שמך לא חרוט רק על הסלע

׳אני עדיין כותבת מכתבים ושולחת אל אותה הכתובת, גם שאני יודעת שאתה לא תחזיר.
אני ממשיכה לכתוב לך איך עבר עלי היום, כי זה מה שתמיד אני רגילה לעשות.
אני בסדר, אם אתה תוהה לעצמך.
אני משקרת שאני בסדר, גם לך, גם לי, גם לעולם.
איך אני יכולה להחזיק מעמד עוד?
אני אוכלת, כי אני לא יכולה לשכוח את הבקשה הקבועה הזאת שלך, כי דאגת שאני מרזה יותר מידי.
אני מתלבשת חם, כי קר לי בכול חלק בגוף, במיוחד בלב.
אני לא יכולה להפסיק לקרוא מכתבים ישנים, ולבכות.
כמה חסר לי החיבוק שלך, כמה חסר לי הליטוף שלך.
אני לא מצליחה לחיות עוד בלעדייך, כל כך חסר לי הנוכחות שלך.
אני ממשיכה לשלוח מכתבים, למרות שאני יודעת שאתה לא מחזיר מענה.
אני ממשיכה בכל יום לשלוח מכתבים, כמה אני מתגעגעת, בלי לדעת אם זה אפשרי שגם אתה.
אני לא יכולה לחיות עוד ככה, אני לא יכולה לחיוך בלי החיבוק שלך, בלי הליטוף שלך.
בלי הנוכחות שלך קרובה אלי.
אני רוצה לשמוע שוב את הקול שלך, אני רוצה שוב לשמוע אותך מדבר אלי, קורא בשמי, מחבק אותי ומנשק אותי.
אבל עדיין זה לא יכול להיות אפשרי.
אני בוכה, הדמעות מורחות את הדיו שאני כותבת לך את המכתב.
ואני ממשיכה לשלוח, גם אם תשובה לעולם לא תגיע, אני ממשיכה לשלוח.
כי אני לא יכולה להוציא את זה מסדר היום, אני לא יכולה להוציא אותך מחיי.
זה להוציא את הלב שלי ולא לחיות יותר.
קשה לי הרגעים בהם אני נשברת, קשה לי החיים בהם אני מתפרקת.
אני כל כך צריכה אותך לצידי, שתגיד לי מה נכון ומה אמיתי, מה רע ומה אסור.
בלעדייך אני כלום.
תחזור, זאת לא בקשה גדולה, תחזור , בבקשה, תחזור במהרה.
אולי לא הערכתי מספיק שהייתה בין ידיי, אבל עכשיו אני אולי מבינה למה.
אני אוהבת אותך, אני לא משקרת, אני אוהבת אותך ולעולם לא אפסיק.
אז בבקשה, רק תחזור.

*
הנחתי את המכתב , לצד הזר, לצד האבן, ששמך לא חרוט רק עליו, חרוט גם בלבי לעולמי עד.