שחור

״למה אתה כאן?, ביום כל כך אפרורי?״ היא שאלה בשקט, קול שקט ונשי בקע מבעד לשפתייה הורודות והעבות.
״אצלי הכל שחור, גוונים של אפור מזמן כבר לא אפשריים אצלי״ הוא ענה , באותה הנימה השקטה, בולע לאט את רוקו העומד כמו גוש בגרונו.
״למה?, מה קרה?, למה החיוך אצלך לא עולה?״ שואלת מבולבלת, מתרכזת בעיניו הכהות, צבע לא מוגדר, ספק שחורות.
״זה קרה מהר מידי, כמו מטומטם התנהגתי״ ענה כאוב, החרטה ממלאת את קולו הסדוק.
״תספר לי, אני רוצה לדעת!״ אמרה בנימה חזקה טיפה יותר מלחישה עדינה.
״זה רק סיפור מהעבר, לא מעניין במיוחד״ הוא מגחך בשקט, נטול הומור, נטול כל טיפה של צחוק, רואים שהסיבה לחיוך שלו כבר לא איתו, נעלמה, מסיבה לא ברורה.
״בבקשה, אני רוצה לדעת!״ היא מתעקשת, בכל זאת היא רוצה לדעת, סיפור שניסה לדחוק מהראש , כל כך הרבה פחד.
–
״זה היה יום בהיר לא כמו כל שאר הימים מאז שזה קרה, לא כמו היום הזה, התחיל טוב.
השמש זרחה הציפורים צייצו, קרני השמש ליטפו את האדמה.
לא היה לי שום מושג, שזה היום הכי נורא שנברא.
אני לא זוכר כמעט דבר, רק את אורות האמבולנס המרצדים בראייתי המטושטשת, דקה לפני שעיניי נעצמות.
והכל קרה, בגלל טעות קטנה.
זה לא היה בכוונה…
אבל צודקים, על טעויות משלמים…
עד היום אני משלם, בגעגועים, באהבה חסרת משמעות, ביום הזה, איבדתי את המהות.
אני זוכר את הרגעים שקרו לפניי, את החיוך המאושר שעל פניי, למרות היום הבהיר, כשזה קרה…
חשכו עיניי.
אני זוכר דם, אני זוכר צרחות, אני זוכר את כל הרעש שלפתע נדם, נעלמו הצעקות.
אני לא יודע מה השתבש, אני זוכר את החיוך שלה לפני שהכל הפך לכתם אחד שחור.
חיוך מאושר…
הייתי כל כך שקוע בה, ביופי המהפנט שלה, המלאך היחיד שנברא עלי אדמות.
הייתי על כך טיפש, כל כך מפגר, לא הסתכלתי על הכביש…
מכל רגע שעובר, אני זוכר.
הרכב התהפך, אפשר היה לשמוע את דליפת הגז, ואז רק צרחות.
איפה היא נעלמה?
לאן היא הלכה?
לא הפסקתי לצעוק בשמה.
הייתי מלא בדם, פניי, בגדיי, פחדתי שגם היא נפגעה אולי.
זחלתי מההריסות, המון צעקות, קולי נדם.
ראייתי הטשטשה, הצלחתי להבחין רק בדם.
איפה היא?
לאן היא הלכה?
לא יכולתי לצעוק, קולי לא נתן לי.
הראייה הטשטשה לגמריי, כבר הדם לא ניראה יותר בעיניי, רק אורות מרצדים , וצלילים.
״האמבולנס בדרך״.
אני לא אשכח את אותו המשפט הקצר, מאז אותו הרגע ידעתי שהלב נשבר.
באותו היום היא מתה, קבעו את שעת המוות שלה עוד בזירת התאונה, מאז אני חי את חיי, ללא יעוד בלי מטרה.
לא הצלחתי להתאהב שוב מאז, רק ניסיתי לשחזר את ההרגשה.
אני יודע…
מתאהבים רק פעם אחת בחיים , בשאר הפעמים רק מנסים לשחזר את אותם הרגעים.
אני כל בוקר מתפלל אולי הכל יחלוף עם הרוח כמו קטע מסרט ישן, אבל תפלותי לא מתקבלות יותר, לא כשהרגתי להם מלאך מושלם.
את מבינה עכשיו למה הכל אצלי שחור?
את מבינה עכשיו למה אין אצלי גווני אפור?