שיכור ומטוגן

אני והיא היינו דפוקים כבר הרבה זמן. היא לקחה פעם סמים גרועים והמוח שלה נתקע בחצי מחשבה ולקח איתו חלקי מוח קטנים שלא יחשבו עוד אף פעם. אני לא נגעתי באף סם. אבל הייתי מסתובב שיכור מליטרים של בירות שהייתי שותה בוקר, צהריים וערב, ללא הכרה. שכחתי טעמו של קפה. ההורים שלה היו לוחצים עליה למצוא איזו שהיא עבודה, אבל בכל מקום חשבו שהיא סתומה ולא קיבלו אותה. אצלי אבא היה אומר: "אמרת שאתה סופר. אז תכתוב ספר במקום לשתות ולראות m.t.v כל היום." ואני ניסיתי, אבל שום דבר לא הצלחתי לכתוב. שירים נתנו לי הרבה רעיונות. רציתי לכתוב איזו אודיסיאה על איזה איש ממש דפוק כמוני שאומר את כל מה שיש לו בראש. שזועם, שצורח. חשבתי ש-לזה יהיה לי קל להתחבר. אבל לא יצא שום דבר… הייתי דפוק מידי בשביל לכתוב. שינה בלילות הפכה להיות שינה בימים כש-כל לילה אני יושב מול מסך הקליפים, שותה, ואולי מנסה בכוחות גדולים לקרוא איזה ספר. קינאתי בכל הסופרים, אבל פחדתי להפסיק לשתות כי כל פעם שניסיתי, א': התשוקה לשיכר חרפנה אותי. ו-ב': הרגשתי שבכל רגע אני אתחרפן מהמחשבות שרצו לי בראש. כמו שדים שמשתחררים מאיזו תיבת שיגעון שטמונה עמוק במוחי. אז המשכתי לשתות… למרות שהרגשתי כל-כך חרא שאי-אפשר לתאר.

לשנינו לא הייתה אגורה על התחת. מה שהיא הצליחה לגרד ביום-יומיים שעבדה עד שפיטרו אותה, היא שמרה לסיגריות. כשהיו שולחים אותי למכולת הייתי קונה לעצמי גם סיגריות ובירות. בגלל זה הבילויים שלנו, אם אפשר לקרוא לזה כך, היו רק שוטטויות בלילה סביב השעה אחת כשאנחנו מדברים ומעשנים, ואולי קצת מתנשקים. באמת הסמים קצת דפקו לה את השכל, אבל היא הייתה נשמה.

"אני לא פוחדת למות." אמרה לי פעם. היא אמרה לי שבעולם של אנשים שממהרים כל הזמן, מי שחושב לאט נחשב טיפש. "אני לא טיפשה." אמרה. "לא הייתי צריכה לקחת סמים, אבל אני לא טיפשה…" והחלה בוכה. ניסיתי לנחם אותה, לחבק אותה. "אני מרגישה שיש לי מלא מחשבות תקועות," אמרה לי מבעד לדמעותיה. "לפעמים אני כמעט מצליחה לחשוב אותן, ואני מגרדת את ראשי בציפורניי כמו מפגרת, מנסה לשחרר את זה. אבל זה רק מתרוצץ בתוכי כל הזמן ואני לא מצליחה… אני לא מצליחה לחשוב!"
ניסיתי להגיד לה שאולי זה ייקח שנים, אבל בסוף הראש שלה יסתדר. לא יכולתי. שנים, זה כמו נצח. כשאתה מאושר הזמן עף, אבל כשאתה כואב כל יום הוא חודש, וחודש הופך לשנה…
"תצית לי סיגריה." ביקשה, וניגבה את דמעותיה.

לפנות בוקר, אני אומר לכם, אני רואה אותו יוצא מהבית אחרי ששתה מלא בירות, ומחפש משהו באוויר. אמרו לו שהאוויר שייך למלאכים. אמרו לו שהוא ניתן לבני-האדם בהשאלה, ושבכל רגע הם יכולים לקחת אותו חזרה. הוא לא אוהב את החברה שלו שהסמים הפכו אותה לסתומה, והוא לא אוהב את האישה הבודדה בת הארבעים שמחפשת קצת חום יותר מסקס. קשה לו, אני אומר לכם, אבל משהו אחד מחזיק בו בחיים האלה שלו, הוא אוהב את עצמו. הוא לא מוצא מוצה מתוך הייאוש, השתייה, והחבר-מראה שלו. והמוות שמרחף עליו כמו על כל בן-תמותה, כמו חבל תלייה שיש לו סבלנות אליו, כי יום אחד הוא יגיע. בפריס, הוא שמע, יש רחובות צרים שהכניסה לכלי רכב אליהם אסורה. בנו אותם לפני שהמציאו את המכונית, ובהתחלה נראה שאפשר להיכנס אליהם עם המכונית, אבל מי שייכנס יגלה שקירות הבתים מהצדדים הולכים וקרבים זה לזה עד שהם תוקעים את המכונית. ככה הוא הרגיש בחיים האלה שלו. כאילו הוא דוהר לדרך שהולכת והופכת צרה והוא לא מסוגל לעצור.

חבר שלי איבד את דעתו היום. הוא נסע ב-200 קמ"ש בכביש מהיר מספר 1. היא אהבה אותו אתמול. היא חשבה, "הוא קצת דכאוני, אבל זה בסדר." החיים עוברים לאט, הוא קיווה לראות את המחר. אולי אז הכול יסתדר. לפעמים החיים קלים. לפעמים החיים קשים. לפעמים החיים מקלפים את עורך. זה אם אתה נותן להם.
היא אהבה אותו אתמול. הוא עישן קצת גראס, והיא אמרה "לא נורא." הוא סיפר לה כמה הוא פוחד מהכול. והיא אמרה לו "תתגבר." ואז עזבה אותו. לפעמים הנשים קלות. לפעמים הנשים קשות. לפעמים הנשים מקלפות את עורך. זה אם אתה נותן להן.
אין פה שום הפתעות. היא לא בכתה כשהודיעו לה. הזמן נמשך בשבילי, והוא עכשיו רק אבק ועצמות.

חברה שלו עזבה אותו והוא הלך לזו בת הארבעים, ורצה ממנה גם חום כמו שהיא רצתה ממנו. היא התחילה לחשוב שאולי הוא התאהב בה. הוא התחיל לשתות משקאות כבדים מבירה, ולכתוב. הוא כתב את "בוקר וניל", "דספריישן", ו"המגל". (בנוסף לעוד.)
שלושתם היו פצע פתוח שנותר משנות ה-90' המקוללות.
>>>>>>>>>>>>>>
מרץ 2006