שיהיה לך לילה טוב

יום שישי, 23:20 בלילה.. נעליים, מכנס קצר, גופייה, מעלייה קפוצון, אוזניות בלויות ונרתיק זרוע לפלאפון לריצה.
לא שישי טיפוסי, אחד כזה מורכב. אחרי הקידוש בלי הרבה חשק לסביבה עם אנשים, יוצא לרוץ בישוב, בין dangerous של גואטה לכולם יגידו של רותם כהן, מבחין בשישי הטיפוסי של אחרים..
איביזה לבנה עם אורות מהוממים ממתינה מחוץ למבנה מגורים ומיד מגיחה לה בחורה צעירה, לפני שהיא נכנסה לרכב אני עובר אותם בשביל המקביל.
כל גבר ברכב שעמד באמצע הרחוב, מפרץ בכביש או תחנת אוטובוס והמתין למישהי קיוותי בליבי שלא את זו שתיצא לקראתו. באחד המקרים, אף נעמדתי במקום בכאילו עמידת מתיחות, עומד מאחורי הרכב שמחכה, בנקודה שלא יבחין בי. חיכיתי לך. אולי הפעם זו את.
לא עברה לה דקה ורצתי משם תוך כדי שאני ממלמל לאוויר איזה טמבל נהיית לירן..
בכניסה לישוב נתקל בכרזה להופעה של אריאל זילבר וכמה אירוני שבתחתית השלט כתוב ״ואיך שלא אפנה לראות תמיד איתה ארצה להיות״ מפשיל מבט וממשיך.
במהלך הריצה עברתי למצב אוטומט ורק הראש מפרש כל שיר לתקופה וסיטואציה אחרת, ולא, לא תקופות מהילדות או מבית הספר, הרי לא היית חלק מהן.
רחובות ריקים מאיש, רק מכוניות בתזוזה מתמדת בדהירה לאנשהו, באחד ממעברי החצייה בכביש המהיר לא הבחנתי שהאדום הוא לי וסנטימטרים בודדים הפרידו ביני למונית שטסה ליידי! לצעקות שהעיף לעברי הנהג לא ייחסתי חשיבות והמשכתי לרוץ תוך כדי שבראשי אני מאשים אותך, בלעדייך הכל היה יותר קל ופשוט.. אולי גם משעמם אני חושב לפעמים.
הפלייליסט מזמן נגמר, הסוללה התריע על מוות קרב ואני המשכתי בשלי, מחשבה רודפת מחשבה, עובר ברחובות שלא ידעתי בקיומם, תחושת הכובד בגוף חלפה אט אט,
עד ההרגשה של מיצוי הריצה, ואולי לא רק מיצוי שלה.
הכל ימשיך גם למחר, מחשבות של סוף והתחלה על מה שיהיה ומה שהיה..
למרות הכל.. שיהיה לך לילה טוב