שעיה

את נושכת שפתיים.
משפילה מבט אל האדמה שאת כל כך שונאת כרגע.
ניתקת מהאפשרות לשלוט בדמעותייך, מניחה להן לטפטף החוצה לעולם שכל כך מתאכזר אלייך כרגע.
והשם שלו, השם שלו דוקר בעדינות את גופך במקומות הכי כואבים. את כנועה מכדי להילחם בדקירות. את מניחה להן לפרק אותך לאט לאט. את נהנית מהכאב הזה, זה נותן לך אפשרות להזדהות עם התחושות האחרונות שהוא חווה.
את רוצה לחבק את גופו החזק, היציב. מניחה לרצון הזה להתפוגג לבד. מניחה לכל הצפיות שלך להתנדף ברוח החלשה. גם לרוח קשה. גם היא זוכרת את המגע הנעים של תלתליו.
גם הרוח זוכרת את הריח שלו. הריח הייחודי שלו. גם היא אובדת עכשיו בסערה. גם היא לא אוהבת להיות במקום בו הוא לא נמצא.
אבל הרוח יכולה לברוח מהזיכרונות, היא יכולה לרחף על פני יבשות שונות.
רק את נשארת באותה הפינה החשוכה בחדרו, מחכה שהדלת תפתח ויציץ מתוכה שוב חיוכו החכם, החופשי והמאושר.
מחכה ויודעת שאין בשביל מה.
את מחכה כי התרגלת כבר לחכות. כי בשבילו תמיד היית מחכה.
יושבת בפינה החשוכה. מחבקת את עצמך.
את מתגעגעת.
את נושכת שפתיים.

לזכר שעיה דויטש שנרצח בפיגוע דקירה בגוש קטיף.
לזכרו הטהור של אדם מדהים ואהוב כל כך.
לזכר כל הנרצחים שרוצים לשחרר עכשיו את מי שרצח אותם.