שבור

בחוץ ירד גשם זלעפות והאוויר היה מקפיא אבל לו לא היה אכפת. הוא עמד לבד ברחוב, אף נפש חיה לא נמצאה בחוץ במזג אוויר כזה.
הוא העביר יד בשערותיו השטניות ועצם את עיניו הירוקות בחוזקה , כאילו מנסה לגרש את המחשבות מראשו בכוח. הוא חשב שאולי אם יצא החוצה אל הקור זה יעזור. עכשיו חולצתו האפורה בעלת השרוולים הארוכים ומכנסי הג'ינס הכההים היו רטובים לגמרי ונצמדו לגופו. הוא היה יכול להיכנס לביניין מאחוריו כדי לתפוס מחסה מהגשם אבל בחר שלא לעשות זאת.
הוא ידע מי נמצא שם וידע שהם ינסו לדבר איתו , להכניס בו קצת הגיון. אבל הם לא הבינו. הוא הבין את המצב , הוא לא היה מטומטם. הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד איתו.
הוא נאנח, הוא לא ישן בלילה בכלל והיה מאוד עייף אבל בכול זאת החליט לא ללכת לדירתו הקטנה ולישון. הוא לא רצה לעזוב ושנא את עצמו על זה שהוא מרגיש ככה. הוא העביר את ידו בשערותיו שנית. הוא קילל בשקט בעודו מרגיש דמעה קטנה זולגת מעיניו. הוא לא בכה מאז שזה קרה .הוא לא רצה שחבריו יראו אותו ככה, לא רצה שהיא תראה אותו ככה.
'אבל כבר לא אכפת לה' הוא הזכיר לעצמו. הוא נזכר איך היא הייתה נשכבת לידו במיטה ומחבקת אותו, מאמצת אותו כמה שיותר קרוב אליה, כשידעה שעבר עליו יום רע או כשסתם היה במצב רוח רע. הוא כמעט יכל להריח את ריח התפוחים שנדף משערותיה הבלונדיות. הוא נזכר באיך שהיא הייתה מלמלת את מילות השיר שהיה מתנגן בקרע כשהייתה מכינה משהו לאכול במטבח. הוא נזכר בלילות שבילו ביחד , מחובקים במיטתו . הוא נזכר בפעם הראשונה שהיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. עוד דמעה ,לעזאזל. זה שיגע אותו שגם היא זוכרת אבל כבר לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת כי היא מצאה מישהו אחר. מישהו שהיה יכול להציע לה יותר ממה שהוא עצמו יוכל איי פעם. פתאום הוא נזכר במשפט שקרא פעם " אם אתה אוהב מישהו , תן לו ללכת". הוא לא הבין איך זה אפשרי. כשאוהבים מישהו , נותנים לו חלק מהנשמה שלך, נותנים לו להיכנס דרך החומות שהצבת כדי להגן על עצמך,משתפים בכל הרגשות שלך גם אלה שאתה מתבייש בהם, מספרים על כל הדברים שעברת השמחים והעצובים כאחד. אז הוא לא הצליח להבין איך אחרי כל מה שעברו , הוא פשוט אמור לתת לה ללכת