שווה את הכל.

אהבתי אותו. כל כך אהבתי אותו. אהבתי אותו כל כך, עד שאני לא יכולה לתאר את זה במילים. זה בלתי אפשרי.
אחרי שנים כל כך רבות שהרגשתי רע עם עצמי בצורה בלתי הגיונית, פתאום הוא הגיע אל החיים שלי.
הוא דיבר איתי יפה, החמיא לי. הוא צחק מהבדיחות שלי.
הרגשתי בשמיים.
פתאום הייתה לי תקווה עצומה לחיים. סיבה לחיות. סיבה להמשיך הלאה, גם אם לפעמים קשה לי.
הזמנתי אותו כמעט לכל מקום. התקרבנו יותר ויותר ככל שעברה עוד שנייה ועוד דקה ועוד שעה.
רבצנו ביחד כל היום על המיטה שלי,
ובערב היינו נפגשים. כל החבורה ביחד. ואני והוא היינו מחפשים זמן להיות לבד.
בכל פעם זה כמעט קרה. כמעט התנשקנו. כמעט סיפרתי לו על רגשותיי.

כנראה שה"כמעט" הזה היה רק לטובה.
החלטתי לספר לחבר הכי טוב שלי על כך שאני מאוהבת. ואז הוא סיפר לי.
לאותו אחד, שהגיע לפתע אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר ביטחון ושנאה עצמית, לאותו אחד, יש חברה כבר שנה.
הם נפגשים פעם בשבוע. הוא אומר שהוא אוהב אותה. הוא הראה לי תמונה שלה. היא מדהימה. אין לי אפילו דרך להתחרות בה.
ניסיתי לא להתרגש יותר מדי, לא להיות עצובה.
אני לא זוכרת שבכיתי בגללו, אבל אמא שלי מספרת שבלילה של אותו היום בכיתי מתוך שינה.
חלמתי עליו. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
היחיד שבאמת הצליח לשבור את הלב שלי. ועכשיו, כמה שאהבתי אותו-כך אני שונאת אותו.
כבר אין לי כוחות. כבר אין לי תקווה עצומה לחיים, ובטח שלא סיבה להמשיך הלאה כשקשה לי.
תודה לך. תודה שגרמת לי להיות האדם המאושר בעולם, גם אם שברת אותי לרסיסים קטנטנים כעבור זמן קצר. החודשים האלו, שהרגשתי נאהבת, היו שווים את הכל.