שֶׁקֶר

"זֶה לֹא מְשַׁנֶּה לִי,”
אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת
בַּקּוֹל שֶׁלֹּא גּוֹבֵר עַל לְחִישָׁה,
כְּאִלּוּ מְפַחֶדֶת
שֶׁאֲנִי אֶשְׁמַע.
אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת לְעַצְמִי
קְצָת יוֹתֵר מִדֵּי.
בִּמְיֻחָד בַּתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה,
בִּמְיֻחָד בִּתְקוּפָה אִתָּךְ.
זֶה קְצָת מְשֻׁנֶּה
שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
לְעַצְמִי
וּלְכֻלָּם
"עָבַרְתִּי הָלְאָה, זֶה אַחֶרֶת,
אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ אָדָם.”
אֲבָל בִּפְנִים, עָמֹק,
אַחֲרֵי שֶׁנּוֹבְרִים
בנקיקים הָאֲפֵלִים בְּיוֹתֵר בְּמַחְשְׁבוֹתַי,
זֶה אַתָּה בָּהֶם,
מוּחָשִׁי מִתָּמִיד,
כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא עָזַבְתָּ,
מקועקע תַּחַת עוֹרִי.
“זֶה לֹא מְשַׁנֶּה לִי.”
אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת
בַּקּוֹל שֶׁלֹּא גּוֹבֵר עַל לְחִישָׁה,
כְּאִלּוּ מְפַחֶדֶת
שֶׁאַתָּה הַמִּסְתַּתֵּר בְּמַחְשְׁבוֹתַי
תִּשְׁמַע.