שלום לך

אני אהיה בן 24 בעוד חודש. ואני יכול לומר שזו הפרידה הכי קשה שהיתה לי. אמנם אנחנו ביחד רק שנה אבל זו השנה הכי זוגית ואינטנסיבית שלי. מה לא עשינו יחד, מה לא אמרנו אחד לשניה כששכבנו מכורבלים במיטה אחרי יום מתיש, מאמצים אחד את השני בחום כמה שיותר קרוב אל הלב, שפועם בעוצמה גדולה כ"כ.
עבורי היא הייתה האחת שלי, האישה של חיי. אני יודע שזה נשמע קלישאתי אבל מי שמבין מכיר את ההרגשה הזו. החצי השני שלי, לא בסטטוס בפייסבוק, אלא באמת. הלב שמצא מרפא, הנפש שמצאה מזור, בעולם אהבתנו.
לא האמנתי שנהיה ביחד. הייתי מאוהב בה הרבה לפני שבכלל חשבה עליי כאופציה. שיננתי לעצמי סיפורים, עברו במוחי מחשבות על עתיד אופציונלי ביחד. לא האמנתי בזה כ"כ. זרקתי לה רמזים עבים של בואי ונצא ואפילו פעם אחת אזרתי אומץ והזמנתי אותה, אבל היא מצאה בי ידיד, או שותף לעבודה. והזמינה את חברה שלה לבוא איתנו, כבילוי משותף. אבל שם, באיזו נקודה בעבר הלא רחוק. התחלנו לצאת ביחד, רק אני והיא. אני והעיניים הגדולות והיפות שלה. השיעור החום הגלי, השפתיים האדומות, והלב הפועם הזה. רציתי אותה בכל לבי. אבל לא העזתי לנשק אותה. יצאנו ככה כמה פעמים.. עד שיום אחד עשתה מסיבה בבית שלה, הזמינה כמה חברות וכמה בנים. אמרה גם לי לבוא. הגעתי באמת באותו יום. לא רציתי לדפוק בדלת, הגעתי. נשמתי כמה רגעים, הסתובבתי והלכתי. לה סיפרתי שבאתי מאוחר ודפקתי ואיש לא שמע.. אבל זה לא נכון. פחדתי לאבד את מה שהיה לי איתה, לא הייתי מוכן להיכנס לשם. למחרת סימסה לי בצהריים שהיא הפוכה בבית. לא מרגישה טוב, עישנה גוינט אחד יותר מדי ושתתה צ'יסר אחד יותר מדי. הגעתי ומצאתי מפתח מתחת לדלת, נכנסתי פנימה. בית גדול וריק, עליתי לחדר שלה והיא באמת הייתה שם הפוכה על המיטה, התיישבתי לידה אבל באמת היא לא רצתה לשוחח. רק שאהיה שם לידה, ידעתי שהיא בעניין שלי כמו שאני בעניין שלה. טוב לא כמו.. אבל קרוב. נשכבתי לידה וחיבקתי אותה מאחורה. הרגשתי את חום גופה, את הנשימות העדינות שלה. את הריח המדהים בשיערה. היא היתה מדהימה, אחרי זמן ארוך ככה מחובקים היא הסתובבה אלי, נשיקה חמה וגדולה. מלאה תשוקה ורגש. באותו רגע ידעתי, ידעתי שמצאתי את שאהבה נפשי. את החלק החסר בפאזל שנקרא הלב שלי, שמאז הפרידה האחרונה שלי עוד היה שבור לרסיסים. מעולם לא אהבתי ככה. הרגשתי שבכל יום שעובר הלב שלי הולך ונרפא מחדש. היה לנו כמה חודשים מדהימים ביחד. היינו שוכבים ערים בלילות במיטה ולא מצליחים להירדם. פרצי צחוק ואושר. הרגשתי את האושר סביבי, היא הייתה בת זוג מושלמת. פרטנרית לחיים. טוטאלית לקשר. קשר בוגר ומכיל, בלי שטיקים ילדותיים שלא סבלתי. היו לה קשרים גרועים בעבר, היא ידעה בגידות וסבל. כמוני. אני הייתי התיקון שלה, המתנה שלה, כך כינתה אותי. הייתי גאה בה, מציג אותה לכולם. מעריץ ענו של היפה בנשים, שהייתה לי הזכות לקרוא לה בת הזוג שלי. היה בה תום ושובבות, צחוק ורצינות. היא רצתה לשנות את העולם. היו בה את כל התכונות שגבר רוצה באישה שלו. אחרי חמישה חודשים ביחד, הגיע זמן הטיול הגדול. לא רציתי להיפרד ממנה לקראתו. טסתי חודש לפניה, הודו הגדולה והקסומה. היא הצטרפה חודש אחריי בויאטנם. טיילנו יחד, ניצחנו את העולם. וויב של נשואים. האושר שלי, הפינה החמה בעולם הזה. אך לאט לאט הופיעו סדקים, התגלו פערים בינינו. כשאתה עם בן אדם 24/7 אתה מגלה עליו הכל. הוא ערום מולך. הדחקתי אותם. אמרתי לעצמי שאהבה כזו גדולה לא נקרית בכל יום. שאם היסודות יציבים ויש על מה לעמוד, אפשר לדבר על הכל, לגשר על הפערים. היא הדחיקה גם. אהבנו יותר מדי בשביל לראות. אחרי חצי שנה החלטתי לחזור הביתה, לעבודה לחברים ולמשפחה. יש לי רצונות ותקוות. מיציתי את הטיול אני רוצה להתחיל בעשיה משוגעת ומלאה תקווה להצלחה. בואי איתי אמרתי לה, בואי ונחזור הביתה. היא לא רצתה, לא סיימה את המסע שלה, חזרנו להודו, היינו שם עוד שלושה שבועות שבסופם טסתי הביתה, ליוויתי אותה איתי עד דלת המונית שם בדרמסאללה, בדרך לנסיעה לילית לדלהי. היא עמדה שם בדממה. חיבקתי אותה כמו שמעולם לא חיבקתי אותה בעבר. אנחנו עוד נתראה, שבועיים ואני טסה אליך הביתה היא צחקה. צחקתי איתה אבל עמוק בפנים כבר ידעתי שזהו תחילתו של הסוף שלנו. היא לא חזרה הביתה לאחר שבועיים. התאהבה בהודו, אבל יותר מכל התאהבה בעצמה. גילתה את עצמה, התמודדה עם הפחדים העמוקים שלה. עם תחושת הלבד שפחדה ממנה, עם העצמאות שחשקה בה כ"כ. אני צריכה מרחק, בוא נפסיק את שיחות הווידאו היא סמסה לי. ואני ידעתי שזה עוד שלב אצלנו. יכולתי לשמוע את רעש התמוטטותם של יסודות הזוגיות שלנו. ועדיין הדחקתי. היא בונה את עצמה בהודו, היא מאושרת שם שכנעתי את עצמי. אבל קול קטן זמזם לי בראש, היא מאושרת כ"כ בלעדיך. היא נהנית ומדהים לה כשאתה לא לידה. השקטתי את הקול המעצבן הזה. אנחנו גדולים מזה גערתי בו. אני סומך עלינו. ואז הגיע היום המיוחל בו חזרה הביתה. אל תבוא לשדה ביקשה ממני, אני צריכה זמן עם המשפחה. הבנתי כמובן. היא לא ראתה אותם הרי שבעה חודשים. אבל עמוק בפנים שוב התעורר אותו קול, היא לא רוצה לראות אותי? אפילו לא לומר לי שלום?
נסעתי אליה למחרת, שישי בערב. ישבנו אצלה בבית. היא סיפרה לי כמה נהנתה ומה חוותה שם. איך הבינה את עצמה יותר ומצאה את עצמה. איך השתפר דימויה העצמי ואיך הביטחון שלה בעצמה גדל. פרגנתי ושמחתי. חיכיתי לה כ"כ. לא יכולתי לומר מילים אלא רק להביט בה, ביופיה, בעיניים הגדולות האלו. סיפרתי לה שלקחתי צעד אחורה בחודש האחרון, באופן אקטיבי. רציתי שהיא תהיה שלמה ולא רציתי להתערב. היא לא הבינה אותי, רגע אחד עצרה אותי, אתה מתכוון שלא היית פסיבי כלפיי ובעצם בכוונה נתת לי ספייס? כמובן עניתי לה, אני אוהב אותך כל כך. כשאתה אוהב מישהו אתה צריך לדעת לשחרר כשצריך. היא הביטה בי ברוך, אבל לא כך אני הרגשתי, אמרה לי, אני התרחקתי, הבנתי דברים עלינו. ואני חשבתי שאתה במיינד שלי. אני כבר לא בקשר הזה, אני לא שם. הסתכלתי עליה, דמעות בעיניי. את.. את רוצה לומר לי.. שזה נגמר? נשארנו במיטה כמה שעות, מחובקים. הרגשתי את חום גופה שהיה כ"כ חסר לי, אבל לא חשתי בטחון יותר. אני עוד אוהבת אותך אמרה לי עם דמעות בעינייה, אני פשוט צריכה זמן לעצמי. אני לא אוכל להישאר בחיים שלך כשאנחנו לא בזוגיות, השבתי לה בדמעות. נפרדתי ממנה באותו לילה, פרידה ארוכה ומתמשכת. התנשקנו ארוכות. בדלת סרבה לעזוב את ידי. תבטיח שתשאר בעולמי לחשה לי. לא אמרתי דבר. מעולם לא כאב לי כל כך. עמדתי שם בידיים פשוטות. קחי אותי אלייך, לחשתי לה. עוד לא מאוחר לתקן הכל. היא שקטה והביטה בי בעיניים נוצצות, נשקה לי נשיקה אחרונה גדולה וחמה והסתובבה. יצאתי בבכי מהעולם בו הרגשתי כה בנוח. נכנסתי לרכב, ונסעתי משם, עם דמעות בעיניים, ורסיסי לב שנשארו בי.