שוק קל

כשאת מכריחה את עצמך לאכול יש בכך מן אמירה כלשהי.. "אני לא אשבר", או "אני אתכחש למצב הזה", אבל אני לא רוצה לאכול, מאז הפרידה אני לא מסוגלת לסיים פרוסת לחם עד הסוף בלי להכריח את עצמי.
דיברנו אתמול, להוא לא כך כך רצה, למרות שהכרחתי אותו להקשיב לי ואמרתי לו "זה הזמן שלי עכשיו, כמו שהייתי בשבילך שם כל הזמן הזה, תהיה אתה בשבילי בשיחה הזאת". לאט לאט הוא נפתח וחזר לעצמו, אמרתי את כל מה שחשבתי עליו ומה שכואב לי. גם צחקנו פה ושם מבדיחות המשותפות שלנו.

הכי מפריע לי שכרגע אני לא רואה את עצמי יוצאת עם מישהו חוץ ממנו. ואני בטוחה שעוד כמה חודשים אסתכל על הפוסט הזה, ואתבדח על עצמי, כמה נתפסתי במישהו שלא היה צריך להיתפס בו.

אין לי איך לתאר את ההרגשה הזאת. אני עדיין בשוק. לאמת אמיתה, אני זאת שיזמתי את הפרידה (בהקשר לפוסט הקודם), אבל הוא זה שדחף אותי לעשות את זה, אז זה בעצם בא משנינו איך שאני רואה את זה.

ועכשיו עומד לי גוש דמעות בגרון ואני מנסה להדוף אותו, ולהרגיע את עצמי שהכל יהיה בסדר.