים יכולים להביט
'היי' היא גמגמה, היא חשבה שזה בחור. היא לא דברה עם בחורים בעבר, היא תהתה אם הוא ראה שהידרדרה מבחינה דתית
אבל הוא רק אמר לה שקוראים לו שגיא ושהיא נראת נחמד 'איך קוראים לך?' הוא גמגם והיא הסמיקה.
היא לא שקרה אפילו, מרב שהייתה נדהמת.
כשירדה מהאוטובוס כעבור ארבע תחנות, היא נרעדה והריצה בראשה שוב ושוב את השיחה.
זה הפתיע אותה, הקסים אותה והפחיד – הכח שהיה לו עליה, איך כשדיבר ליבה תפח, גופה עקצץ, איך עיניה ידעו לראות את כל הדברים הקטנים בפניו וגופו. כמה היא הרגישה מאולצת, כמה היא רצתה לדעת לומר את הדבר הנכון.
כמה היא פחדה: לשגיא היה כח על כל כולה
'לא לשגיא' היא מלמלה לעצמה, חולפת על פני צפרדע ירוקה ובוגנוויליה סגולה 'לבחורים. לכל הבחורים'
פתאום היא לא הרגישה חופשיה כלכך, חצי עולם הפחיד אותה: היא לא ידעה איך לדבר איתו, או מה הוא עושה לגוף שלה.
היא גדלה עם בנות, למדה עם בנות, צחקה עם בנות, והיא אהבה אותן והרגישה בנוח. אבל הן היו רק חצי ופתאום זו הייתה תובנה.
היא נאנחה ופסעה אל ביתה, מושכת את שמלתה כך שאימה לא תראה מחשופים.
'את בסדר?' אימה שאלה כשרק פתחה את הדלת
והיא לא ענתה, היא רק חייכה מעט וחשבה וחשבה וחשבה ופחדה והתחילה להרגיש שוב פעם את העיקצוצים של חטא קסום.
למחרת היא חייכה בכוונה לבחור באוטובוס, ואז למוכר בחנות בגדים ואז לאחד שחייך אלייה ביציאה מהקניון. היא פחדה אבל גם התרגשה באמת.
והשנה פתאום כבר עברה, והיא ישרה ג'ינס צמודים-צמודים ונכנסה עם בחורה גבוהה בשם הדס לבר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה, או השנייה.
הם שתו קצת וצחקו בכוונה והביטו מסביב, היה גבר עם זקן עבה שמשך את עינייה שוב ושוב.
הלב שלה ריקד, היא כבר הרגישה חופשיה שוב, העולם בכף ידה. היא כבר ידעה לנשק באהבה, ללחוש אהבה ולגרום לזכר המצוי להביט בה ולהתפס.
היא הביטה בעולם באהבה בדרך בה רק אנשים חופשיים יכולים להביט, ואולי לכן מאיה חשבה שהיא מחייכת אליה.
מאיה גמרה את שלוק הבירה האחרון, הצ'יפס האחרון וניגש אלייה, אומרת שקוראים לה מאיה וש-היא ניראת נחמד.
ו-היא חייכה, והניחה יד בכיס הג'ינס, משהו לא היה בסדר, משהו היה שונה. גופה עיקצץ והיא הביטה במאיה בעיניים ענקיות. היא פחדה כי היא לא הבינה, היא אפילו לא הבינה מה היא לא מבינה. היא כבר לא הייתה חופשייה
'את באה?' הדס שאלה בלי להביט במאיה 'אנחנו צריכות ללכת'
ולרגע היא רצתה לומר כן, אבל גופה חשב אחרת.
'היי' היא אמרה למאיה 'אני שרה' והן חייכו זו אל זאת, וזאת הייתה התחלה מוזרה, כי פתאום היא הבינה שעדיין יש חצי עולם שהיא לא מכירה באופן מסויים.
כשחזרה בבוקר של אותה לילה הביתה, היא הייתה מהורהרת
'את בסדר? ' אימא שלה שאלה וקמה מהספא, קולה היה מאשים ומבטה מלא טינה ואכזבה.
אבל שרה רק הנהנה, וברחה מהר אל החדר, פושטת את החולצה והגינס וטובעת אל תוך הפוך: ' מאיה' היא לחשה כמו קסם.
והזמן עבר ומאיה גם, עם סיגריות מעשנות, תספורת קצוצה וקבוצה של חברים אמנותיים שהתמסטלו על השטיח.
שרה הרגישה שוב פעם חופשייה מהכל, היא הלכה במדרחוב והתעצבנה כי היה לה חם למרות ידייה ורגלייה החשופות, היא רצתה כבר להגיע הביתה, למזגן.
ראשה הסתחרר ופתאום היא הרגישה ושמעה כל נשימה.
'קשה לי לנשום': היא חשבה. היא נעצרה ליד גדר ופתחה וסגרה את פיה כמו דג
'את בסדר צדיקה?' מישהו פתאום שאל, אבל היא לא הייתה מסוגלת לענות
'הינה קחי צדיקה: מים חיים לעולם' ופתאום כוס קפואה נדחפה אל ידה והיא לגמה
'שתי לאט לאט ' הקול אמר 'כן. כל הכבוד צדיקה'
כשהיא גמרה היא הרגישה יותר טוב, היא הרימה את ראשה והביטה: הוא היה בין בחור לגבר, עם פאות ארוכות, חולצה לבנה גדולה ומקומטת, וכיפה לבנה כמו לבן.
'את בסדר נשמה טהורה? ' הוא שאלה והיא הביטה בו בפחד, האם הוא יכול לראות שהדרדרה מבחינה דתית?
אבל הוא רק חייך: ' קוראים לי מוישה, איך קוראים לך?'
'שרה' היא פלטה
'הו שרה! שם של צדיקה, שם של אימא קדושה וטהורה!'
היא רק הינהנה מפוחדת, רוצה כבר לומר תודה ולהסתלק. אבל מוישה עמד שם והמשיך לדבר, מחייך בנועם, באהבה שיש רק למאמינים.
גופה עיקצץ עם כל מילה שלו והיא כבר לא הרגישה חופשייה, היא הביטה ברגש שדלף ממלותיו והוא היה לה מוזר ומפחיד. היא לא הבינה אותו
'שרה, שרה את איתי?'
היא הנהנה והוא חייך 'חשבתי שהסתחררת לך שוב'
'לא' היא קבעה, היא הביטה בו וחשבה על מכות שמש ועל כך שאולי היא בכלל לא מכירה את העולם.
ויום אחד כשהקיץ עבר, והחורף הגיע, מטפטף ענוגות, היא פסעה אל בית אימה, מטרייה גדולה מעלייה.
'את בסדר' אימה קבעה מחוייכת כשפתחה לה את הדלת, ושרה משכה מעט את החצאית, והיטיבה את צווארון חולצתה
'ברוך ה' היא לחשה, מרגישה חופש בכל צעדיה, אוהבת את אימא והעולם כמו שרק אנשים מאמינים אוהבים.
ואולי לכן הבחור ההוא, עם המבטא המוזר והעור הכהה באוטובוס, חשב שהיא מחייכת אליו, והוא נגש אליה, נותן לה את שמו ושואל לשמה.
הוא לא ידע מה עשה לה: היא כבר לא הרגישה חופשיה, היא עקצצה ובלי לשים לב היא התחילה להידרדר מבחינה דתית