שיעור לחיים

עד עכשיו כעסתי.
כעסתי כי אהבתי אותך. סמכתי עליך, והתעלמתי מכל הסימנים המטרימים שנקרו בדרכנו.
לא ציפיתי שתנטוש אותי ברגע שבו הייתי צריכה אותך יותר מכל.
כבר יצא לי לשמוע על סיפורים מהסוג, אבל כמובן – "לי זה לא יקרה". לא רציתי להאמין שאתה כזה, שתהיה שם כל עוד הכל קל ואין בעיות. אבל ברגע שחליתי, והייתי צריכה להיתמך בך, הפכת למשענת קנה רצוץ.
ביליתי זמן רב, כנראה רב מדי, במחשבה שזו אשמתי – אם לא הייתי חולה, זה לא היה קורה.
אחר כך הבנתי שזו לא אשמתי ולא בשליטתי, ניסיתי לשכנע את עצמי שעדיף ככה, כי לא הייתי רוצה להיות עם מישהו שבורח עם הזנב בין הרגליים כשמתחיל להיות קצת קשה. בעל כורחי התחלתי לכעוס. לכעוס כי למרות שעזבת אותי, עדיין אהבתי אותך. לכעוס כי לא ראיתי את זה בא. לכעוס כי אם לא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה, לא הייתי מבזבזת עליך שנה מהחיים שלי.
עד עכשיו כעסתי.
עכשיו אני מתחילה לסלוח. לסלוח, אבל לא לשכוח. כי לא באמת בזבזתי את השנה האחרונה איתך. למדתי הרבה על עצמי, על אנשים אחרים. למדתי מי החברים האמיתיים שלי. למדתי שאני צריכה לראות את השינוי לפני שהוא מגיע, ולא להתעלם מהסימנים המצביעים עליו.
ועל זה – אני אומרת לך תודה.