שבור

"אם אני אפס אתם מינוס" ככה הכרזתי בכל העיר ובכל המדינה. באתי עם מגפון, עם רכב של נחמן מאומן עם סטיקרים של עצמי. אמרתי לכולם שזה או אני או המשיח, ואני יותר שווה. משיח שקר! משיח כלב! אנשים שהיו לי ברחוב. אנשים באו עם עגבניות רקובות שהיו להם בתיק כאילו במקרה וזרקו עלי באמצע מופע הקסמים שלי. העלמתי ארנב מהכובע והוצאתי יונים מהפה. קשרתי את עצמי לתיבת נוח ואמרתי שמחר יבוא המבול. שמחר יבןא סוף העולם. הרי כולם יודעים שאני נזר הבריאה, כליל היקום. כשהייתי קטנה אמא הייתה אומרת שהם פשוט מקנאים. ואמא תמיד צודקת. הפסיכיאטרית אמרה לא להאכיל את הנרקיסיסט ואז היא הפסיקה. שמו אותי שם, עם המשוגעים שאוכלים ענבים ומטפסים על הקירות. אמרו לי לקחת קוקטייל של תרופות ושאני לא המשיח. שאני חולה. חולה סופני הם אמרו ואפילו לא קיבלתי רפואי. כל היום ישבתי שם, עם המגפון שלי. ישבתי ושאלתי מי רוצה שרבט אבטיח, לימון. תות בננה שוקו שוקו שוקו וניל. אין קול ואין לי אונה ימנית. הוציאו לי אותה. לקחו לי את המגפון והסירו את כל המגנטים עם הפרצוף שלי שתליתי על המקרר של המחלקה. הביאו לי אורז ושעועית. שאלו אותי למה פיל וגירפה נכנסו למערה ויצאו שלושה. אמרתי להם שניקןל במטבח זה הכל וצחקתי. עליתי על השולחן, גנבתי את המגפון והתחלתי לרקוד ריקודים סלונים עם המראה. צעקתי בכוחותיי האחרונים שאני אפס. אני לגמרי אפס. אבל בכל זאת, זה יותר טוב מלהיות שב/ר.