שבורה

פרק ראשון; המעבר
עצמתי את עיניי והרפיתי את גופי למגע. ידיו הצנומות של ידידי הטוב (והיחיד) שילוֹ ליטפו את ידיי בעדינות. הוא תמיד עשה זאת בשביל להרגיע אותי – הוא היחיד שיכול היה לקרוא את פני-הפוקר שלי. הוא תמיד ידע מתי אני עצבנית, מתי אני עצובה, מתי אני שמחה – על אף שפני נותרו חתומות.
“אני לא מאמינה שאני צריכה להיפרד ממך עכשיו,” מלמלתי בשקט. היה נדיר להוציא ממני משפטים קיטשיים ומתמרחים שכאלה. רק שילו הכיר אותי מספיק טוב בשביל ללחוץ על הכפתורים השחוקים האלו.
ידיו קפאו. “את תהיי בסדר,” הוא לחש אל תוך אוזני והידק את גופי אל חזהו. הסתכלנו בדממה אל העמק הקטן שמולנו והרגשתי צביטה בלב כי ידעתי שככל הנראה לא אראה את העמק הזה יותר. זה היה מקום מדהים ביופיו; ירוק כל כך, עם פרחים ורודים, וסגולים, ואדומים, ולבנים… הוא נראה כמו מרבד פלאים צבעוני.
אין דבר בעולם שאהבתי יותר מפרחים. הייתי יכולה לשהות שעות בחממות וגנים בוטניים למיניהם. השאיפה הקטנה שלי בחיים הייתה להקים משפחה בכפר נידח ושליו, שם אוכל לנהל חנות פרחים קטנה. לא שאפתי לחיים של עושר בלתי מוגבל, או לחיי זוהר חודרי-פרטיות כמו שכל הנערים בימינו משתוקקים. רק רציתי שתהיה לי משפחה טובה, ולא את המשפחה ההרוסה שיש לי עכשיו.
שילו צבט את ידי ואני קפצתי במקומי. “נעלמת לי לרגע,” הוא אמר ואני סובבתי את ראשי אליו. שילו היה אחד הבנים היפים שפגשתי בחיי; שיערו חום בהיר ועיניו תכולות. ואולי, אם הייתי מסוגלת לקחת בחשבון את הרעיון, הייתי חושבת עליו מעבר לידיד.
אבל אלו לא היחסים שהיו לשילו ולי; היינו ידידים טובים ולא יותר מזה. יותר מזאת, שילו היה מאוהב בילדה אחרת בעיירה ועשה את כל המאמצים כדי לכבוש את ליבה. רציתי את האושר הזה כל כך בשבילו עד שזה כאב, כי אם למישהו מגיע אושר שכזה, זה אך ורק לו.
ישבנו ככה בדממה למשך הרבה זמן. בשלב מסוים חושך החל לרדת סביבנו ושילו ואני נאלצנו לחזור לעיירה. כשהגענו, ראיתי שהמשפחה שלי – שכוללת את ארבעת אחיי ואחותי – כבר מחכה לי ליד הג'יפ הגדול.
“יופי, עכשיו גם ליסה כאן,” קאסטור, האח הבכור מבינינו, אמר בחיוך הרחב שלו שכבש הרבה לבבות כאן בעיירה. “אפשר לזוז.”
אף אחד לא אמר מילה וכולם נכנסו למכונית. הסתובבתי להסתכל על שילו בפעם אחרונה ואמרתי בשקט, קולי תקיף, “תבטיח לי שתשמור על קשר.”
שילו הנהן ולפתע משך אותי לחיבוק ארוך ומוחץ. חיבקתי אותו חזק חזרה, וכשהוא שחרר, הרגשתי שחלק ממני נתלש.
דמעות עלו לעיני אבל לא הרשיתי לעצמי לשחרר אותן. דמעות זה סימן לחולשה, ואסור לי להראות לאנשים שהאופי הקר שהם חושבים שיש לי בעצם לא כל כך קר. יצרתי לעצמי תדמית ואני מתכוונת לשמור עליה, לא משנה מה.
כי אחרי הכל, בפעם האחרונה שבכיתי, שהפגנתי חולשה, אף אחד לא ריחם עלי. אז מה הטעם?
נכנסתי לג'יפ, למושב הכי אחורי ומבודד מכל אחיי, והשענתי את ראשי על החלון. הזגוגית הקרה העבירה בי צמרמורת ועצמתי את עיניי.
כעבור שעה בערך אחותי הקטנה, ויולט, ואחי הקטן אדווין התחילו להתווכח על למי יש עיניים יותר כחולות ואני לא יכולתי לספוג זאת יותר. שלפתי מתיק הגב שלי את האייפוד-שאפל הקטן שקאסטור ואלן נאלצו לעבוד שעות נוספות בשביל לקנות לי ליום ההולדת. לעולם אוקיר להם תודה על כך.
תחבתי את האוזניות באוזניי ונתתי לעצמי לשקוע במוזיקה. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל נרדמתי בסופו של דבר לצליליי נעימה מרגיעה כלשהי, כשדמותו של שילו פוקדת את מחשבותיי.
שינתי הייתה רציפה וללא חלומות, וכשקמתי ראיתי שהגענו לאזור עירוני. עקמתי את אפי כשראיתי שכל הבניינים הם בנייני משרדים גבוהים של חברות הייטק, וכשחיפשתי לא מצאתי עץ או פרח או אפילו סתם משהו ירוק בכלל. מעולם לא הייתי בעיר הגדולה קודם – את כל חיי ביליתי בעיירה הקטנה – ופתאום זרקו אותי למקום כזה גדול ומאיים. הרגשתי שהחלום שלי לחיים שקטים בכפר הופך לרחוק יותר ויותר.
“עוד כמה זמן נשאר?” שמעתי את ליאו מקטר. הוא אחי התאום והגדול ממני בשעה, כמו שהוא נוהג להזכיר לכל מי שמקשיב. למרות העובדה ששהינו יחד ברחם אימנו ויצאנו ממנו פחות או יותר באותו הזמן, אנחנו הפכים גם באופי וגם ביופי. הוא בלונדיני עם העיניים הכחולות שיש לכל אח או אחות במשפחת אלבו, ולי יש שיער חום נפוח וגלי וזוג עיניים ירוקות-חומות ולא קשורות כלל לגן המשפחתי. בכלל, אני כמו הברווזון המכוער במשפחה שלנו; לקאסטור ולאדווין יש שיער שחור גולש, לויולט ולליאו שיער בלונדיני מתולתל יפהפה ולאלן שיער בין בלונדיני לג'ינג'י. לכולם היו עיניים כחולות, וכולם היו מדהימים ומרהיבים ביופים העוצר נשימה. אפילו העור הלבן של כולם זהה. ורק אני, עם שיערי החום ועיניי הכהות, הייתי יוצאת דופן. בנוסף לכך אני גם צנומה ונמוכה עם עור מעט שחום, לעומת אחיי ואחותי שהם גבוהים, חטובים ובמקרה של הבנים – שריריים. ויולט הייתה עתידה להיות יפהפייה בעוד כמה שנים. באותו הרגע הייתה רק בת שתים-עשרה, ונראתה כמו ילדת פרסומות, אבל היופי האמיתי שלה, הנחתי, יוקרן החוצה כשיעברו עוד כמה שנים.
ואני? אני נראיתי כמו סתם עוד אחת ברחוב. לא משהו מיוחד. לא יפה באופן יוצא מגדר הרגיל. לא מכוערת. סתם אחת.
ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.
נרדמתי עוד פעם בשלב מסוים כך שלא זכיתי לשמוע את התשובה לשאלתו של ליאו. ידעתי שהנסיעה הזאת ארוכה מאוד – של תשע שעות אם לא יותר – וכשהתעוררתי בשנית ראיתי שהגענו לעיר המיועדת ושקאסטור כבר חנה בחנייה פרטית של אחוזה מפוארת וענקית, שקרניי השמש שכבר הפציעה גרמו לה לנצנץ באופן מעט שמימי. שמעתי קריאות הפתעה מצד כל אחי – חוץ מקאסטור ואלן שכבר ראו את הבית – שהתלהבו מהבית החדש שלנו.
למעשה, הסיבה למעבר שלנו מהעיירה, היא החתונה של קאסטור עם רוזלינד קוסטה. קאסטור, בן עשרים וארבע, עמד להתחתן עם רוזה – כפי שכולם מכנים אותה – בת העשרים ושלוש. לדעתי הם צעירים מידי בשביל להתחתן, אבל האהבה שלהם כנראה גדולה משידעתי.
ידעתי שאחת הסיבות לחתונה – מלבד האהבה, כמובן – הייתה שלמשפחה של רוזה יש כסף. הרבה מאוד כסף. למעשה, אבא שלה היה פוליטיקאי מצליח ואמא שלה מעצבת אופנה מוכרת מאוד בעולם, כך שכסף לא חסר להם.
שלא לדבר שרוזה עצמה דגמנה לחברות היוקרה הכי עשירות בעולם – פראדה, גוצ'י, שאנל, והרשימה עוד ארוכה.
קאסטור סיפר לנו איך הוא בכלל זכה להכיר את רוזה. כיוון שהמשפחה שלנו ענייה – מאוז שהורינו הלכו לעולמם אחרי הולדתה של ויולט – אז קאסטור ואלן, הבנים הגדולים ביותר במשפחה, נאלצו להתחיל לעבוד מגיל קטן. אלן היה עורך-דין וקאסטור עבד בחברת הייטק, והשניים היו טובים במה שעשו.
מטעם עבודתו, קאסטור נסע לעיר אליה עברנו היום בשביל פגישת עבודה. בדרכו חזרה מהפגישה הוא עבר בקניון כדי לקנות לויולט צעצוע שהיא רצתה נורא באותה תקופה. בקניון הוא נתקל באישה יפהפייה – הלוא היא רוזה – והשניים התאהבו ממבט ראשון. לפחות זה מה שקאס אמר.
הם התחילו לצאת ולאחר שלושה חודשים קאס קרע ברך והציע לרוזה להיות אשתו. זו כנראה הייתה מאוהבת בו עד הראש כי היא הצליחה לשכנע את הוריה – שמסתבר שלא היו מרוצים מהעובדה שהיא יוצאת עם בחור ממוצע – שאם היא תתחתן עם קאסטור היא תהיה האישה המאושרת בעולם.
וכיוון שקאס לא יכול היה לנטוש את אחיו הקטנים לבד, הוא עשה עסקה עם עם אביה של רוזה, ג'וליאן; חודש לפני החתונה אנחנו נעבור לגור עם משפחת קוסטה באחוזה הענקית שלהם. משפחת קוסטה ומשפחת אלבו, כולם ביחד באחוזה גדולה ויפה בעיר גדולה ויפה.
היום היינו עתידים לפגוש את משפחת קוסטה המורחבת. כלומר, את הוריה של רוזה ואת אחותה הקטנה, שהיא בגיל של ליאו ושלי, ושמה בל.
עדיין לא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה.
יצאנו מהג'יפ והלכנו לכיוון דלת הכניסה לאחוזה. קאסטור נקש בנימוס על העץ המהוגני.
נשמע ציוץ מבפנים וברגע שהדלת נפתחה, אישה בלונדינית ואנרגיטית השליכה עצמה על קאס וגרמה לו לאבד את שיווי המשקל וליפול על גבו, כשהיא מעליו. “טורי!” רוזה קראה בהתרגשות וראיתי את אדווין מגלגל עיניים. למען האמת, גם אני לא הבנתי מה הרעיון בשם החיבה "טורי". שם החיבה של קאסטור זה קאס, לא טורי. אישה משונה.
עיניה האפורות הנוצצות של רוזה התלכדו עם עיניו התכולות של קאס וכל כך הרבה אהבה ואמון עברו במבטים שהם החליפו, עד שהסיטואציה הרגישה מידי אינטימית. חשתי בצורך לסובב את ראשי כדי לא להפריע להם.
“התגעגעת אלי אני רואה,” קאסטור צחק ונישק את רוזה נשיקה מלאה ודוחה. ראיתי את ליאו מכסה לויולט את העיניים ואת אלן מתחיל לשוחח עם אדווין על נושא מטופש כדי להסיח את דעתו.
נאבקתי בדחף לגלגל עיניים. זה לא אני לעשות משהו שכזה. לכן הסתכלתי על הזוג המאוהב במבט אטום ואז הסטתי אותו כדי לראות שיבוט קטן ויפהפה של רוזה עומד בפתח הדלת.
זו הייתה בטח בל. היא הייתה מהממת, אולי אפילו יותר יפה מרוזה במובן מסוים; שיערה היה זהוב, חלק ומדהים. עיניה היו אפורות עם ניצוץ ירוק בתוכן, והיא הייתה רזה, חטובה וגבוהה ממני בראש לפחות. ראיתי איך ליאו מסתכל עליה, ואז אלן, ואז אדווין… והשלושה לא יכלו להתיק את עיניהם ממנה. יכולתי להבין למה.
“את בוודאי בל!” קראה ויולט בהתרגשות ואחותי הקטנה התנפלה על הנערה בחיבוק מלא חיבה. הרגשתי עקצוץ של קנאה בתוכי – ויולט מעולם לא חיבקה אותי ככה. למעשה, היא לא חיבקה אותי כלל. “אני ויולט!” היא קראה בהתרגשות.
צחוקה הרך של בל גרם לעורי לסמור משום מה. “נעים להכיר, מתוקה,” קולה היה כל כך רך וקטיפתי עד שהתחלתי לחשוד שהיא עושה זאת בכוונה.
קאסטור ורוזה בינתיים התנתקו אחד מהשני וקמו על רגליהם חזרה. “תכירו את בל,” קאס הציג אותה בפנינו. “בל, אלו האחים שלי; אלן, ליאו, אדווין, ויולט וליסה.”
בל חייכה לכל אחד בנפרד וכשמבטה נחת עלי, חיוכה אומנם עדיין היה מרוח על פניה, אך הוא נהפך מאולץ. החיוך שבעיניה נמחק, והיא הסתכלה עלי כאילו הייתי האויב. “נעים להכיר אתכם!” היא אמרה ויכולתי לשמוע שהיא לא מתכוונת לכולנו.
“בואו תכנסו,” רוזה אמרה וכולנו נכנסנו אל האחוזה המדהימה. שם, חיכו לנו בני הזוג קוסטה. ג'וליאן היה כבר בן חמישים, ושיערו הבלונדיני האפיר מעט, אך עיניו הירוקות נותרו ללא שינוי. ניתן היה לראות שהיה גבר נאה בעבר, לפחות עד שקמטים נחרשו בפניו. דיאנה, אישתו, הייתה בעלת שיער כסוף וארוך ועיניה היו אפורות, וגם לה היו סימנים של יופי שנעלם עם הגיל.
קאסטור הציג אותם בפנינו ואותנו בפניהם ולאחר מכן כולנו התיישבנו לאכול את ארוחת הערב שדיאנה בישלה – או ליתר דיוק, המבשלת של משםחת קוסטה בישלה. מסתבר שהם עד כדי כך עשירים שיש להם מבשלת שבאה פעם ביומיים בשביל לבשל להם.
החיים יפים כשיש לך כסף, אך השאלה היא אם כסף יכול לקנות גם שמחה.
ארוחת הערב כללה כל מיני מאכלים איטלקיים למיניהם – משפחת קוסטה היא איטלקייה אמיתית – וראיתי איך ליאו, אדווין וויולט מתלהבים מלזניית החצילים. איבדתי את התיאבון רק מלצפות בהם אוכלים.
גם בל ורוזה לא התלהבו במיוחד מההתרגשות של אחיי והן בקושי נגעו באוכל… או שזה סתם מעין קטע כזה של דוגמניות.
ג'וליאן ודיאנה, לעומת זאת, נראו שמחים שהאנשים התלהבו מהמזון, והשתדלו להתחבר עם בני משפחתי. ג'וליאן התיידד עם אלן והשניים דיברו בקדחתנות על עבודתו של אלן המשעממת. דיאנה דיברה עם ויולט הקטנה והתמוגגה ממנה. קאסטור דיבר באינטימיות עם רוזה ואדווין וליאו ניסו להרשים בכל כוחם את בל, שנראתה כאילו היא רגילה לתשומת לב כזאת מבנים – ועוד בנים חתיכים כמו האחים שלי.
הרגשתי כמו צופה מן הצד, כאילו אני רואה תוכנית טלוויזיה עם שחקנים הוליוודיים יפי-תואר. כל הארוחה ראיתי כמה שכולם שמחים מאיחוד המשפחות הזה, אפילו ג'וליאן ודיאנה שהייתי בטוחה שיהיו מעט קרים יותר אחרי כל מה שקרה עם רוזה וקאס, ורק אני שיחקתי עם האוכל בצלחתי, שומרת על שפתיים חתומות.
אף אחד לא פנה לדבר איתי כל הערב, ואני הודיתי על כך. לא רציתי לדבר עם אף אחד גם ככה.
כשהסתיימה הארוחה דיאנה הראתה לנו את החדרים שלנו – לכל אחד היה חדר משלו, מסתבר. החדר שלי היה קטן אבל מספק, עם מיטת נוער נחמדה, ארון קטן ושולחן כתיבה עם מחשב נייד. לא הייתי זקוקה ליותר מזה.
זרקתי את המזוודה שלי על רצפת החדר ומבלי להתקלח או להחליף בגדים נשכבתי על המיטה והלכתי לישון. ידעתי שלמחרת יהיו כל מיני סידורים לחתונה – רוזה קבעה שבל ואני נהיה השושבינות שלה – ורציתי לאגור כוחות נפשיים לכך.
וחוץ מזה, בעוד כמה ימים מתחילה שנת הלימודים החדשה והאחרונה שלי בבית ספר חדש.
השתדלתי שלא לגנוח בקול רם. החיים שלי לא היו יכולים להיות גרועים יותר.
פרק 2; האחות החורגת
“אמא, אני חושבת שהשמלה הזאת נראית ממש רע על ליסה.”
קמצתי את ידי לאגרוף ושמרתי על חזות קרת-רוח.
“בל, מתוקה, רוזה בחרה בשמלות הללו במיוחד כדי שתיראו זהות כי צבע העור שלכן שונה, והשיער והעיניים – “
“אבל היא נראית בה רע, בזמן שאני נראית בה מעולה. את לא רוצה שלרוזה תהיה שושבינה מהממת ושושבינה מכוערת, נכון? כדאי לבחור לה שמלה אחרת!”
רציתי לומר להן שאני כאן, שאני יכולה לומר בעצמי מה אני חושבת, אבל הנוכחות הדומיננטית של בל לא איפשרה לי לאזור אומץ ולפצות את פי.
היינו בחנות שמלות יוקרתית במרכז העיר. רוזה לקחה את כולנו בשעה עשר בבוקר לשם בליווי דיאנה וויולט. ויולט נבחרה להיות השושבינה המשנית, זאת שתלך לפני הכלה ותפזר פרחים לכל עבר. היא השוויצה בתפקיד כאילו מדובר בסרט קולנוע מפורסם שהיא הולכת להשתתף בו, ונראתה יפהפייה בשמלה הורודה הקטנה שהולבשה עליה. הסַפָּר הפרטי של משפחת קוסטה, אמיליו, התלהב מהשיער השופע של ויולט ועיצב לה אותו בתסרוקת מסובכת שמעורבות בה צמות עבות והתוצאה הסופית הייתה שויולט נראתה כמו פיה קטנה ויפהפייה.
בל, דיאנה ורוזה התמוגגו ממנה.
ֿלאחר מכן התור של בל ושלי הגיע למדידות. השמלות שרוזה בחרה לנו היו זהות; שתיהן ורודות מעט יותר בהירות מהשמלה של ויולט, והבד אוורירי ומתנופף. בל נראתה כאילו היא נמזגה לתוך השמלה, מרוב שהשמלה התיישבה עליה טוב, מחבקת כל קימור וקימור בגופה החטוב. אני חושבת שעלי היא ישבה גם כן יחסית טוב, יותר ממה שציפיתי לפחות.
בל פשוט החליטה פתאום שהשמלה נראית עלי רע ונסתה לשנות את החלטתה של רוזה, אך למזלי, רוזה הייתה בעלת עמוד שדרה מספיק בשביל לא להקשיב לה.
“המטרה היא שלשתי השושיבנות הראשיות שלי יהיו שמלות זהות,” היא אמרה ברוגז. “ואלו השמלות שנבחרו, כי הן מציגות את העור החיוור שלך, בל, בצורה טובה בדיוק כמו את העור המעט כהה של ליסה!”
אני רק עמדתי בצד וצפיתי במחזה, כמעט מוקסמת מאיך בל המתוקה של יום האתמול נהפכה ליצור מעצבן שכזה.
לא שגם אתמול היא הייתה מתוקה במיוחד. לפחות לא אלי.
“ליסה,” בל פנתה אלי, עיניה האפורות-ירוקות ננעצות בי בכעס. “תודי שהשמלה לא נראית עליך טוב!”
עדיין ניסיתי להבין מה כל כך מפריעה לה בי. “אין לי בעיה איתה,” אמרתי בקול שקט ומחושב, הקול שנהגתי להשתמש בו בכמה שנים האחרונות ללא שינוי. ויולט כבר חשבה שאני רובוט או משהו כזה – זו בדיוק הכוונה שהייתה לי.
עדיף שהם לא יבינו מה הולך אצלי בראש.
“אוף איתכם!” בל צווחה בתינוקיות, רוקעת ברגלה כמו ילדונת נרגנת. “רוזה, למען השם, את דוגמנית! אמור להיות לך חוש לאופנה, לא?”
“בל! זה מספיק!” דיאנה אמרה בחוזקה ובל השתתקה בבת אחת, שפתיה מתכווצות בזעם. “זו החתונה של רוזה, לא שלך, ואם רוזה החליטה ששתיכן תלבשו את אותה השמלה, כך יהיה.”
לעת עתה, בל סתמה את הפה.
רוזה ביקשה מאמיליו עצה לגבי איזו תספורת לעשות לי. התספורת שנעשתה לבל הייתה של צמת חבל ארוכה במרכז שיער פזור וחלק. “תספורת של נסיכות" כך קרא לזה אמיליו.
“אני חושב שכדאי שקודם נפרק את הקוקו הזה,” אמיליו שלף בחדות את הגומיה שקשרה את שיערי הנפוח. “אוי ואבוי!” הוא קרא בהפתעה כששיערי התפזר. “מה עשית לשיער שהוא הגיע למצב שכזה?!”
שמעתי את בל מצחקקת מאחורי. התאפקתי שלא לפלוט הערה ארסית. “אני לא נוהגת לטפח אותו,” אמרתי בשקט במקום זאת. “אין לי הרבה זמן בשביל דברים באנליים שכאלה.”
“אז את צריכה לפנות קצת זמן, חמודה, כי פנים יפות יש, אבל עם וילון שכזה…” אמיליו צקצק בלשונו והחל לעמול על שיערי.
בסופו של דבר, הוא הצליח איכשהו לקלוע את הגלים העקומים שלי לצמה אחת נפוחה ונאנח בכבדות. “רוזה, יקירה, אני חושב שתצטרכי להביא אותה אלי לטיפול כל יום עד החתונה שלך כדי שהשיער שלה יראה נורמאלי.” הוא אמר בכובד ראש.
רוזה משכה בכתפיה והסתכלה על דיאנה. “אני לא חושבת שתהיה בעיה,” כן, כסף זה אף פעם לא בעיה של עשירים. “רק אם ליסה מסכימה לזה.” היא שלחה לי מבט שואל.
החתונה בעוד חודש. זאת אומרת שיהיו לי בערך שלושים ימים ללכת לאמיליו. “אני מסכימה.” אמרתי לבסוף. הרי זה לא יכול לגרוע את מצבי, נכון? ומלבד זאת, זה לא כאילו אני אשלם על כך.
החיוך שרוזה שלחה לי בתגובה היה מסנוור.
תוך שעה אחת בערך דיאנה הסיעה אותנו חזרה הביתה. הבנים ישבו בסלון וצפו במשחק כדורסל לא מעניין, ותהיתי מדוע הם אוהבים לצפות בספורט מטומטם שכזה. “חזרנו,” הכריזה בל בחיוך שיכולתי לזהות שהיה מלא בחוסר שביעות-רצון, משום מה.
“ברוכות השבות, בננות,” קרץ לנו ג'וליאן וקאסטור קם ממקומו לתת לרוזה חיבוק. ג'וליאן הפנה את עיניו לויולט ובל. “ביליתן טוב?”
“נפלא!” ויולט קפצה באושר. “תראו מה אמיליו עשה לשיער שלי! הוא מדהים!”
“לעומת זאת, השיער של ליסי יצטרך לקחת יותר זמן עד שיראה סביר,” בל גיחכה ואני נאלצתי שלא לעקם את אפי בגועל. ליסי? מי הרשה לה לקרוא לי בשם חיבה בכלל, ועוד שם אידיוטי שכזה? “היא תצטרך ללכת כל יום ללא יוצא מן הכלל לאמיליו, ואפילו אז השיער שלה יראה כמו ערמת קש!”
“בל!” דיאנה נזפה, עיניה גדולות ונזעמות בזמן שרוזה שלחה לאחותה הקטנה מבט מאיים.
“מה?” היא התממה ושלחה לי מבט מתנשא. “אני לא צודקת, ליסי?”
תקראי לתחת שלך ליסי, סתומה! רציתי לצרוח עליה אך התאפקתי, כמו שרק אני יודעת. לכן שלחתי לה את המבט הכי אטום במלאי שלי, סובבתי את גבי אליה ועליתי במדרגות לחדרי. שמעתי קולות צחוק מלמטה, והשתדלתי לבלוע את הדמעות שאיימו לחנוק אותי.
אילו רק הם היו יודעים כמה הם פוגעים בי בכל פעם שאני שומעת אותם מדברים, או אפילו סתם לוחשים דברים אחד לשני.
פעם, כשההורים שלנו עוד היו בחיים, היינו המשפחה הכי מאוחדת בעולם. היינו יוצאים לפיקניקים בגבעה אחת בעיירה, שם ליאו, אדווין ואני היינו משחקים במחבואים, אלן וקאסטור היו רבים על של מי הצעצוע גדול יותר, וויולט הייתה בתוך הערסל, קטנה ובוכייה.
הימים האלו נעלמו ברגע שההורים מתו בתאונת המטוסים הנוראית. הם השאירו אותנו עם האומנת גראציאלה, שכולנו שנאנו. ברחנו ממנה וחיינו כולנו בבית יתומים שהוקצה לנו עד שקאסטור היה בן שמונה-עשרה. הוא הוציא אותנו מבית היתומים, שכר לנו דירה קטנה בכסף המועט שנותר מכספי הירושה שהותירו לנו ההורים וגם שהרוויח בעבודתו במסעדת מזון מהיר, והוא ואלן התחילו לעבוד קשה יותר מאי פעם על מנת לממן אותנו.
זה היה השלב בו ליאו ואני נהפכנו למרוחקים יותר. לא שתמיד היינו קרובים, אבל בתור תאומים היה אמור להיות לנו קשר מיוחד או משהו כזה, לפחות כך שמעתי. אבל לא היה בינינו שום קשר, בין אם אנחנו תאומים או סתם אחים רגילים.
המשפחה שלנו לא מאוחדת יותר. לפחות מבחינתי לא. אני התרחקתי מהם כשהייתי בערך בת אחת-עשרה. הם התקרבו יותר ויותר זה לזה ואני נשארתי בצד, הברווזון המכוער של משפחת אלבו.
אפילו בבית הספר לאף אחד לא היה איכפת ממני. חוץ משילו, לא היה לי אף חבר. ובזכות שילו, הילדים לא ירדו לחיי, אפילו שידעתי שהם רוצים, כי ראיתי איך הם הביטו בי כשחשבו שאני לא מסתכלת. ליאו היה פופולארי בבית הספר בעיירה, ביחוד בגלל יופיו הזוהר, כמו של גולש מקליפורניה, או אפילו שחקן קולנוע. אדווין גם הוא החל להיות "שובר לבבות" ככל שהזמן עבר, ובטח עכשיו בעיר כאן, הוא יהיה כמו ליאו הקטן בשנתיים.
ֿאלן עצמו, אילולא היה מופנם וגאון שכזה כמו שהוא עכשיו, רוב הסיכויים שהיה כובש-בחורות בדיוק כמו שקאסטור היה, לפני שהחליט להקדיש את כל תשומת ליבו לרוזה. אלן ואני דומים מעט באופי שלנו, אבל הוא, לעומתי, היה ידידותי וכן השיג לעצמו חברים – ואפילו בנות-זוג מפעם לפעם כשהתחשק לו.
אפילו ויולט כבר הספיקה לשבור לבבות ולהתחתן פעמיים. אבל אני מניחה שזה לא נחשב, מפני שהיא רק בת שתים-עשרה.
נשכבתי על המיטה החדשה שלי, שגופי עוד לא התרגל אליה, ועצמתי את עיניי. שמעתי לפתע את דלת חדרי נפתחת מעט ואת קולה של רוזה אומר, “אני מקווה שלא נפגעת מבל, ליסה. יש לה לפעמים קטעים כאלה…” הרוך שבקולה היה כן ואמיתי, ולא יכולתי שלא לתהות מתי מישהו דאג לי דאגת-חינם. אפילו המשפחה שלי לא דואגת לי יותר.
אולי כי הם חושבים שאין סיבה לדאגה, קול קטן לחשש בראשי אך סתמתי אותו מייד. ידעתי שזה סתם תירוץ.
“אני מבינה,” אמרתי באדישות מעושה. “ואני בסדר. בסך הכל עייפה.” זה לא היה בהכרח שקר.
“את בטוחה?” היא נשמעה מהוססת. “כי זה היה ממש לא יפה מציד – “
“אני בסדר,” קטעתי אותה מעט בבוטות. “באמת.”
הייתה שתיקה לכמה רגעים, ולבסוף רוזה נאנחה. “אוקיי,” אמרה, “אם את צריכה אותי, את יודעת איפה למצוא אותי.”
הדלת נסגרה כמה רגעים לאחר מכן.
המחנק בגרוני מעולם לא היה מורגש יותר. ונאלצתי לבלוע אותו. לבכות לא היה באג'נדה שלי כרגע.
ניסיתי להירדם למשך שעה בערך, וכשגיליתי שאני לא מסוגלת, קמתי ממקומי והלכתי למחשב הנייד שנקנה עבורי. כשפתחתי אותו גיליתי שהוא מהיר יותר מהמחשב שהיה לנו בעיירה. נכנסתי למסנג'ר שלי, וראיתי ששילו לא מחובר. נאנחתי בכבדות. רציתי כל כך לדבר איתו, להרגיש אותו…
אבל הוא בטח היה עסוק. לקחתי עוד נשימה עמוקה וסגרתי את המחשב.
ירדתי לקומה הראשונה וראיתי שאלן משחק עם ויולט בסלון בפלייסטיישן. התעלמתי מהם והלכתי למטבח, שם קיוויתי למצוא מעדן או משהו במקרר. כשגיליתי שאין שם כלום מלבד ירקות, החלטתי לקצוץ לעצמי סלט.
בזמן שחתכתי את הירקות, ראיתי מזווית העין את בל נכנסת למטבח. “ואני כבר חשבתי שתנעלי את עצמך בחדר עד הערב,” היא צקצקה בלשונה. “מסתבר שלא הערכתי אותך נכון.”
תתעלמי, פשוט תתעלמי.
“את יודעת, האחים שלך ממש נחמדים,” היא המשיכה בשלה. “ואני ממש לא מבינה איך יש ביניכם קרבה משפחתית. כלומר, תסתכלי על עצמך. את לא נראית כמוהם, ואני בטוחה שהאופי שלך שונה גם כן.”
היא לא שווה מענה, ליסה. היא כמו דבורה; אומנם יש בה ערס והיא מפחידה, אבל אם מתעלמים ממנה היא מתעופפת בסופו של דבר.
“יש לי תיאוריה, ואולי היא לא תמצא חן בעיניך – “ היא לרגע השתתקה, ואז צחקקה. “בעצם, אין לי מושג אם היא בכלל יכולה למצוא חן בעיניך או לא. הרי את חסרת רגשות. כאילו, את אי פעם מחייכת? או מתעצבנת? או בוכה? או צוחקת?”
הרגשתי אותה נושפת בעורפי וחתכתי יותר מידי חזק את המלפפון. סובבתי את ראשי באיטיות לעברה ועטיתי הבעה משועממת. “אני מכינה לעצמי סלט,” אמרתי בקול חלול. “אם את רוצה שאני אכין גם לך, את יכולה פשוט לבקש.” השתדלתי להעמיד פנים שאני סתומה, ובאמת שזה היה קשה.
בל עיקמה את פניה היפות. “אל תתממי, ליסי. את יודעת מה אני מנסה לעשות.”
היא מנסה לשבור אותי. כמה חבל שאלו מאמצי סרק.
משכתי בכתפי וסובבתי את ראשי חזרה קדימה. המשכתי לקצוץ את הסלט. שמעתי אותה גונחת בכעס ואז יוצאת מהמטבח. יופי. נפטרתי ממנה.
אבל זו רק פעם אחת. וידעתי שעוד יבואו רבות אחריה. כי אחות חורגת מרושעת לא נסוגה פעם אחת.
היא חוזרת לעוד.
פרק 3; סידורים
בבוקר שלמחרת התעוררתי ראשונה. ירדתי למטבח וראיתי בלוח השנה שנותרו עוד יומיים לתחילת הלימודים. נפלא. כאילו שאני משתוקקת לחזור לסיר הלחץ הזוועתי הזה שנקרא "תיכון.”
לקחתי את הכדור היומי שלי וכשבדקתי את השעה, ראיתי שכדאי שאתחיל לזוז. התארגנתי במהירות ולאחר שבדקתי כי היום זה באמת היום הנכון, יצאתי.
חזרתי בשעה עשר וכולם כבר אכלו את ארוחת הבוקר. “בוקר טוב ליסה,” ברכה אותי רוזה. “איפה היית?”
“סידורים,” מלמלתי ומשכתי בכתפיי כאילו זה כלום. היא הנהנה בהבנה.
“היום אני לוקחת אתכם לקנות תלבושת אחידה,” הודיעה לי דיאנה. “אצלנו בעיר התלבושת היא חובה.”
“מתי יוצאים?” שאלתי באדישות.
“עוד חמש דקות,” דיאנה השיבה בחיוך נעים. “אני רואה שאת מוכנה, אז לא תהיה לנו בעיה. רק אם בל – “
“אני מוכנה!” הכריז קול הסופרן הגבוה של אחותי החורגת החדשה. היא ירדתי למטה במדרגות כמו נסיכה, לבושה בשמלת קיץ תכולה שהדגישה את החיטובים בגופה הדק והגבוה. ראיתי את התאווה בעיניו של ליאו כשבחן אותה מכף רגל ועד ראש, ואפילו אדווין, שעדיין היה תינוקי בקטע של "איכסה בנות,” נראה מוקסם מהופעתה של בל.
אנחנו בסך הכל יוצאים לקנות תלבושת אחידה, לא לתצוגת אופנה. לא הבנתי למה היא צריכה להתגנדר כל כך.
אבל לא יכולתי להכחיש שהיא הייתה מהממת ביופייה. אפילו רוזה המדהימה נראתה חיוורת מעט לידה. וזאת ועוד, יש לה כריזמה עצומה.
אני שונאת אנשים עם כריזמה.
“יופי, בל, את מוכנה,” דיאנה נשמעה מוזר, שמתי לב; היא לא נראתה מרוצה במיוחד מהעובדה שהבת שלה מתלבשת כל כך חשוף, ככל הנראה. “אפשר לצאת.”
ויולט, אדווין, ליאו, בל, דיאנה ואני נסענו לקניון הכי גדול במדינה – חקרתי עליו מעט לפני שעברנו העירה – ששם, מסתבר, יש את החנות שמוכרת תלבושת אחידה לתלמידים בעיר.
הקניון היה מפואר מאוד מבפנים; רצפת שיש מבריקה, תקרה עם נברשות ענקיות… הרגשתי כמו בארמון עם מלא חנויות בגדים.
הגענו לחנות המבוקשת ושם דיאנה נתנה לנו את התלבושות האחידות למדידה. להפתעתי המידה שדיאנה נתנה לי הייתה קטנה מזאת של בל – למרות שלא הייתי צריכה להתפלא, כי אני הרבה יותר צנומה וקטנה ממנה.
ומשום מה, בל הסתכלה עלי ברצחנות, כאילו שזאת אשמתי שהיא קיבלה מידה גדולה יותר. היא אמורה להיות שמחה שיש לה בכלל מה להראות כשאני נראית לידה כמו ילדה קטנה ומכוערת.
תחושה מוזרה בעבעה בקרבי, ואני זיהיתי אותה מייד. קנאה, וגם שנאה. ניסיתי להשתיק את הרגשות הבוערים האלו והצלחתי לבסוף, לפחות לעכשיו.
הבטחתי לעצמי שלא ארגיש יותר רגשות כאלה. אסור לי להפר את ההבטחה הזאת.
לקחתי נשימה עמוקה והלכתי לתא המדידה, שם פשטתי את בגדי והתלבשתי בתלבושת האחידה.
נחרדתי לגלות שהחולצה הדוקה מידי – לא כי המידה קטנה מידי, אלא כי זאת הגזרה – והחצאית הקצרה הייתה חושפנית מידי. למה צריך תלבושת אחידה בכלל אם היא נראית ככה?
“דיאנה?” הצצתי מבעד לוילון תא ההלבשה, ודיאנה התקרבה כדי לשמוע אותי טוב יותר. “את יכולה להביא לי את המכנסיים והחולצה של הבנים אולי? אני לא ממש אוהבת את אלו של הבנות.”
דיאנה הנהנה בהבנה ומיהרה להביא לי. כשמדדתי את המדים של הבנים, הרגשתי הרבה יותר בנוח. המכנסיים היו משובצות ומעט הדוקות, והחולצה הייתה רפויה ונוחה. הרגשתי הרבה יותר בנוח עם הבגדים האלה.
יצאתי מתא ההלבשה ושמעתי לפתע קולות צחוק. סובבתי את ראשי כדי לראות את ליאו ובל מדברים עם חמישה נערים שלא הכרתי. כל החמישה היו גם הם מרהיבים ביופיים, אך לצד בל, כולם לא נראו כאלה יפים.
כולם חוץ מאחד. הוא היה נער גבוה עם שיער שחור חלק ועיניו היו כחולות מחשמלות. הוא היה גבוה מבל – שיא בפני עצמו – וכמעט גם מכל בן אחר כאן בחנות, ושרירים כיסו את גופו. הרגשתי שנשימתי נעתקת.
הוא חייך וצחק ביחד עם בל וליאו על משהו שליאו העיר ויכולתי לראות ששלושתם נראים כמו בסרט הוליוודי. ליאו, עם שיערו הבלונדיני, בל עם המראה המאלף שלה, והנער הזה, עם החיוך הכובש…
“בל!” קול קטן ומוכר צייץ וויולט, לבושה בתלבושת האחידה שלה – שמלה כחולה וקטנה – רצה לעבר בל.
“ויוי!” בל קראה בהתרגשות והניפה את ויולט אל על ללא מאמץ כלל. “את נראית ממש יפהפייה!”
ויולט צחקה את הצחוק המתגלגל שלה.
“מי זאת, בל? אחותך הקטנה?” שאל נער אחד בחבורה. לא התפלאתי שהוא קישר את ויולט לבל; הן שתיהן בלונדיניות עם עיניים בהירות ועור חרסינה, כך שהאשליה שנוצרה היא שהן אחיות.
“לא, זאת אחותי הקטנה החדשה,” בל צחקה. “היא האחות הקטנה ביותר של קאסטור, ארוסה של רוזה.”
הבנה הפציעה בפניהם של החבורה ואני חשתי בדחף להסתיר את עצמי, כי הרגשתי שהעלבה פומבית מתקרבת. חיטטתי בבגדים הרבים ולפתע ראיתי שמלה שמצאה חן בעיני, שחורה עם כתפיות ספגטי שעל אחת מהן תפור ורד אדום. היא הייתה ארוכה ולפי הגזרה, הייתה אמורה להיות הדוקה על הגוף. מעולם לא ראיתי שמלה יפה יותר מזאת.
הייתי לרגע מהופנטת מהשמלה עד שכמעט ופספסתי את קולה של בל. “היי, ליסה!” שמעתי אותה קוראת לי, מוציאה אותי מהטראנס הזמני, וידעתי שהרגע הגיע.
לשנייה תהיתי למה באמת בל מתנכלת לי כל כך. אני לא איום מבחינתה; אני לא יפה או חכמה באופן יוצא מן הכלל, אלא אני סתם עוד מישהי. אז מה איכפת לה שאני חיה ונושמת? למה זה משנה לה?
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי ממחבואי, נותנת לשמלה השחורה והמדהימה לחמוק מידיי. רציתי לקנות אותה כל כך, אבל ידעתי שזה יראה מוזר אם אקנה משהו יוקרתי שכזה.
אחרי הכל אני רובוט. לא אמורים להיות לי רגשות או עדיפויות.
התקרבתי לבל וראיתי שהיא בוחנת אותי ומגחכת. היא כנראה חשבה שזה מצחיק שאני לובשת את המדים של הבנים, כמו של ליאו.
“תכירו חברים, זו ליסה,” בל הציגה אותי. “אחותו התאומה של ליאו.”
“אני לא רואה דמיון,” אמרה הבת היחידה בחבורה של הנערים שלא הכרתי. לא שמתי לב עד כמה היא יפה עד שהתקרבתי לראות אותה; גם היא, כמו בל, הייתה בלונדינית, רק שהשיער שלה נטה יותר לכיוון הפלטינה. עיניה היו זהובות מדהימות, ועל אף שהייתה נמוכה מעט מבל, היא הייתה מרהיבה. החסרון היחיד שלה היה שאין לה חזה גדול מי-יודע-מה.
“אין דמיון רב בינינו,” ליאו מיהר לומר, כמנסה להעלים את הקשר שלו אלי. “לא באופי ולא ביופי.”
שמרתי על חזות פנים אדישה, אך בתוכי הרגשתי משהו קר מזדחל לו.
“אוקי ליסי, את יכולה ללכת עכשיו,” בל אמרה ונופפה בידה כאילו עושה לי "קישטה.” כמו שעושים לכלב או חתול.
הרגשתי את הקור מתלהט בתוכי והופך ללבה רותחת. רציתי כל כך לומר לה, “אני לא השפוטה שלך, מפגרת!” או "לכי את, חתיכת בהמה!”
אבל ידעתי שאני לא יכולה לעשות זאת, אז לקחתי נשימה עמוקה, סובבתי את גבי, והלכתי, נותנת לבל את הסיפוק שיש לה כוח עלי.
ואולי באמת יש לה כזה כוח.
***
חזרנו הביתה לארוחת הצהריים. תהיתי איך זה אפשרי שבכל ארוחה כולם ללא יוצא מן הכלל מתקבצים סביב שולחן האוכל ואוכלים. זה כל כך מוזר, פתטי ומאולץ.
ישבתי בקצה השולחן לבד. טוב, לא באמת לבד, אבל אלן שישב מולי דיבר עם קאסטור שישב לצידו, ודיאנה, שישבה לצידי, דיברה עם רוזה וג'וליאן על משהו.
אז נותרתי לבד. אבל זה לא היה חדש; בכל ארוחה אני לבד. אז זה לא מפתיע במיוחד.
שמעתי קטעים מהשיחה של דיאנה עם בעלה וביתה הבכורה, וניסיתי לקשר אותם למשפטים הגיוניים, אך ללא הצלחה. הם דיברו על מישהו, אני חושבת, שעתיד לבוא העירה בקרוב או משהו כזה. ניסיתי להבין איך אותו מישהו מתקשר אליהם אבל לא הצלחתי.
“ליסה?” קולו של אלן שלף אותי ממחשבותיי ופניתי להסתכל עליו. זה היה נדיר שמישהו פנה אלי.
“מה?” שאלתי באטימות.
“שילו התקשר קודם,” הוא אמר לי בטון נוקשה. “הוא אמר לי להגיד לך שהוא בסדר, ושאת לא צריכה להתקשר אליו חזרה.”
הנהנתי בהבנה והחלטתי לקחת נגיסה מהעוף בגריל שנח מולי.
“בנוסף לכך הוא אמר לי להודיע לך שהוא הצליח,” אלן הוסיף באדישות אין קץ. “במשימה שהוא העמיד לעצמו, או משהו כזה.”
קפאתי. הרגשתי שליבי מנתר, ושהנשימות שלי נהפכות לכבדות. זיעה קרה בצבצה על עורפי, ולרגע נחרדתי שמשהו קורה לי, אך נזכרתי שלקחתי את הכדור בבוקר…
הלב שלי החל לפעום במהירות לא רגילה ואני לפתי את פינת השולחן והכרחתי את עצמי להירגע. שנים שלא קרה לי משהו כזה, אז למה דווקא עכשיו?ֿ
תירגעי! פקדתי על עצמי, אבל הרגשתי חלולה ופגומה. לא הרגשתי כלום יותר.
כי שילו נתן לי ללכת רשמית עכשיו.
המשימה שלו הייתה להציע לנערה שהוא אהב לצאת איתו.
פרק 4; חברה חדשה
כעבור יומיים הגיע היום הראשון ללימודים.
קמתי כמו תמיד, לבשתי את תלבושת האחידה החדשה שלי, מרחתי שמן פשתן בשערי – הוראותיו של אמיליו הספר – ונעלתי את נעלי האולסטאר הקרועות והבלויות שקניתי מכספי לפני יובלות. את שיערי אספתי לקוקו נמוך, כמו תמיד.
הסתכלתי במראה כדי לראות איך אני נראית. שק תפוחי-אדמה היה מה שעלה לראשי. לקחתי נשימה עמוקה, הלבשתי את תיק הגב וירדתי למטה.
רק אדווין, ויולט, בל וליאו היו ערים מלבדי. כל היתר עוד ישנו.
“קחי,” אדווין זרק לעברי שטר של חמישים. “כסף לקפיטריה.”
הנהנתי בהבנה וכולנו יצאנו מהבית. משום מה, בל לא נראתה זוהרת היום; היא ניסתה לכסות את שקיות העייפות מתחת לעיניה בעזרת שכבות רבות של מייק-אפ אבל אפשר היה לראות שהיא לא ישנה טוב. לא ידעתי אם אני מרחמת עליה או שמחה לאיד.
ליאו נתן לי את המפתחות לג'יפ ולרגע צנחה עלי ההבנה שאני היחידה מבינינו שהיה לה רישיון; ליאו התעצל מידי בשביל ללמוד, לבל תמיד היה מי שיסיע אותה ואדווין עדיין צעיר מידי, כך שנותרתי אני עם רישיון.
נכנסתי לתא הנהג וכל היתר התרווחו במושבים האחוריים. אף אחד לא ישב לידי. הרגשתי שמשהו בתוכי מתכווץ בחוסר נעימות.
נסעתי לפי ההוראות העייפות של בל לחטיבת הביניים בה ויולט הלכה ללמוד. עצרתי לה שם וויולט ירדה לאחר שאמרה שלום וחיבקה את כולם – מלבדי. לאחר מכן נסעתי לתיכון החדש שלנו ושם החניתי את הג'יפ. ברגע שהמכונית עצרה, כולם פתחו את הדלתות וירדו ואני סגרתי את המנוע ויצאתי מהמכונים גם כן.
אף אחד לא אמר לי שלום. הם פשוט הלכו להם לדרכם, אדווין וליאו צוחקים זה עם זה, ובל הולכת לצידם, שקטה מתמיד. כנראה בגלל העייפות.
לא שמתי לב שטרקתי את הדלת לתא הנהג עד שראיתי שנערים לוטשים בי מבטים. התעלמתי מהם והלכתי בחופזה למזכירות, שם המזכירה לועסת-המסטיק-כמו-פרה-מעלה-גרה נתנה לי את מערכת השעות וקוד ללוקר חדש משלי, שבו חיכו לי כל ספרי הלימוד שלי.
לקחו לי עשר דקות למצוא את הלוקר ואת כל הכיתות להן אני רשומה – ספרות, היסטוריה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, צרפתית. כשסיימתי עם כל הסידורים החלטתי להתמקם בכיתה הראשונה שלי להיום – מתמטיקה.
כשהגעתי לכיתה היו בה בדיוק שתי בנות – בל והחברה שלה מחנות הבגדים, הבלונדינית עם העיניים הזהובות. שתיהן לבשו את התלבושות הקצרות וההדוקות של הבנות, ולא שלחו לי אפילו מבט כשהתיישבתי במושב הלפני אחרון ליד החלון. הוצאתי את ספרי הלימוד שלי והנחתי על השולחן, ולאחר מכן השענתי את מצחי על הזגוגית הקרה ועצמתי את עיני, מנסה להירגע מעט.
כנראה שנרדמתי, כי כשפקחתי את עיני, הכיתה הייתה כבר כמעט מלאה, והצלצול נשמע ברקע. התיישרתי במקומי ובחנתי את כיתת המתמטיקה שלי; בל ישבה לצד הבלונדה השנייה באמצע בערך, כשמסביבן בנים ובנות יפים ויפות, אך לא משתווים להן כמובן. הם כולם היו מעוניינים במה לשתיים יש לומר, וכל בדיחה שיצאה להן מהפה גרמה לכולם לצחוק. הבנתי מייד שבל והבלונדה הן הבנות ה"פופולאריות" של בית הספר.
ניסתי להבין איך אני מרגישה לגבי זה. הקור שהתפשט בקרבי היה התשובה.
“ממש צמד חמד, הא,” אמר לי קול בלתי מוכר ואני התקתי את מבטי מבל והחברה שלה כדי לראות נערה חמודה מתיישבת לצידי. שיערה היה ארוך וחום כהה, שלא לדבר על כך שהיה חלק ודק הרבה יותר משל בל. היו לה זוג עיניים חומות כהות ויפות, ומעט שרירים עטרו את רגליה וידיה. “הן תמיד ככה, אז כדאי לך להתרגל לזה.”
ניסיתי להבין למה לעזאזל היא מדברת עם נערה מתבודדת כמוני. “בל היא אחותי החורגת החדשה,” מצאתי את עצמי מספרת לה, “ואני לא בטוחה שאני מסמפטת אותה.”
הנערה פרצה בצחוק מתגלגל שנקטע ברגע שהמורה – מר סטיבנס, לפי מה ששמעתי את אחד התלמידים אומר – נכנס לכיתה. הוא היה כבן ארבעים, ונראה מותש למדי, אפילו שרק התחיל את היום.
“אני ג'ורדנה, דרך אגב,” אמרה לי הנערה וקרצה. “ואת בטח ליסה.”
“איך את יודעת איך קוראים לי?” שאלתי, מעט בחשדנות.
“אמא שלי היא המנהלת,” ג'ורדנה השיבה. “ואני יודעת על כל תלמיד חדש שמגיע.”
“אז את ג'ורדנה סמית'.” זכרתי שלמנהלת קוראים ברברה סמית'.
ג'ורדנה חייכה. “נעים להכיר, חברה חדשה.”
החלטתי לקחת את ההערה שאני החברה החדשה שלה כמחמאה. לא מוצאים חברים כל יום, ומי כמוני יודע.
מר סטיבנס קרא את הכיתה לסדר והחל ללמד חומר שכבר למדתי בתיכון הקודם, מבלי שום הקדמות על כך שזו השנה האחרונה שלנו בתיכון וכן הלאה, כך שלא היה לי איכפת להמשיך ולשוחח עם ג'ורדנה, אך הנמכנו את קולנו.
“אז מי זאת החברה של בל?” שאלתי אותה.
“לילי לואיס,” השם נטף ארס כשהתגלגל על לשונה של ג'ורדנה. “היא יותר שנואה עלי מבל.”
“למה?” לא ידעתי שיש אופציה כזאת.
“כי בזמן שבל מכריזה – בטמטום – על התוכניות הזדוניות שלה, לילי עושה זאת בחשאי ובתחכום,” ג'ורדנה גלגלה את עיניה. “ואז זה הרבה יותר כואב כשהיא עוקצת.”
מסתבר שאני לא היחידה שמדמה אנשים לדבורים.
לפתע נשמע רחש כשדלת הכיתה נפתחה והנער שחור השיער ותכול העיניים מחנות הבגדים עמד בפתח, מתנשף כאילו חזר מריצת מרתון.
הודיתי בפני עצמי שהזיעה החמיאה לו.
“מדוע אתה מאחר, מר פאלמר?” מר סטיבנס שאל בקור את הנער. מזווית העין קלטתי את בל, לילי הבלונדה ועוד כמה חברות שלהן מצחקקות ומסמיקות. כנראה שגם הפאלמר הזה נחשב ל"פופולארי.”
“מצטער,” הנער אמר בחיוך שובה-לב. “אני מבטיח שזה לא יקרה יותר.”
מר סטיבנס נאנח והותיר לנער להכנס. “זה ליאם, דרך אגב,” ג'ורדנה לחשה לי. “ליאם פאלמר. עצה שלי: אל תתקרבי אליו יותר מידי. הוא ידוע בהיותו שובר-לבבות אידיוט.”
בדיוק ליאם פאלמר עבר לידנו במעבר ולהפתעתי הגמורה, התיישב במושב מאחורי ג'ורדנה ואני, לצד הג'ינג'י המנומש שנזכרתי שגם הוא היה בחנות הבגדים לפני יומיים.
ֿ"כדאי לך גם להתרחק מג'ואי,” הלחישה של ג'ורדנה הפכה לשקטה יותר. “הוא החבר הכי טוב של ליאם, והשניים הם כמו לילי ובל, רק בגרסה הגברית.”
“אבל הג'ינג'י לא נראה משהו,” מלמלתי לעברה חזרה.
“זה מה שאת חושבת,” ג'ורדנה חייכה. “בנות אחרות חושבות שזה מתוק שהוא ג'ינג'י ולבסוף מוצאות את עצמן נדפקות ונזרקות על ידו.”
“הם בטח היו בני זוג של לילי ובל,” תהיתי בקול רם.
“ליאם היה עם לילי שנה שעברה,” ג'ורדנה משכה בכתפיה. “השניים נפרדו והמשיכו להיות ידידים טובים מאז. ולפי השמועות, בל ממש דלוקה עליו, בזמן שג'ואי דלוק עליה.”
לפתע כחכוח גרון גרם לג'ורדנה ולי להרים את מבטנו ולראות את מר סטיבנס אדום מכעס. “שם,” הוא נבח לעברי.
“ליסה,” אמרתי באדישות, מסתירה את החשש שלי כל כך טוב כמו שאני מסתירה כל רגש אחר. “ליסה אלבו.”
“אז את אחת מהמשפחה שעברה הנה, הא…” מר סטיבנס אמר, מכווץ את שפתיו בחוסר שביעות רצון. “טוב, כיוון שאת חדשה, אני לא הולך לתת לך ריתוק. אבל עוד פעם אחת אני תופס אותך מפטפטת על נושאים שהם לא מתמטיקה, אני לא אהיה סלחני כל כך!”
“כן, אדוני.” עניתי ברשמיות ולא ניתקתי את קשר העין שיצרתי איתו.
מר סטיבנס הנהן והלך חזרה לקדמת הכיתה. קלטתי את בל ולילי מצחקקות בשקט ואת בל שולחת לי מבט זדוני. ילדה מפגרת.
“אני לא חושבת שמישהו אי פעם הצליח להתנהל כל כך טוב עם מר סטיבנס בעבר,” ג'ורדנה לחשה לי וגחכה. “רק אל תגידי לי שאת באמת לא פחדת ממנו עכשיו.”
את לא מבינה עד כמה, רציתי לגנוח, אך עניתי בקול המחושב שלי במקום, “מורים לא מפחידים אותי.”
באותו הרגע השגתי את הערצתה וכבודה – שלא באמת הגיעו לי – של ג'ורדנה כלפי. היא שלחה לי מבט מלא ביריאת כבוד ואני לא יכולתי שלא לחוש אשמה קלה; ג'ורדנה מתחברת לליסה הרובוט, ולא לליסה האמיתית.
ואולי… אולי כבר עדיף ככה.
השיעור הראשון עבר ללא עוד אירועים מיוחדים ואני הלכתי לשיעור השני שלי – פיזיקה – שלצערי הרב חברתי החדשה לא הייתה בו.
בזמן שישבתי במעבדת הפיזיקה – שחוץ מג'ואי הג'ינג'י לא היה שם אף אחד מוכר – לבדי, חשבתי איך זה אפשרי שמישהי נחמדה כל כך כמו ג'ורדנה החליטה להתחבר דווקא איתי, שלא לדבר על לשבת לידי מלכתחילה. הרי בטוח יש לה חברים אחרים – אז למה לטרוח לדבר עם הילדה החדשה והאטומה? הזכרתי לעצמי לשאול אותה את זה בפעם הבאה שאפגוש אותה.
יתר שיעורי הבוקר שלי היו ללא ג'ורדנה, בל, לילי או ליאם – את ליאו לא החשבתי כיוון שאף פעם לא משבצים תאומים באותה כיתה יחד. רק ג'ואי היה שם תמיד, מוקף בבנים ובנות.
הפסקת הצהריים הגיעה, ואני פילסתי את דרכי לקפיטריה, שם מצאתי את ג'ורדנה יושבת באחד השולחנות הפינתיים. לאחר שקניתי סלט קצוץ שנראה היה לי טעים ומשביע מספיק, הצטרפתי אליה לשולחן, מעט חוששת שמא היא התחרטה ולא רצתה להיות חברה שלי יותר. אבל היא חייכה חיוך רחב כשהתיישבתי, ואני חשתי שהוקל לי מעט.
“איך היו יתר שעות הבוקר שלך?” היא שאלה אותי בשמחה.
“לא משהו מיוחד,” עניתי לה בפשטות. “ושלך?”
“גם לא מעניינות במיוחד,” ג'ורדנה גחכה ואני החלטתי שזה זמן מתאים לשאול אותה.
“אז למה את בעצם התחברת אלי?” חשבתי שהניסוח שלי היה מעט פרקטי מידי, אבל לא ידעתי איך לנסח זאת אחרת.
ג'ורדנה הסתכלה עלי בבלבול לשנייה, ואז השפילה את מבטה מעט במבוכה. “אני מניחה שאת לא שואלת את זה כי זה דבר רע, נכון?” היא שאלה.
הנדתי בראשי לשלילה. “אני פשוט תוהה.”
היא לקחה נשימה עמוקה. “ידעתי שאצטרך לספר לך מתישהו, רק לא ידעתי שזה יקרה כל כך מוקדם…”
החלטתי לנקוט בגישת ה"אני כאן בשבילך אם את צריכה אותי". “את יכולה לספר לי,” אמרתי לה, מנסה לרכך את קולי אך לשווא. “אני מבטיחה שזה לא מה שיגרום לי לא להיות חברה שלך.” היא לא יודעת עד כמה אני צריכה חברה כאן.
כי אם כבר איבדתי את שילו, אז לפחות שתהיה לי חברה חדשה.
ג'ורדנה הסתכלה עלי וחייכה חיוך מעט מהסס, אך לא פחות אמיתי ופתוח מקודמו. “לפני שלוש שנים,” היא פתחה. “הייתי החברה הכי טובה של בל ולילי.”
משום מה לא הופתעתי. ג'ורדנה נראתה טוב, ולכן לא התפלאתי שהיא הסתובבה איתן. בנות יפות נוהגות להתחבר זו לזו, אחרי הכל.
“היינו שלוש הבנות הכי שוות בעיר בשכבת הגיל שלנו,” היא המשיכה. “עד היום בו ליאם פאלמר החליט שהוא רוצה להיות החבר שלי.”
היא נאנחה. “לילי אז הייתה מאוהבת בו, וידעתי את זה, וכששאלתי אותה אם יפריע לה שנצא, היא אמרה שלא. אז ליאם ואני התחלנו לצאת.
“על מנת לקצר את הסיפור הארוך והמייגע הזה, הוא פגע בי קשה. שבר את ליבי. והוא עשה זאת בגלל שטות שלילי אמרה לו בשביל להפריד בינינו. מאז אני לא חברה של לילי, או בל, או ליאם.”
הרגשתי רע בשביל ג'ורדנה. לא מגיע לנערה נחמדה כל כך כמוהה לחוות דברים שכאלה.
“אני מצטערת,” אמרתי לה, ובקולי המחוספס זה נשמע כאילו אני מאשימה אותה, אך לא ידעתי איך לשנות את הקול שלי שישמע נורמאלי. רגשות לא היו הצד החזק שלי מזה הרבה זמן וזה השפיע גם על נימות קולי. “זה לא מגיע לך.”
ג'ורדנה משכה בכתפיה ברפיון, ואז חייכה מעט בהתנצלות. “עד היום לא היו לי חברים. כולם חשבו שאני זאת שהייתי לא בסדר והתרחקו ממני, אז נותרתי לבד. חשבתי לעבור בית ספר אבל החלטתי שלילי לא שווה את הטרחה. לכן, כשראיתי שמגיעים אנשים חדשים לבית הספר, לא יכולתי שלא לחשוב שאני רוצה להתחבר איתם.”
הפעם אני הייתי זאת שהשפילה את ראשה. “אני מקווה שלא תצטערי על כך.” אמרתי בכנות יותר משהיא יכולה לשער.
ג'ורדנה לקחה את ידי בידה, לא מודעת לאמת הכאוב שמאחורי דבריי. “מצטערת, ליס,” היא קרצה לי. “את תקועה איתי.”
באמת שרציתי לחייך אליה, רציתי להראות לה שאני לא רובוט, שהיא בחרה בחברה טובה שאפשר לסמוך עליה. אך כשנזכרתי למה סתמתי את עצמי לרגשות מלכתחילה, הרצון העז שהרגשתי נעלם.
ואפילו שהכרנו רק שעות בודדות, הרשיתי לעצמי לקוות, אפילו קצת, שבאמת נהיה חברות טובות.
פרק 5; תחילתה של תקופה
לאחר ארוחת הצהריים בקפיטריה – נדהמתי לגלות שהסלט שלהם באמת טעים כמו שהוא נראה – היו לי רק עוד שני שיעורים. השיעור הראשון מביניהם היה ספרות.
התיישבתי במקום טוב בקצה הכיתה – אני הרי לא אוהבת להתבלט במיוחד – וחיכיתי לתחילת השיעור. לא היה איתי אף אחד מוכר בכיתה הזאת, ולאחר שמיס גולדמן, המורה, נכנסה לכיתה, הגיח לפתע ליאם, שאיחר שוב לשיעור.
“מצטער, שרה,” הוא אמר למורה בחיוך מעט שובב. “הייתי בשירותים ולא שמתי לב לשעה.”
לפי סימני המציצה על צווארו החשוף, יכולתי להבין בקלות מה הוא עשה בדיוק בשירותים, ובטח שלא לבד.
מיס גולדמן חייכה אליו חיוך תמים כל כך והרשתה לו להכנס מבלי שהוא יחטוף ריתוק. כנראה השימוש בשמה הראשון – שרה – גרם לה להתרכך.
ליאם סקר במבטו הכחול והיוקד את הכיתה וראה שהמקום היחיד שהיה פנוי היה לצידי. הוא נאנח והתקדם לעברי, מודע בוודאות לעובדה שכל בת הסתכלה עליו בתקווה שרק ישים לב אליה.
הוא זרק עצמו על הכסא לצידי ואני הדבקתי את עצמי לקיר. ידעתי שאם זה היה תלוי בו, הבחירה האחרונה שלו הייתה לשבת לידי.
מיס גולדמן התחילה בשיעור ואני נוכחתי לגלות שאת הסיפור שאנחנו הולכים ללמוד – “כולם היו בניי" – כבר למדתי בבית הספר הקודם שלי. הרשיתי לעצמי לחלום בהקיץ כשהמורה התחילה במבוא לסיפור, והנחתי שאני אוכל פשוט להשתמש בסיכומים שלי מהשנה שעברה.
“את ליסה, נכון?” סובבתי את ראשי לראות את ליאם פאלמר, בכבודו ובעצמו, מדבר אלי. אחרי מה שג'ורדנה סיפרה לי עליו, החלטתי שכדאי לי להתעלם ממנו כמה שאפשר. לכן לא עניתי לו חזרה – בלי קשר לעובדה שהוא בטח ידע את שמי רק כי מר סטיבנס ביקש ממני להציג את עצמי בשיעור הראשון כדי לדעת אם לתת לי ריתוק או לא.
כשליאם ראה שאני לא משתפת איתו פעולה, הוא נאנח. “ראיתי שהתחברת לג'ורדנה,” הוא העיר.
שלחתי לו מבט אטום ומשכתי בכתפיי באדישות. החלטתי שזה הכי הרבה שהוא יקבל ממני.
“בכל אופן, תוכלי למסור לה שאני צריך לדבר איתה על העבודה שלנו במדעי המחשב?” הוא המשיך בשלו. ילד עקשן.
החלטתי לשים קץ לדיבורי הסרק שלו. “אני לא דוורית,” הודעתי לו בנימה אדישה. “אם אתה צריך לדבר עם ג'ורדנה, לך ותדבר איתה.”
נראה היה שרווח לו שפציתי את פי. “אבל זה קצת בעייתי, בהתחשב בעובדה שהיא לא מדברת איתי…” הוא שלח לי מבט כחול מלא בעצב, כמו של גדי קטן ותמים. לא קניתי את זה אפילו לשנייה.
“ויש לה סיבה מוצדקת לעשות כך,” פלטתי מבלי לחשוב והסתרתי את העצבנות שלי על עצמי בתוכי.
ליאם הרים את גבותיו בהפתעה. “את יודעת?” הוא שאל, ונראה מהוסס לפתע.
משכתי בכתפי. “זה לא באמת משנה.”
הוא נאנח בפעם האלף. “את צודקת,” הוא מלמל. “בכל אופן, אני מבטיח לך שזו תהיה הפעם היחידה שתעבירי לה משהו, אז את יכולה לעשות את זה? בבקשה?” הוא ניסה ללכוד אותי – או אולי לכשף אותי? – בעזרת העיניים המגנטיות שלו.
אך על רובוט כמוני זה לא השפיע. “אל תפיל עלי את העובדה שאין לך עמוד שדרה, פאלמר,” אמרתי בקולי החלול והחזרתי את מבטי למיס גולדמן.
ליאם לא דיבר איתי יותר למשך השיעור.
כשהשעה נגמרה סוף-סוף, לקחתי את חפציי ומיהרתי לשיעור האחרון שלי – שיעור הספורט – שבו השתתפו כל תלמידי שכבת הגיל שלי.
ג'ורדנה תפסה אותי כשנכנסתי לאולם הספורט הגדול. “את בטח צריכה בגדי ספורט, נכון?” היא שאלה אותי בהתלהבות. “אם את רוצה, יש לי להשאיל לך!”
“אני לא משתתפת בשיעורי ספורט,” הודעתי לה. “כך שזה לא נחוץ.”
ג'ורדנה הסתכלה עלי בהפתעה. “מה זאת אומרת? את אנמית?”
“משהו כזה…” מלמלתי כדי לצאת מידי חובה והלכתי לעבר המורה לספורט בזמן שכל יתר התלמידים התיישבו כבר על הספסלים והיו לבושים בבגדים הספורט שלהם. שלפתי מתיקי את המסמך שמראה כי יש לי פתור משיעורי הספורט והראיתי אותו למורה, מר ג'ונסון.
הוא הנהן לעברי והורה לי להתיישב על הספסל ולחכות עד סוף השיעור כדי שהוא ידריך אותי לגבי עבודת העשרה שאעשה במקום שיעורי הספורט.
במהלך השיעור ראיתי את בל ולילי מצחקקות ומפלרטטות עם שני בנים חסונים שנראו טיפשים למדי. הארבעה רצו יחד בשביל החימום ואני תהיתי אם לרוץ זה כל כך כיף ומשחרר כמו שזה נראה.
מעולם לא רצתי, ולא יכולתי שלא לחשוב שהלוואי ויכולתי לרוץ.
כשנגמר השיעור, אחרי שדיברתי עם מר ג'ונסון, ליאו תפס אותי ביציאה מן אולם הספורט ואמר לי שהוא, אדווין וויולט לא יחזרו איתי היום כי הם הולכים ביחד למקדונלדס לחגוג, ובל עצמה לא הייתה צריכה הסעה, כך שהג'יפ עמד לרשותי בלבד.
לא כעסתי על האחים שלי שהם הולכים בלעדי למקדונלדס. אחרי הכל, לא היינו קרובים, ודיברנו רק כשהיה צורך בכך.
לכן, כשג'ורדנה הציעה לי לעשות איתה סיבוב באחד הרחובות הראשיים – שיש שם המון חנויות – הסכמתי ואמרתי לה שאפשר לנסוע בג'יפ שלי.
היא הדריכה אותי איך להגיע לרחוב הראשי וכשמצאתי חניה, שתינו התחלנו להסתובב.
“בואי איתי לחנות המוסיקה הזאת!” ג'ורדנה משכה אותי לעבר חנות גדולה ומפוארת. “תמיד חלמתי שתהיה לי גיטרה חשמלית משלי, כי משום מה, אחי הגדול ברונו לא מוכן להשאיל לי את שלו.”
“את מנגנת?” שאלתי, מופתעת מעט.
“כבר שנה,” ג'ורדנה אמרה בגאווה ושתינו נכנסנו לחנות כלי הנגינה. היו שם הרבה אנשים, אך לא היה צפוף מידי. ג'ורדנה משכה אותי לכיוון הגיטרות והתחילה לברבר על כמה שהגיטרה הלבנה מדהימה. השתדלתי להסכים איתה, על אף שגיטרות לא היו התחום שלי.
היא התחילה לנגן לי את "ציפור שחורה" של הביטלס ונוכחתי לגלות שהיא מנגנת יחסית טוב. היה עוד מקום לשיפור, אבל בסך הכל אפשר היה לשמוע שיש לה כשרון.
“אני הולכת רגע לשירותים,” הודעתי לה לאחר כמה דקות והיא הנהנה והמשיכה לנגן מחרוזת של שירי ביטלס נוספים.
לא באמת הלכתי לשירותים. למעשה, הלכתי למחלקת הכינורות, בה מצאתי את עצמי בוהה בכינור הכי יפה שראיתי מימי. העץ ממנו היה עשוי היה בהיר מעט יותר מכינורות רגילים, המיתרים שלו היו מתוחים ונפלאים, ונאלצתי להיאבק בכל כוחי בדחף לחטוף את הכינור הזה ולנגן בו כאוות נפשי.
בעבר הייתי מנגנת על כינור. התחלתי עוד כשההורים שלי היו בחיים, ובכל פעם שהייתי מנגנת בכינור כל המשפחה שלי הייתה מתיישבת סביבי וכולם היו מקשיבים לי מנגנת. אלו היו הזמנים הכי יפים בחיי.
כשההורים שלי מתו ואני התחלתי להתרחק מהאחים שלי, המשכתי לנגן בכינור בחשאי. האחים שלי היו בטוחים שכחלק מהריחוק שלי הפסקתי גם לנגן בכינור, אבל זה לא היה נכון.
ניגנתי בחשאי כדי שהם לא ישמעו את הרגשות האמיתיים שלי מובאים לידי ביטוי דרך צליליו המתוקים של הכינור. הייתי הולכת לעמק לנגן בשעה קבועה, אך הפסקתי לעשות זאת ברגע שילדים מבית הספר שלי מצאו שאני מנגנת בכינור.
וכיוון שהייתי אז לבד, ללא שילו שיגן עלי, ובגלל שילדים זה העם הכי אכזר ביקום, הם לקחו לי את הכינור ושברו אותו לרסיסים.
הייתי בת שלוש-עשרה אז.
ארבע שנים חלפו ולא נגעתי באף כינור. לא היה לי כסף לקנות אחד חדש, ולא העזתי לבקש מקאסטור או אלן.
הכינור הזה העלה בי זכרונות קשים.
“מעוניינת באחד הכינורות שלנו?” קול לא מוכר הקפיץ אותי במקומי ואני הסתובבתי לראות אישה קשישה, כנראה בעלת החנות, מסתכלת לכיווני בחמימות מבעד לחיוך מלא קמטים.
“ל-לא ממש,” גמגמתי מעט ולחרדתי היא לקחה את ידיי בידיה המצומקות והקטנות.
“אבל ניגנת פעם,” הישישה אמרה. “האצבעות שלך אומרות הכל.”
לקחו לי כמה רגעים להבין שהאישה עיוורת, ושהיא השתמשה בחוש המישוש שלה להרגיש את אצבעותיי.
“אני…” היססתי ולפתע שמעתי את ג'ורדנה קוראת, “ליסה!” לעברי.
“אני חייבת ללכת,” מלמלתי לאישה ושחררתי את ידיי מלפיתתה. הרגשתי איך החלטה מתגבשת בתוכי, ואת דרכיי הביצוע האפשריות מופיעות במוחי.
ג'ורדנה בסוף לא קנתה את הגיטרה, וכשיצאנו מחנות המוסיקה, שאלתי את ג'ורדנה אם יש איזו חנות שמחפשת עובדים באיזור.
“אני חושבת שראיתי שחנות 'פלורל' מחפשת עובדים,” ג'ורדנה ענתה. “אם את בקטע של פרחים, אז החנות הזאת היא ה-מקום בשבילך.”
לא יכולתי לומר לה שפרחים היו הדבר היחיד שהחזיק אותי שפויה בעולם הזה.
הלכנו אל חנות הפרחים הקטנה ושם, כפי שג'ורדנה אמרה, היה שלט של "דרושים" תלוי על חלון הראווה.
נכנסנו לחנות ואני ניגשתי למוכרת – אישה בעלת שיער חום בהיר בשנות השלושים לחייה. “שלום,” פתחתי בנימוס. “ראיתי שאת זקוקה לעובדים.”
האישה הרימה את מבטה והסתכלה עלי, עיניה ירוקות בהירות ויפות. “כן, אני בהחלט זקוקה,” היא חייכה אלי בנועם.
“אני מוכנה להציע את עצמי,” אמרתי ברשמיות. “קוראים לי ליסה.”
“אנני,” האישה הושיטה לי את ידה ללחיצה ואני לחצתי. “בת כמה את, ליסה?”
“שבע-עשרה.”
“ואת יודעת איך לעבוד עם פרחים?”
הנהנתי.
“אם כך, התפקיד שלך,” אנני חייכה ונתנה לי טפסי עבודה לחתום עליהם. לאחר מכן היא קבעה לי משמרות ואני שמחתי שיהיה לי מה לעשות בכל אחר-צהריים פנוי שיש לי.
הודיתי לאנני וג'ורדנה ואני יצאנו חזרה לרחוב. ראינו שהשעה נעשית מאוחרת, והחלטנו לחזור. הורדתי את ג'ורדנה בבית – לאחר שהסבירה לי איך להגיע חזרה לביתי שלי משם – וחזרתי בעצמי הבייתה. החניתי את הג'יפ בחנייה ונכנסתי הביתה.
בל, רוזה ודיאנה ישבו בסלון וצפו בתוכנית אופנה כלשהי. אדווין, קאסטור וליאו שיחקו כדורגל בחצר האחורית. ויולט ישנה, ואלן וג'וליאן ישבו במרפסת ושחקו שחמט.
ממש אחר-צהריים טיפוסי של משפחה עשירה מאוחדת.
“אה, ליסה, את בבית,” דיאנה אמרה בחיוך כשראתה שנכנסתי. “איך היה בבית הספר?”
“בסדר,” עניתי.
“יופי,” חיוכה של דיאנה דעך ואז החזירה את מבטה לטלוויזיה.
לקחתי נשימה עמוקה והלכתי למטבח. שם מזגתי לעצמי מעט מים. נשענתי על הדלפק ולגמתי בעדינות את המים, מנסה לעכל את כל אשר אירע ביום הזה, עד שלפתע נשמע צלצול פעמון.
“ליסה, מתוקה, איכפת לך לפתוח שנייה?” ביקשה רוזה, וכיוון שאני מכבדת ואפילו מחבבת אותה, הסכמתי, והלכתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה…
…כדי לראות את הבחור הכי יפה-תואר שראיתי אי פעם עומד בפתח.
פרק 6; תיאודור גוט
לקחו לי כמה שניות להתאפס על עצמי בזמן שבהיתי באטימות כביכול בבחור שעמד מולי. שיער שחור כל כך עד שנראה כמעט כחול שהגיע לצווארו ונאסף לקוקו קטן. עיניו היו ירוקות כהות, כמעט שחורות, ועורו היה בהיר ונמתח על גופו הגבוה – לפחות מטר תשעים – והשרירי. החולצה הקצרה שלבש הבליטה את הרבועים הברורים בבטנו, ואני הרגשתי שליבי עושה סלטה.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי ובהיתי בו – החל משפתיו המשורטטות, ועד לאפיו הישר – אבל כשהוא כחכח בגרונו, יצאתי מההלם בבת אחת.
שנינו פתחנו את פינו לדבר ביחד עד שלפתע צווחת התרגשות קטעה את מה ששנינו רצינו להגיד. “תיאו!” קולה המצייץ של בל כאילו סטר לי ולפתע נדחפתי הצידה כשבל המחייכת התנפלה על הבחור בחיבוק מוחץ. לעומתו, היא נראתה כמעט גמדה. אז בטח שאני נראיתי כמו גמדה לידו.
הבחור – תיאו, מסתבר – כרך זרוע אחת סביב גופה המחוטב של בל וחיבק אותה אליו. “התגעגעתי אליך, בלונדי,” הוא אמר לה בחיבה. “שנים שלא ראיתי אותך.”
ֿ"בוא, תכנס!” בל התלהבה ושלחה לי מבט מלא ארס. “למה לעזאזל השארת אותו עומד בחוץ בחום, המסכן? סתומה!” היא הטיחה בי את המרגמות, לפתה את פרק ידו של תיאו וגררה אותו אל תוך הבית, טורקת את הדלת אחריו.
משהו בי התכווץ.
לאחר שדיאנה, ג'וליאן ורוזה חיבקו ונישקו את תיאו, דיאנה קראה לכולם לבוא ולשבת בסלון, וכשכולם היו ישובים, היא פתחה בדבריה. “תכירו את תיאודור גוט, או כפי שכולם קוראים לו – תיאו,” היא אמרה בשמחה.
“תיאו הוא כמו האח שמעולם לא היה לנו,” רוזה אמרה באהבה רבה ותיאו שלח לה מבט מחוייך. הוא היה כל כך יפה, כל כך חתיך, שהיה לי קשה להתיק את מבטי ממנו.
“כשאנחנו היינו צעירים,” ג'וליאן הסביר עם חיוך אבהי, “חברי הטוב פביאן ואשתו דון, ביקשו מאיתנו לשמור על התינוק שלהם – תיאו – לכמה זמן. הוא היה הבחור הקטן שלהם, ילד הפתעה.” כולם צחקו ותיאו חייך.
“בכל אופן, כשהוריו של תיאו התאקלמו בארמון שלהם – “ דיאנה המשיכה את בעלה אבל אדווין קטע אותה.
“ארמון?” הוא שלח מבט שואל לתיאו. “זה אומר שאתה מלך?”
“יותר נכון לומר לורד,” צחק תיאו, וקול הצחוק שלו הדהד באוזני כמה פעמים. מעולם לא הרגשתי משיכה לקול של מישהו, אבל תיאו לא היה סתם מישהו… “כיוון שהדוכס בזמן ההוא, אבא שלי, הביא לעולם ילד בגיל צעיר מאוד יחסית, הוא פחד מהתגובה של ההורים שלו, הדוכסים באותו הזמן.”
“של איזו מדינה?” שאלה ויולט בסקרנות.
“וויילס,” השיב תיאו. “מדינה בבריטניה. ומרוב שהמדינה הזאת קטנה, הם לא שלחו לכאן איתי שומרי ראש, כי אף אחד לא באמת יודע שיש בוויילס נציגים ממשפחת המלוכה, וגם אם כן, אז התקשורת לא באמת יודעת איך הם נראים. מלבד זאת, אנחנו לא מעניינים במיוחד.” הוא חייך חיוך מעט שוחק.
“אני לא ידעתי שיש להם מלוכה,” אמר ליאו בהפתעה. “ואני חייב להודות שזה מגניב.”ֿ
“אז הם קיבלו אותך למשפחה בסוף אחרי שחיית עם ג'וליאן ודיאנה,” אמר אלן בחיוך. “זה סיפור יפה.”
תיאו הנהן. “ועכשיו באתי לביקור. כי בכל זאת, אני לא יכול לנטוש את ההורים הראשונים שלי,” הוא קרץ לדיאנה וזו הסמיקה בעונג למשמע דבריו.
הרגשתי ששריריי הלחיים שלי רוצים להתעקם לחיוך אך עצרתי בעצמי. באותו הרגע, בל נשענה על כתפו של תיאו והתחושה חלפה לחלוטין.
“אז תיאו בא לבקר אותנו מפעם לפעם,” חייך ג'וליאן, “והוא בא היום כי החתונה עוד שלושה שבועות, והוא רוצה לבלות קצת זמן איתנו לפני.”
“סיבה הגיונית מספיק,” אמר קאסטור וקם על רגליו. “נעים להכיר, תיאו. אני קאסטור, בעלה לעתיד של רוזלינד.” הוא לחץ את ידו של תיאו. “ואלו הם אחיי הקטנים – אלן, ליאו, ליסה, אדווין וויולט.”
תיאו חייך לכל אחד וברגע שהוא חייך אלי, הרגשתי שאני נמסה. נזפתי בעצמי על החולשה שהפגנתי, גם אם לא כלפי חוץ אז כלפי עצמי.
“בן כמה אתה?” שאלה ויולט בגסות ואדווין סטר לה על היד קלות וסינן לה שזה לא יפה לשאול אנשים בני כמה הם.
“עשרים וחמש,” השיב תיאו למרות הכל ולהפתעתי הגמורה התכופף לעבר ויולט ונתן לה יד. “ובת כמה את, קטנטונת?”
ויולט הסמיקה – לא זכור לי שראיתי אותה אי פעם מאדימה כל כך. “שתים-עשרה, ובעוד שלושה חודשים שלוש-עשרה.” היא אמרה ולקחה את ידו.
בבת אחת תיאו החל לדגדג אותה וויולט צרחה בהפתעה. היא תמיד הייתה רגישה לדגדוגים.
כולם צחקו למראה ויולט המתקפלת והמצווחת, וכשתיאו צחק, הרגשתי שמשהו בי עוד הפעם מתכווץ.
ידעתי שאף אחד לא ישים לב אם אעלם עכשיו. לכן קמתי בשקט מהכורסא שלי ועליתי לחדרי. נזכרתי שליד החדר שלי יש חדר אורחים, והנחתי ששם תיאו הולך לשהות.
וכיוון שגם ככה בל, אדווין ואני חולקים מקלחת משותפת לכל הקומה, אז בטח תיאו יחלוק אותה איתנו.
תמונה של תיאו עטוף במגבת בזמן שגופו העליון חשוף לראווה גרמה לליבי לנתר בהתרגשות. הכרחתי את עצמי להירגע ונכנסתי לחדרי.
בשעה תשע בערב נקראו כולם להתלבש יפה כי הולכים למסעדה יוקרתית כלשהי בעיר. לכן לבשתי את מכנסי הג'ינס הצמודים הכי יפים שלי, עם חולצה שחורה מעל ונעלתי מגפיים שחורות. את שיערי השארתי בקוקו שלו – כי רק ככה הוא נראה הכי טוב – ואז הייתי מוכנה לתזוזה.
נסענו בשתי מכוניות – משפחת אלבו בג'יפ ומשפחת קוסטה וגוט במכונית הכסופה שלהם. הגענו כולם כעבור רבע שעה למסעדת בשרים מפוארת.
כולם ישבו סביב שולחן אחד ארוך ואני מצאתי את עצמי, איכשהו, במרכז השולחן, משני צדדי ישובים ליאו ואדווין, ומולי תיאו, לא שמישהו מהם התייחס אלי. נוכחותו של תיאו מולי גרמה לי להרגשה מוזרה בבטן. מה לעזאזל הוא עשה לי? ולמה לעזאזל הרגשתי ככה כשרק הכרתי אותו כמה שעות?
כולם שאלו את תיאו שאלות על החיים בוויילס, והוא שמח לענות לכל אחד ואחת. הוא סיפר שוויילס זו מדינה ירוקה ומהממת ביופיה, עם הרבה אגמים ויערות, ושהארמון שבו הוא גר נמצא ממש בגיא בין הרים ואגמים ועצים. המקום נשמע לי ממש מופלא, כמו גן עדן שליו. רשמתי לי אותו ברשימת המקומות אליהם אני חייבת לטוס ביום מן הימים.
הארוחה עצמה הייתה נחמדה – תלוי למי. בל ממש השליכה עצמה על תיאו, ויכולתי לראות שהיא לא הסתכלה עליו כאילו הוא אח שלה, כמו שרוזה הסתכלה עליו, למשל. היא הסתכלה עליו באהבה יותר עמוקה מזאת של אחים. היא רצתה אותו בתור חבר, בן-זוג. ולפי איך שראיתי שתיאו מתנהג אליה, לא נראה לי שהוא חשב עליה יותר מאשר אחות.
רציתי לחייך. סוף-כל-סוף מישהו שיכול להעמיד את בל במקומה. אומנם היא יפהפייה, אבל תיאו, בזמן שהוא נראה כמו הבחור הכי סקסי שקיים, היה גם חכם.
רציתי לצעוק באושר "הנה בן שלא רוצה את בל קוסטה!” אבל ידעתי שזה יהיה חסר נימוס מצידי.
“דרך אגב, אני ממליצה לך שלא להתקרב יותר מידי לליסי,” שמעתי לפתע את בל אומרת לתיאו בשקט. אף אחד לא שמע כנראה חוץ ממני, כי כולם היו עסוקים בשיחות משלהם, ואני הייתי עסוקה בלבהות באוכל שבצלחתי. “היא ממש אנטיפטית, באמת. כאילו, ניסיתי לדבר איתה, אבל כל הזמן היא רק נעצה בי עיניים. היא מה-זה חושבת את עצמה.” קלטתי אותה מגלגלת עיניים מזווית העין.
לא שמעתי את התגובה של תיאו כי בדיוק באותו הרגע ויולט העיפה אל על את השרימפס שלה. “שרימפס מעופף!” היא צרחה כמו ילדה בת שלוש והשרימפס נחת.
עלי.
עם כל הרוטב והדברים שבאים עם המנה הזאת. נחת עלי, על השיער שלי. ידעתי שאמיליו הולך להתעצבן כשהוא יראה את השיער שלי בפגישה הבאה שלנו…
הייתה דממה לכמה רגעים, ולפתע כולם פרצו בצחוק. אפילו דיאנה ורוזה, שמהן החזקתי כנשים מכובדות ונחמדות, שלא איכפת להן שאני "אנטיפטית חסרת רגשות".
הרגשתי מחנק בגרון, והדחף לבכות היה כל כך חזק עד שהייתי צריכה לגייס את כל כוח הרצון שלי בשביל לא לתת לדמעות שלי לצאת החוצה. השרימפס נפל משיערי אל תוך צלחתיו אני לקחתי נשימה עמוקה וקמתי. “כבר חוזרת,” מלמלתי לאף אחד והלכתי לשירותים. שם הסתכלתי על עצמי במראה.
נערה פשוטה ולא יפה במיוחד עם עור מעט שזוף החזירה לי מבט עייף. פיזרתי את שיערי מהגומיה שאספה אותו בדקדקנות והתחלתי לשטוף את הרוטב משיערי. לקחו לי חמש דקות להעיף את השאריות המגעילות משיערי שלי ואז אספתי אותו, כשהוא רטוב, לפקעת הדוקה.
בדיוק כשעמדתי לצאת משם, בל נכנסה וסגרה את הדלת אחריה. היא נראתה מעוצבנת, ותהיתי למה, כי לפני כמה רגעים היא צחקה עלי ביחד עם כולם.
“תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב,” היא אמרה בפרצוף חמוץ. “אני לא אתן לך להרוס את הערב של תיאו, את קולטת אותי? אני לא אתן לך!”
הסתכלתי עליה באטימות.
“אל תסתכלי עלי ככה!” היא התפרצה. “את יודעת איזה בושות עשית לפני תיאו? את מבינה שעכשיו הוא לא מרוצה?!”
ֿ"חשבתי שהוא צחק,” מלמלתי. “זה לא נראה היה לי כאילו הוא לא מרוצה.”
“את כזאת אטומה!” היא נבחה עלי. “הוא צחק כי הוא היה נבוך! הבכת את כולנו במסעדת גורמה! מה את חושבת שזה עושה לשם הטוב של משפחת קוסטה? הא?!”
באמת שלא הצלחתי להבין מה עיצבן אותה כל כך. ובטח שלא הבנתי את ההאשמות שלה כלפי. אני לא זאת שזרקה שרימפס לאוויר וצעקה "שרימפס מעופף". הגודש בגרוני מעולם לא היה מורגש יותר.
“פעם הבאה שתעשי משהו שלא ישמח את תיאו, אני לא אהיה כל כך עדינה,” בל נהמה ובמילים אלו יצאה מהשירותים כמו איזו דיוה. לקחתי נשימה אחת, שתיים, שלוש, ויצאתי אחריה חזרה לשולחן.
ראיתי את האחים שלי שולחים לי מבטים צוחקים בזמן שהתיישבתי חזרה במקומי. הכרחתי את עצמי להסתכל באדישות על הסלט שהזמנתי לעצמי. לא הייתי רעבה יותר אחרי מקרה השרימפס.
כל שרציתי היה להתחפף משם ולהתחפר במיטה עד שיעלה השחר.
כשהארוחה המייסרת נגמרה סוף כל סוף וחזרנו הביתה, הלכתי להתקלח. שהיתי במקלחת לפחות רבע שעה – שיא חדש – וכשיצאתי כרכתי את המגבת סביב גופי והשארתי את שיערי הרטוב על גבי.
יצאתי למסדרון ושם ראיתי את תיאו נשען על הקיר שבין הדלת של חדר האורחים – עכשיו שלו – לבין הדלת שלי, ומחכה. כשראה אותי, הוא התיישר, ואני הרגשתי מעט לא בנוח שאני רק עם מגבת סביבי.
“היי, ליסה,” תיאו חייך חצי חיוך שגרם לליבי לנתר ולפניי כמעט ולהסמיק. “רציתי להתנצל על מקודם, במסעדה.”
הסתכלתי עליו כמעט בבלבול. “זו לא הייתה אשמתך.” אמרתי בקול הכי מחושב שיכולתי לגייס באותו הרגע.
“אני יודע,” הוא אמר וחייך בהתנצלות. “אבל צחקתי, וזה לא היה יפה מצידי. ולכן אני מצטער.”
הייתי המומה. מילא שאף פעם אף אחד לא הצטער בפני על משהו שהוא עשה, אבל להצטער על משהו טבעי שקרה, ושלא היה בשליטתו… זה נגע לליבי. אף אחד – אפילו לא רוזה או דיאנה – התנצל בפני, ורק הוא התנצל. וכשחשבתי על הזמן שהוא הולך לבלות עם המשפחות, ושהוא הולך להתעלם ממני בקרוב מאוד כשהוא יראה שכולם עושים זאת באופן קבוע, הרגשתי שמשהו בי נשבר מעט. לקחתי נשימה עמוקה, משכתי בכתפיי והשפלתי את ראשי כך שלא יראה את העיניים שלי, שידעתי שיסגירו את הרגשות שלי כמעט מייד. “אין לך על מה,” אמרתי בשקט. “לא רק אתה צחקת. וזה טבעי לצחוק. אז זה בסדר.”
תיאו לא נראה משוכנע במיוחד לכן הרגשתי שאני צריכה לפרט. “אחרי הכל, זה היה מצחיק. אז אין לך למה להצטער. לילה טוב.”
פניתי ללכת, ולא ציפיתי לתשובה. לכן, כשעמדתי לפתוח את דלת החדר שלי ותיאו אמר לי חזרה, “לילה טוב, ליסה.” קפאתי במקומי. סובבתי את ראשי באיטיות כדי לראות שתיאו כבר סגר את הדלת לחדר האורחים אחריו.
אף אחד לא אמר לי לילה טוב כבר שנים.
פרק 7; עבודה
למחרת בבית הספר סיפרתי לג'ורדנה על תיאודור. כלומר, סיפרתי לה מה הקשר בינו לבין משפחת קוסטה – ושהוא לורד והכל – אבל השארתי בחוץ את העובדה שהוא נראה אלילי, או הבחור הכי טוב שקיים על כדור הארץ.
“שמעתי על משפחת גוט פעם,” ג'ורדנה אמרה לאחר מחשבה רבה בזמן שישבנו יחד בקפיטריה לארוחת צהריים. “אני זוכרת שההורים שלי דיברו פעם עליהם.”
“לא מפתיע,” אמרתי. אביה של ג'ורדנה, מייקל, היה פוליטקאי מפורסם, ולכן לא התפלאתי שהוא מכיר את משפחת גוט בדרך כזו או אחרת. “למרות שלא ידעתי עד אתמול שלוויילס יש מלוכה בכלל.”
ג'ורדנה צחקה כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. “כן, לא הרבה יודעים על וויילס,” היא קרצה לי. “אמא שלי משם, אז אני יודעת קצת.”
הרמתי גבה. “באמת? ומאיפה אבא שלך?”
“טורונטו, קנדה,” ג'ורדנה חייכה. “ומאיפה ההורים שלך?”
ֿ"אמא שלי הייתה מאלסקה,” עניתי. “ואבא היה מוושינגטון.”
ג'ורדנה קפאה לרגע. “היו?”
“הם מתים.” השבתי ביובש.
פניה נפלו. “אני מצטערת,” היא אמרה ברוך. “לא התכוונתי – “
“זה בסדר,” קטעתי אותה מעט בבוטות. “אני כבר רגילה לזה.”
היא לא נראתה משוכנעת אך החליטה להניח לנושא.
בשיעור הספרות שלאחר ארוחת הצהריים, בו ישבתי ליד ליאם פאלמר, הופתעתי לגלות שליאם לא רצה שאני אעביר מסר לג'ורדנה כמו אתמול. הייתי בטוחה שהוא עקשן יותר, ומשום מה, כשהסתבר לי שהוא לא, הרגשתי מעט מאוכזבת.
כל השיעור קשקשתי במחברתי בזמן שמיס גולדמן הסבירה וניתחה כל פסקה במחזה. פיהקתי בשלב מסוים, בדיוק כשפתק נתחב מתחת לידי. הסתכלתי הצידה בשאלה לראות את ליאם מלכסן אלי מבט. תוהה על מה כל העניין, פתחתי את הפתק וקראתי את הנאמר בו.
“ג'ורדנה עדיין שונאת אותי. אין שום סיכוי שתוכלי להיות ה'שליחה' ולקשר בינינו? היא לא מוכנה לדבר איתי על העבודה במדעי המחשב לא משנה כמה אני מתעקש.”
אז הוא עדיין מתעקש. יופי. זה אומר שיש לו קצת שכל.
הפכתי את הפתק ורשמתי לו חזרה, “פעם אחת אני מוכנה להעביר לה את המסר.” שלחתי אליו חזרה את הפתק.
ליאם קרא אותו ופניו ניאורו. הוא הנהן לעברי בחיוך רחב ומיהר לתלוש עוד חתיכת דף. הוא כתב לי מה לומר לה ואני לקחתי את הפתק ושמתי בכיס מכנסיי.
בסוף היום החזרתי את ליאו ואדווין הבייתה – שוב לבל הייתה הסעה משלה – ולאחר שהחניתי את הג'יפ והורדתי אותם בבית, לקחתי את האייפוד שלי והלכתי לעבודה שלי בחנות הפרחים, כשהמוסיקה מפמפמת באוזניי.
כשהגעתי נוכחתי לגלות שמלבד אנני, יש שם עוד נערה בערך בגילי. היא הייתה בערך בגובה שלי, צנומה כמוני, רק שעורה היה בגוון חלבי יפה, שיערה היה בלונדיני מעט כהה מהרגיל ומתולתל, ועיניה היו בצבע טורקיז מהמם. היא השפילה את מבטה בביישנות כשנכנסתי לחנות.
“אה, ליסה!” אנני אמרה בחיוך. “תכירי, זאת הבת שלי, קנדרה. קנדרה, תכירי את העובדת החדשה, ליסה.”
הנהנתי לעבר קנדרה וזו מלמלה בביישנות, “נעים להכיר". “קנדרה בת שש-עשרה, משמע שהיא צעירה ממך בדיוק בשנה,” אנני חייכה. “והיא עוזרת לי בחנות. עכשיו, שיש לי את שתיכן, יהיה לי הרבה יותר קל.”
אנני ביקשה מקנדרה להסביר לי את כל הנהלים של החנות בזמן שהיא הלכה לעשות סידור פרחים מיוחד לאיזה אירוע. קנדרה, כך הסתבר לי, הייתה מאוד ביישנית וחסרת ביטחון בקרבת אנשים חדשים. היא הסבירה לי את כל הנהלים בקול מאוד קטן עד שנאלצתי לרכון לעברה מעט כדי שאוכל להבין את מה היא אומרת. לבסוף, כשהבנתי הכל, היא לקחה אותי לגינה האחורית של החנות ואמרה לי שצריך לדשן את כל הצמחים.
שתינו דישנו בדממה ומפני ששתינו לא אוהבות כל כך לדבר, הסתדרנו ממש מצוין.
תהיתי בשלב מסוים אם ראיתי אותה בבית הספר. כשידעתי שלא החלטתי לשאול אותה. “את לומדת בתיכון לורנס?”
קנדרה קפצה מעט והסתכלה עלי בעיניים גדולות ומבוהלות. כשראתה אותי מסתכלת עליה במבט האטום שלי, היא נרגעה מעט, משום מה. “לא,” היא אמרה בקול קטן. “הפסקתי ללמוד כשהייתי בת שלוש-עשרה.”
רציתי לשאול מה הסיבה לכך אבל נצרתי את לשוני כי גם ככה היא נראתה מבויישת. להפתעתי היא בכל זאת ענתה לשאלה הבלתי נשאלת שלי. “אני חולה,” היא אמרה בעצב. “יש לי סרטן נדיר מאוד בשחלות, ואין לו מרפה.” היא רעדה מעט. “הרופאים מעריכים כי לא נותר לי עוד הרבה זמן.”
ההזדהות שלי אליה איימה לחנוק אותי. “כמה זמן הם נתנו לך?” שאלתי, ונחרדתי לגלות שקולי התרכך מעט. אני לא אמורה להיות רכה, או להביע רכות. זה לא אני, לא מי שנהייתי.
”עד גיל תשע-עשרה.” היא אמרה ואני הרגשתי צורך עז לחבק אותה. כל כך לא מגיע לילדה מתוקה כל כך כמוה למות בגיל כזה צעיר, לעבור דברים כאלה בכלל בגיל שכזה.
גם לך לא מגיע, קול קטן לחש בראשי אך השתקתי אותו במהירות.
יתר המשמרת עבר בדממה משני הצדדים, ולשתינו לא הפריע השקט הזה. כשהסתיימה שעת המשמרת אנני נפרדה ממני לשלום והודתה לי מאוד. אפילו קנדרה הפתיעה אותי וחייכה אלי כשהלכתי.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי מועקה בליבי. קנדרה הזכירה לי מאוד את עצמי בכל כך הרבה מובנים; המחלה חשוכת המרפה שיש לה, השקט והביישנות שלה…
“ליסה?” קולו של קאסטור שלף אותי ממחשבותי ופניתי להסתכל עליו. הוא ישב בסלון ואני בדיוק ירדתי למטה לקחת משהו לאכול.
“מה?” שאלתי.
“מחר אחר הצהריים יש לך חזרות לחתונה עם בל, רוזה וויולט,” הוא אמר בטון נוקשה וראיתי שידיו קמוצות לאגרופים. “תהיי כאן בזמן ואל תחזרי מאוחר מידי.”
מזל שלמחרת לא הייתה לי עבודה. הנהנתי בהבנה והלכתי למטבח בשביל למצוא שם את תיאו ואת בל צוחקים. התעלמתי מהם ופתחתי את המקרר.
“היי ליסה,” שמעתי את תיאו אומר .”ברוכה השבה. איפה היית?”
ידעתי שהוא מנסה להיות נחמד. בטח בתור לורד או משהו לימדו אותו לא להתעלם מאף אחד. אך מצב הרוח הטוב מעט שהיה לי מאחר הצהריים עם קנדרה בעבודה התנדף ברגע שקאסטור פצה את פיו, ולכן שמרתי על שתיקה.
“מדברים אליך, ליסי,” בל החליטה להיות נודניקית היום. “נהוג לענות כשמישהו שואל אותך שאלה.”
נהוג גם לתת כאפות לבנות סתומות כמוך, בל!
התעלמתי ממנה ולקחתי את הסלט שדיאנה השאירה במיוחד בשבילי. בכמעט-שבוע שאנחנו כאן היא כבר הבינה שזה המאכל היחיד שאני אוכלת ללא סוף.
לא שאני לא אוהבת בשר או דברים אחרים, פשוט סלט זה הכי טעים.
לקחתי את הסלט לחדרי, מתעלמת כל הדרך מקריאותיה של בל אחרי, ושם פתחתי את המחשב. ראיתי ששילו מחובר אך לא ידעתי אם אני רוצה להתכתב איתו.
אחרי שגיליתי שהוא הציע לקנדיס לצאת איתו, ידעתי שהיחסים בינינו לא יהיו כמו שהיו פעם. מייד ידעתי שהוא יותר מידי טוב בשבילי, גם בתור ידיד וגם בתור חבר, אבל עכשיו זה בא לידי ביטוי באופן הכי מובהק שיש.
רציתי לצרוח ביאוש, אך החזקתי בעצמי.
לא יכולתי לתת לאף אחד לגלות את התכונות הרעות האלו עלי. את הרגשות המתועבים שאני מרגישה כשאף אחד לא שם לב. את הרגשות שאני מנסה בכל כוחותיי לרסן.
השלכתי את עצמי על המיטה. כמעט ולא נותרו בי כוחות יותר לכל החיים האלו.
נרדמתי כעבור שניות אחדות.
פרק 8; בדידות
הסתכלתי במראה הגדולה וניסיתי להבין מה רוזה חושבת לעצמה.
בל ואני עמדנו אחת ליד השנייה. היא נראתה מושלמת בשמלה הורדרדה ואני, לבושה בדיוק באותה שמלה, נראיתי לידה כמו פח אשפה. אמיליו עמל קשה על השיער שלי והחליט שבחתונה, לאחר כל הטיפולים שהוא עובר, הוא יהיה פזור. את השיער של בל הוא אהב לסדר ולסרק כאילו הוא היה הדבר הכי חלק ומשיי בעולם – והוא בטח היה.
לא האשמתי אותו. את השיער שלי לא טיפחתי אף פעם, שלא לדבר על העובדה שמרוב שלא הסתפרתי הרבה זמן הוא כבר הגיע לי כמעט לאגן בגלים מעוותים. אפילו השיער של בל לא הגיע לאורך כמו שלי.
בנוסף לכך, היה לי מוזר לראות את עצמי באותו הגובה של בל; רוזה החליטה שזה לא אסתטי שאחת השושבינות שלה נמוכה והשנייה גבוהה, אז היא הלבישה לי נעליים עם עקב גבוה במיוחד, ולבל נעליים עם עקב מינימלי. לאחר שבל כעסה עליה שאני אנעל עקבים והיא לא, רוזה הבטיחה לה שאחרי הטקס עצמו היא תוכל להחליף לאיזה נעליים שהיא רוצה. זה הניח את דעתה של בל – ושלי, כי הנעליים היו ממש לא נוחות.
לאחר שבל ואני היינו מוכנות, מעצב האופנה שרוזה שכרה – גוסטאבו – איים על בל ועלי לא להעלות במשקל בשבועיים הקרובים עד החתונה. לאחר שהוציא משתינו הבטחה, היינו משוחררות.
אמיליו הספר עצר בבית כדי לתת לשיער שלי את הטיפול היומי שלו וכשסיים שמתי לב שהגלים המעוותים והחומים שלו היו עכשיו יותר נורמאלים. יתר על כן, אפילו זכיתי למחמאה על השיער מצד אמיליו – “סוף סוף אפשר לראות את האדום שבשיער שלך! חשבתי שתעלימי אותו לחלוטין!”
“אדום?” שאלתי באי הבנה. השיער שלי היה חום מאז ומעולם.
“הו, יקירתי, יש לו גוונים אדומים טבעיים,” אמיליו חייך אלי את החיוך העקום והחביב שלו. “פשוט בגלל ההזנחה הם לא הופיעו עד היום. ביום החתונה, השיער שלך יהיה בצבע המקורי שלו – חום-אדום!”
טוב לדעת שההזנחה גרמה לשיער שלי לאבד את צבעו האמיתי.
בארוחת הערב בל הכריזה כי יש לה הודעה. כולם השתתקו והסתכלו על הבלונדינית בשאלה. “טוב, אז לאחר הרבה שכנועים מצידו, החלטתי שג'ואי ואני חברים.” היא הכריזה וראיתי שהיא מנסה לראות איך המידע ישפיע על תיאו, שכבר הבנתי שאותו היא מחבבת מאוד, ולא בתור אח.
“מזל טוב!” רוזה צווחה בהתרגשות וחיבקה את אחותה הקטנה. האחים שלי מלמלו "מזל טוב" גם הם, ויכולתי לראות את פניהם של ליאו ואדווין נופלות. קאסטור צחק למראה פניהם הנפולות ואלן צקצק בלשונו, חיוך מרוח על פניו.
רק אני ניסיתי להבין למה היא נתנה לג'ינג'י המעצבן להיות חבר שלה כי הוא פשוט קרצייתי. ממש צמד-חמד, הוא וליאם. שני בנים מעצבנים. במיוחד ליאם, שמנסה לגרום לי להעביר לג'ורדנה מסרים על העבודה המטופשת שלהם ביחד. ג'ורדנה עצמה כבר הייתה מעוצבנת ממאמצי הסרק של ליאם.
“בכל אופן, תהיתי אם זה בסדר שהוא יבוא לחתונה?” בל הסתכלה בתקווה על רוזה.
“בטח!” היא חייכה חיוך רחב. “אם זה מה שיעשה לך טוב, אני בעד.”
“מעולה!” בל צחקה באושר ואני לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה כיף וטוב להיות מאושר. הלוואי והייתי מסוגלת להביא את עצמי למצב של אושר כזה, סתם אושר שאין לו באמת שום סיבה הגיונית. עבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שהרגשתי דבר שכזה.
***
למחרת לא קרה שום דבר מעניין בבית הספר – אותה רוטינה החוזרת על עצמה – אך כשהגעתי ליום השני שלי בעבודה בחנות הפרחים "פלורל", נדהמתי לגלות שקנדרה נפתחה אלי. כשעבדנו ביחד בחממה, כמו ביום הראשון, היא דיברה איתי יותר מהרגיל, וכשסיימנו ונפרדנו לשלום, היא אפילו הרחיקה לכת ונתנה לי חיבוק. משום מה, הרגשתי שרכשתי לעצמי חברה חדשה בנוסף לג'ורדנה.
הרגשתי טוב כשחזרתי הביתה, ואפילו דילגתי מעט כשעליתי לחדרי, אך כששמעתי קולות בוקעים מחדרה של בל, קפאתי במקומי, והקשבתי.
הקולות היו כמו יפחות חרישיות ולרגע נחרדתי. “בל?” שאלתי בהיסוס ככל שהתקרבתי לחדר. הדלת הייתה מעט פתוחה ואני הסתכלתי מבעד לחריץ.
מה שראיתי גרם לי לרצות להקיא. התרחקתי מהדלת ומהחדר והלכתי בחופזה לשירותים. כרעתי ליד האסלה והקאתי לתוכה את נשמתי.
כי ראיתי בדיוק את ג'ואי ואת בל עושים דברים ביחד.
דברים אינטימיים מאוד.
דברים שלא הייתי אמורה לראות.
זכרון נושן ומטושטש עלה בראשי, והרגשתי על סף שבירה לפתע. ליבי החל לפעום בקצב מהיר, וזיעה קרה ניגרה על עורפי. נאלצתי להחזיק את האסלה בשביל לא ליפול לאחור. התנשמתי בכבדות והתחלתי לפחד. כמעט-התקפים פעמיים בשבוע? זה מעולם לא קרה לי.
כנראה זה אומר שהמצב שלי מתחיל להחמיר.
שמעתי בעמעום את דלת השירותים נפתחת וקול מבועת קורא בשמי. לפתע זוג ידיים חסונות נכרכו סביב כתפיי ומצאתי את עצמי מסתכלת על פניו המודאגות של תיאו. לקחתי כמה נשימות עמוקות בשביל להרגיע את ליבי הדוהר, וניסיתי להתעלם מהמגע של ידיו בעורי החשוף, שגרם לחשמל לזרום מהמקום בו הוא נגע הישר לקרבי.
“אני בסדר,” אמרתי, והופתעתי לגלות שקולי עדיין נשמע שקול ומחושב, למרות הכמעט-התקף ואיבוד השליטה הזמני.
“מה קרה?” תיאו שאל בדאגה והרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. ליבי חזר לקצבו הרגיל והזיעה התייבשה. נשימה עמוקה נוספת, והייתי בסדר, עד כמה שיכולתי להיות.
“אנמיה,” שלפתי את השקר שסיפרתי לכולם. “בסך הכל התקף אנמיה קטן.”
תיאו הנהן כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם וקם על רגליו. הוא הושיט לי את ידו לעזרה ולא היססתי לקחת אותה. קמתי על רגליי והלכתי לקיור לשטוף את פניי, ולאחר מכן הורדתי את המים בשירותים. “אני בסדר,” אמרתי. “אתה יכול ללכת.”
“בטוח?” תיאו הסתכל עלי בספקנות. “כי את לא נראית לי כל כך טוב – “
“אני בסדר,” קטעתי אותו בנוקשות והרגשתי שאני הולכת להתפוצץ, אך הכרחתי את עצמי, בכל כורחי, לשמור על קול רגוע כמה שאפשר. “אני רגילה לזה. אתה יכול ללכת, ובבקשה אל תספר לאף אחד על זה.”
הוא לטש בי מבט ארוך, וכשראה שאני רצינית – כמו תמיד – החליט להניח לי לנפשי. קיוויתי שהוא באמת לא יספר לאף אחד וישמור את המידע לעצמו.
***
עבר שבוע והרגשתי שהחיים מתחילים להיות שגרה. ללכת לבית הספר, להיות שם עם ג'ורדנה, לנסות ולהתעלם מבל וליאם, לחזור הביתה, ללכת לעבודה, לבלות שם עם קנדרה, להתעלם מג'ואי בארוחות הערב המשפחתיות שאליהן הצטרף עם בל… ובינתיים החתונה התקרבה, וניכר היה על קאסטור ורוזלינד שהם מתרגשים ולחוצים.
ערב אחד, הם החליטו לקחת את כל המשפחות והחברים שלהם לארוחה במסעדה. כולם התארגנו יפה הכי שאפשר ונפגשו במסעדה. דיאנה וג'וליאן שכרו חצי מהמסעדה לאירוע, ומסתבר שכל המקומות היו תפוסים. כולם ישבו ביחד במעין ריבוע, ואני מצאתי את עצמי לצד תיאו וליאו. מצידו השני של תיאו ישבה בל, כמובן, ולצידה ג'ואי, שהצליחה לגרור אותו איתה.
מולנו, ישבו חבורת בנות יפהפיות שביניהן תאומות זהות לחלוטין אשר היו הזהורות מביניהן. למיטב הבנתי הבנות היו חברות קרובות מאוד של רוזה, ולתאומות הזהות והיפות מכולן קראו להן זואי ושאנון, אשר שלחו מבטים רבי משמעות לתיאו כמו כל החברות האחרות של רוזה ששלחו לו מבטים מזמינים.
בנוסף לכך, החברים של קאסטור מהעיירה ומהעבודה בעיר הגיעו, ונראו מעוניינים מאוד בחברות של רוזה, אך תיאו היווה להם תחרות קשה מבלי שאפילו ינסה.
כיוון שאני לא דיברתי עם אף אחד ותיאו לא יכול היה לדבר עם בל כי היא הייתה עסוקה בענייניה עם ג'ואי על מנת לגרום לו לקנא, הוא פנה לדבר איתי. “אז איך את מרגישה?” הוא שאל אותי, ויכולתי לראות בעיניו המדהימות שהוא מבואס שאני היחידה שהוא יכול לדבר איתה כי הוא מרוחק מכל היתר.
“בבקשה אל תזכיר את זה,” אמרתי לו בשקט. “זה היה חד פעמי, ואני בסדר.”
שתיקה. עד שתיאו, מסתבר, החליט שנמאס לו. “מה הבעיות שלך, ליסה?” הוא סינן לעברי, נועץ בי את מבטו. הוא היה כל כך קרוב אלי עד שהרגשתי כאילו הוא פוגע לי במרחב האישי.
“למה אתה מתכוון?” שמרתי על החזות האדישה שלי כמה שיכולתי.
“את יודעת למה אני מתכוון, אז אל תתממי,” הוא נראה לפתע מסוכן. קולו היה שקט כל כך, עיניו מצומצמות. הרגשתי בקור נוטף ממנו בגלים. “את מנסה להראות כאילו שלא איכפת לך מכלום, כאילו שאין לך רגשות. למה?” הוא תבע לדעת. “תסבירי לי למה.”
הסתכלתי עליו באטימות. “אולי אין לי רגשות,” מצאתי את עצמי אומרת, “אולי אני רובוט כמו שכולם חושבים שאני.”
“ניסיתי להיות נחמד, חשבתי שאת בסך הכל מחפשת שמישהו ידבר איתך כי אף אחד במשפחה שלך לא שם עלייך פס,” המילים שלו דקרו אותי מבפנים. “אבל את מנסה לחסום את כולם. מה יש לך?”
“אם אתה מנסה לנקוט בשיטת הזעם כדי להוציא ממני תגובה, זה רק מראה כמה שאתה לא מכיר אותי,” אמרתי, וקור התפשט בגופי. ואני עוד חשבתי שתיאו באמת נחמד. אחרי הכל הוא לורד או נסיך או משהו וכל החרא הזה.
אבל מסתבר שהוא כמו כולם.
יותר גרוע מזה: הוא התנהג כמו בל.
יתר הערב התעלמנו זה מזו. תיאו אולי חכם וחתיך ומושלם, אבל הוא לעולם לא יבין אותי. הוא היה עטוף בחום כל חייו. הוא בריא ושלם ויודע הכל על עצמו.
אני גיליתי את הסודות המכוערים של המשפחה שלי כשהייתי בת שבע.
עשר שנים של דיכוי רגשות וריחוק.
כי למרות הכל, אני רק בן אדם. אני לא באמת רובוט, ואפילו שנדמה כאילו אין לי רגשות, אני כן יכולה להרגיש.
ביחוד את הבדידות.
פרק 9; ההצעה של ליאם
“ליסה, את יכולה לבוא שניה?”
הסתובבתי כדי לראות את ליאם פאלמר עומד מולי. סגרתי את דלת הלוקר שלי מאחורי והסתכלתי עליו, מחכה להסבר.
הוא נאנח שולח לי מבט כחול ויוקד. “את יכולה פשוט לבוא איתי רק לכמה רגעים?” הוא התחנן.
“למה?” שאלתי. אין סיכוי שאני נותנת לו להוליך אותי כרצונו, חשבתי בקוצר סבלנות.
הוא נאנח. “אני צריך ללכת לדבר עם ג'ורדנה ומפני שאת לא מסכימה להעביר את המסרים שאני מביא לך להעביר לה,” הוא נעץ בי מבט עצבני, “אז אני צריך בעצמי ללכת לדבר איתה. איכפת לך לפחות להיות שם איתי?”
הייתי צריכה לדעת שזה איכשהו קשור לעניין הזה. הנחתי שאם אעזור לו הפעם אולי הוא סוף-סוף יניח לי לנפשי, אז הנהנתי, נוקשה מעט, והלכתי איתו לג'ורדנה. ליאם נראה מהוסס לפתע כשהגענו אליה, והיא הסתובבה אלינו, שולחת לי מבט שואל.
ליאם הסתכל עלי בתחנונים ואני השתדלתי שלא לגלגל עיניים. “ג'ו, לליאם יש בקשה ממך.” ג'ורדנה הכריחה אותי להתחיל לקרוא לה ג'ו מלפני יומיים בערך. היא חשבה שזה יעודד אותי אחרי ארוחת הערב הנוראית שהתקיימה יום לפני, בה גיליתי שתיאו הוא לא מי שחשבתי שהוא.
ולמרות שהוא היה מגעיל, לא יכולתי שלא לבהות בו בארוחות המשפחתיות, כי הוא היה כל כך יפה-תואר עד שהוא לקח את נשמתי כל פעם מחדש…
ג'ורדנה הסתכלה על ליאם וחכתה להסבר. הוא כחכח בגרונו ואמר, “אנחנו צריכים לדבר על העבודה שלנו במדעי המחשב.”
היא שילבה את ידיה. “אז תדבר.”
“אנחנו צריכים להיפגש בשביל לעשות אותה, את יודעת,” לפתע ליאם נשמע כועס. “אולי כדאי שתפסיקי עם התינוקיות ותתגברי על הבעיות שלך? יש דברים חשובים יותר מהיותך מלכת הדרמות.” הוא נראה המום לרגע שהוא פלט את זה. פה גדול יכול להיות קללה. ידעתי את זה על בשרי.
“תקבע יום ושעה ונפגש,” ג'ורדנה אמרה בקור ואז הוסיפה בגערה, “אני לא מאמינה שנתקעתי דווקא איתך!”
“לא אשמתי,” הוא התרגז. “מר ג'ונס יכול להיות באמת מגעיל לפעמים – “
ג'ורדנה התעלמה ממנו ופנתה ללכת, אך לא לפני שאמרה לי שלום. ליאם נאנח ופנה להסתכל עלי ביאוש. “לי אין מה לומר לך,” משכתי בכתפי באדישות.
הוא נראה כל כך מעורר רחמים עד שהרשיתי לעצמי להיאנח. “לפחות הצלחת לסחוט ממנה פגישה,” אמרתי, מרגישה בצורך לעודד אותו כמו שמעודדים כלבלב קטן ועזוב.
וזה עבד: פניו של ליאם ניאורו. “נכון! עכשיו אני לא אכשל לגמרי במדעי המחשב!” הוא נראה מאושר. “תודה רבה, ליסה!” ולהפתעתי הוא נתן לי חיבוק מוחץ לרגע בודד ואז שחרר אותי והלך לדרכו.
השתדלתי שלא לתת לחיבוק הזה יותר משקל ממה שהיה לו אבל זה היה קשה. שני אנשים מחבקים אותי בשבועיים… זה שיא חדש.
לפתע נזכרתי בזוג זרועות חזקות שלפתו את כתפי, את פניו היפות מלאות הדאגה של תיאו כשראה אותי בכמעט-התקף…
כאב התפשט בחזי. חשבתי שתיאו נחמד, דואג, בחור טוב כמו שהוא השתדל להראות לי.
מסתבר שטעיתי.
כשהגיעה שעת הצהריים ונפגשתי עם ג'ורדנה בקפיטריה, זו לא הפסיקה לפטפט על כמה שליאם מעצבן ושהוא מציק לה ללא הפסקה. מסתבר שאילו באמת לא הייתי שם עם ליאם, הוא לא היה מצליח לדבר איתה. לא ידעתי שיש לי כזאת השפעה על ג'ורדנה.
“אוף, לא שמתי לב שאני מדברת איתך רק עלי,” היא נאנחה בסופו של דבר. “תספרי לי משהו עלייך במקום שאני אמשיך לברבר על עצמי.”
רציתי לומר לה שאני נהנית לשמוע את הברבורים שלה – אני יותר טיפוס שמקשיב מאשר פורק – אבל ג'ורדנה הסתכלה עלי בסקרנות וידעתי שאני לא אוכל להתעלם מזה עוד. אנחנו אמורות להיות חברות, וחברות אמורות לספר זו לזו דברים, לא?
“השם שלי לא באמת ליסה,” אמרתי לה בפשטות וכשזו הרימה גבה באי-הבנה, הרחבתי בדברי. “כולם קוראים לי ליסה, אבל השם המלא שלי הוא אמאריליס.”
“באמת?” ג'ורדנה נראתה מופתעת. “אז למה שלא יקראו לך איימי או משהו כזה? למה דווקא ליסה?”
“כי השם נגמר ב'ליס',” משכתי בכתפי. “ומאז שאני זוכרת את עצמי כולם קוראים לי ליסה.” חוץ מאמא. היא תמיד הייתה קוראת לי רק אמאריליס, לא משנה מה. המחשבה עליה עוררה בי רגש בלתי רצוני ודחקתי אותו לפינה רחוקה בליבי, למקום איפה ששאר הרגשות הבלתי-רצויים נדחקו.
“אבל עדיף שתמשיכי לקרוא לי ליסה,” אמרתי לה. “אני לא אוהבת את השם המלא שלי גם ככה.” זהו היה שקר גס, כמובן. אבל אפילו שג'ורדנה חברה שלי, ישנם דברים שאני עדיין לא יכולה לשתף איתה.
בתום הפסקת הצהריים הלכתי לשיעור ספרות והתיישבתי בטבעיות במקומי ליד ליאם. הוא עדיין נראה שמח מהבוקר.
“צהריים טובים, ליס,” הוא בירך אותי ואני לא יכולתי שלא להרים גבה למשמע שם החיבה שהעניק לי. “מה?” הוא התמם. “ליס זה שם מגניב.”
משכתי בכתפיי. אם זה מה שעושה לו טוב.
“בכל אופן, יש לי בקשה גם ממך,” ליאם הבזיק לעברי חיוך והניף את שיערו השחור והחלק מפניו.
הסתכלתי עליו בשקט, מחכה להסבר.
“לאח שלך ולאחותה הגדולה של בל יש חתונה בקרוב, נכון?” הוא אמר.
“עוד שבוע בערך, כן,” השבתי.
“יופי, אז תהיתי אם תוכלי להביא לי הזמנה.” הוא ביקש, ולפתע נראה מעט לחוץ. תהיתי איך עובד המנגנון של שינוי הרגשות שלו, כי רגע אחד הוא יכול להיות מבואס, ובשנייה שאחרי מאושר. תהיתי אם זה קשור ליציבות נפשית או משהו בסגנון.
“למה? אני צריכה סיבה טובה מספיק.” הבטתי בו, ממתינה.
ליאם התקרב אלי מעט עם כסאו ולפתע קלטתי כמה הוא גבוה. בגובה של תיאו בערך, אולי טיפה פחות. וגם ליאם היה חתיך ויפה-תואר בעצמו. לא כמו תיאו, אבל בכל זאת, יש שמונה שנים הפרש בין השניים.
“ג'ורדנה הולכת, נכון?” ליאם שאל בלחש ולאחר שהנהנתי, הוא המשיך, “אני רוצה להתקרב אליה, כפי שכבר הבנת, אז חשבתי, אולי…”
“למה אתה רוצה להתקרב אליה?” שאלתי בהרמת גבה. “חשבתי שאתם רק צריכים לעשות עבודה ביחד.”
ליאם השפיל את מבטו ונראה נבוך לפתע. “אני רוצה שנחזור להיות ביחד…” הוא מלמל. “עכשיו שכל הקטע עם לילי נגמר, אני רוצה לחזור להיות איתה.”
הופתעתי לגמרי, אך השתדלתי לא להראות לו את זה. “אני מבינה,” אמרתי באיטיות. “אבל מה יצא לי מזה? אתה פגעת בג'ורדנה בעבר. אז למה לי לעזור לך, בידיעה שאולי תפגע בה שוב?”
הוא הסתכל עלי במבט מאשים. “אני לא מתכוון לפגוע בה שוב, ליסה,” הוא אמר ברצינות תהומית, ולפתע מבטו נהפך לממתיק סוד, וחיוך מנצח התפשט על פניו. “וחוץ מזה, אני יודע שאת צריכה כסף.”
התקשחתי לרגע ושאלתי, “איך אתה יודע את זה?”
“אני ראיתי אותך עובדת בחנות הפרחים ההיא,” הוא אמר, החיוך המעצבן עדיין על פניו. “לפי מה שהבנתי, יש לך מספיק כסף בשביל לקנות מה שאת רוצה, אבל את בטח רוצה לקנות משהו אסור, או שלא מרשים לך. אני מוכן להציע לך כמה כסף שאת צריכה בתמורה להזמנה לחתונה.”
הייתי בהלם; לא ידעתי שליאם עד כדי כך נואש לג'ורדנה. כנראה שהמצב היה ממש קשה. “אם כך,” אמרתי באיטיות, שוקלת וחושבת תוך כדי דיבור, “יש לך שלושת-אלפים להביא לי?”
עיניו של ליאם נצצו ולפתע הוא שלף מתיקו כרטיס אשראי. “זה הכרטיס שלי,” הוא הסביר. “יש בו למעלה ממליון. אמפריית פאלמר עושה כסף טוב,” הוא הוסיף כשראה את מבטי המשתהה. “את הכרטיס תחזירי לי אחרי החתונה,” הוא המשיך, "את יכולה לבזבז כמה כסף שאת רוצה על מה שאת רוצה, רק בתנאי שתחזירי לי אותו אחרי החתונה. מקובל עלייך?”
הייתי המומה מההצעה שלו. מעולם לא פגשתי מישהו שהערך שלו לכסף כל כך מועט, ולקחו לי כמה רגעים לעכל את מה שאירע כרגע עד כדי כך, שאפילו התעלמתי ממיס גולדמן שנכנסה כבר לכיתה והחלה ללמדץ לבסוף, לאחר ששקלתי את ההצעה בכובד ראש למשך דקות ארוכות, הנהנתי באיטיות, העדיפות שלי לכסף חשובה הרבה יותר. מלבד זאת, לפי מה שאמר, הוא לא התכוון לפגוע בג'ורדנה שוב, אלא רק לנסות ולקבל צ'אנס נוסף. לכן אני לא עושה כאן מעשה לא חברי, נכון?
חיוכו של ליאם התרחב. “מעולה,” הוא אמר ודחף את הכרטיס לידי. כשראה שאני לא סוגרת את אצבעותי עליו מרוב תדהמה, הוא נאנח וסגר לי את האצבעות בעזרת שלו. “אם כך, יש לנו הסכם?” הוא הביט בי בריכוז.
“יש לנו הסכם,” מלמלתי, מנסה להבין מה לעזאזל קרה הרגע.
***
מאוחר יותר באותו היום, לפני שהלכתי לעבודה – החלטתי שלמרות הכסף שהיה עכשיו ברשותי, אני אמשיך לעבוד ב'פלורל' כי זה מעביר את הזמן מהר יותר – הלכתי לחנות המוסיקה בה ג'ורדנה ואני היינו ביום הראשון ללימודים.
הלכתי למחלקת הכינורות וליבי פרפר בהתרגשות שמיהרתי לדכא כשראיתי שהמחיר של הכינור לא השתנה. הכינור היפה שלי עוד היה שם.
“אני רואה שחזרת, ילדתי,” הישישה העיוורת אמרה כשהרגישה בנוכחותי. “את מעוניינת בכינור?” היא שאלה, מודעת באופן אינטואיטיבי, כנראה, לכבוד איזה כינור באתי שוב.
“כן,” אמרתי. “אני רוצה לקנות אותו.”
“למעשה, הוא לא למכירה,” הקשישה אמרה בעצב. “הוא היה של הבת שלי, מישל. אך זו נפטרה לפני כמה שנים והשאירה את הכינור הזה אחריה.”
ליבי צנח. “אני מבינה.” מלמלתי, מרגישה ריקנות.
הקשישה חשבה על משהו לרגע ואז אמרה בחיוך מקומט, “אם את רוצה, אני יכולה להציע לך עסקה.”
נדרכתי. “איזו מן עסקה?”
“אני רוצה שתנגני לי בו,” היא אמרה באותו חיוך מתוק. “תראי לי מה את יודעת.”
הזקנה דידתה לעבר הכינור, גששה וכשמצאה אותו אחזה בו בידיה הקטנות והמצומקות. היא הושיטה לי אותו, ואז הביאה לי קשת תואמת, גם לאחר גישושים. לא הייתי צריכה להציע לה אפילו עזרה: היא הייתה מסוגלת לעשות זאת בעצמה.
לקחתי נשימה עמוקה וכיוונתי את המיתרים וכשהיו מכוונים, חשבתי על היצירה האחרונה שניגנתי לפני שהכינור שלי נהרס. נזכרתי בכל תו ותו, נותנת למנגינה למלא את ראשי, וכשהרגשתי שאני מוכנה, נפשית ופיזית, עצמתי את עיניי וניגנתי. הצלילים זרמו ממני, ככל שנזכרתי ביצירה יותר ויותר, הקשת נחה איתנה בידי והרגשתי לפתע כאילו משהו בתוכי משתחרר. היה כל כך נפלא לנגן שוב בכינור, בחבר הכי טוב שלי מאז ומעולם. נתתי לעצמי להרגע אל תוך המנגינה, ונהניתי מכל רגע. אצבעותיי זכרו את הצלילים ועל כך הייתי אסירת תודה לעצמי וליכולת המופלאה שנתנה לי לנגן בכינור.
כשסיימתי, שמעתי מחיאות כפיים, ולא רק מהקשישה העיוורת. פתחתי את עיני וראיתי שכל מי שהיה בחנות – לא הרבה אנשים – מחאו לי כפיים. הנחתי שאני צריכה לקוד, וכך עשיתי.
“הכינור הזה שלך, ילדתי,” הישישה אמרה בחיוך. “אני מעניקה לך אותו בלב שלם עכשיו.”
לא יכולתי שלא להתרכך, והדחף לחייך היה עז. “כמה הוא עולה?” שאלתי, משתדלת שלא להסגיר את רגשותיי מתוך הרגל.
“בשבילך – חינם,” הישישה הבזיקה לעברי את החיוך הכי יפה שראיתי אי פעם.
“אני לא מוכנה,” התנגדתי בבת אחת. “אני חייבת לשלם לך עליו.”
“תני לה לשלם, סיידי,” אמרה אחת המוכרות והסתכלה עלי בחיוך. “ליבה של סיידי יכול להיות לפעמים רחב מידי.”
“אל תכפישי את שמי, סרינה,” צחקה סיידי. “אבל אני אותיר לילדה לשלם. רק הפעם.”
סרינה המוכרת גלגלה את עיניה – אבל עם חיוך. ניתן היה לראות שהיא מחבבת את הזקנה.
לאחר ששילמתי את הסכום המבוקש על הכינור והקשת – ואפילו קיבלתי איתו קופסא מתאימה – סיידי הניחה בידי כרטיס ביקור. “הנכדה שלי, מריאנה, מחפשת נגני כלי-קשת להופעות באולם המופעים רובינסון,” היא אמרה בחדווה. “היא המנהלת של אולם המופעים, והתזמורת שמופיעה שם בקביעות מחפשת סולנים חדשים. חשבתי שאולי תרצי לנסות ולהצטרף. הם מקיימים אודישנים בחודש הבא.”
“אני בהחלט אנסה,” אמרתי, מרגישה חמימות בליבי. “תודה רבה, סיידי.”
“על לא דבר יקירתי,” היא אמרה ושלחה לי את החיוך הזה שלה. “ברגע שתתקבלי לשם, אני מבטיחה לבוא לשמוע. מריאנה תשמח.”
כשסיימתי בחנות המוסיקה ונפרדתי לשלום מסיידי, החלטתי לקנות בעזרת כרטיס האשראי של ליאם עוד משהו שרציתי כבר הרבה זמן ואפילו חלמתי עליו בלילות.
הלכתי לחנות הבגדים בקניון הגדול בה קנינו את תלבושת האחידה. חיפשתי בין כל הבגדים את מושא ליבי, ומצאתי אותה, את השמלה השחורה שלי, עם כתפיות הספגטי והורד האדום על אחת מהן. כשראיתי את המחיר – אלף דולר – הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון כשהסכמתי להצעה של ליאם, וכל שריד של אשמה קלה שחשתי התנדף כלא היה.
נכנסתי לתא המדידה והחלקתי אל תוך השמלה. כשראיתי את עצמי במראה, הרגשתי שליבי מחסיר פעימה. השמלה הייתה בדיוק במידה שלי, והייתה הדוקה לאורך כל גופי. היא הייתה פתוחה כמעט בכל רגל ימין ובסך הכל, היא נראתה עלי מעולה. היא גרמה לחזה שלי – שהיה הדבר היחיד שהתגאיתי בו כיוון שהיה גדול משל בל או לילי או רוזה – לשבת באופן סקסי במיוחד. אהבתי את מה שהשמלה הזאת עשתה לי, גם אם לא אהבתי בגדים חשופים או מבליטים יותר מידי.
“יש פה אפילו נעליים מתאימות,” אמרה לי המוכרת בנועם והראתה לי נעליים שחורות שהעקב בהן לא היה גבוה מידי. ניסיתי למדוד אותן, וגילית שהן נוחות להפליא.
קניתי גם את השמלה וגם את הנעליים. הרגשתי מעט הנאה נקמנית לראות את הכרטיס של ליאם מגוהץ בכל פעם שאני רוצה משהו.
הפיתוי ללכת ולקנות עוד דברים היה חזק, אבל השתלטתי עליו. לא רציתי להיות חמדנית.
כשחזרתי הביתה, מיהרתי להתגנב אל החדר שלי. את הכינור החדש שלי איכסנתי בארון הנעליים ביחד עם נעלי העקב החדשות שלי, ואת השמלה תליתי על המתלה בארון השמלות, שכלל כעת רק שתי שמלות – השמלה השחורה החדשה שלי, והשמלה שלי לחתונה.
וכשירדתי לארוחת הערב, אפילו ההערות העוקצניות של בל לא הפריעו לי. הרגשתי, לראשונה מזה זמן רב מאוד, שקט נפשי.
פרק 10; החתונה
יום החתונה הגיע בסופו של דבר וכולם היו מרוגשים ומתוחים. מסיבות הרווקים והרווקות שהתקיימו ערב קודם לכן גרמו לכולם להתרגש מאוד, כך כשבוקר החתונה הגיעה מצב-רוחם של כולם היה בעננים. אני לא הלכתי למסיבת הרווקות של רוזה ונשארתי בבית לבד כי לא הרגשתי טוב במיוחד ואני דיי בטוחה שהם נהנו יפה מאוד גם בלעדי.
השגתי לליאם הזמנה לחתונה – מפני שזה היה חלק מהעסקה – והוא שמח עד הגג שהבאתי לו את ההזמנה המפוארת. הוא אפילו הרחיק לכת ונישק אותי על הלחי בתודה. הוא כנראה חשב שמפני שאני בת, אני אסמיק כמו מטורפת ואפול ארצה לרגליו, אבל הוא חשב לא נכון. אני לא כמו הבנות השטחיות בבית הספר שרוצות אותו עד זוב דם.
על כל פנים, בבוקר יום החתונה, רוזה וקאסטור נראו שניהם לחוצים ומתוחים. החתונה הייתה עתידה להתקיים אחר הצהריים בכנסייה שבקצה העיר. מחוץ לכנסייה כבר אורגנו השולחנות לקראת האירוע שלאחר טקס הנישואים.
אמיליו עבד שעות נוספות על השיער של כולם – במיוחד על שלי – והביא איתו את הקולגות שלו שיאפרו וילבישו את כולם; ג'יזל, דניאלה וביליוס. השלושה התרוצצו בין כל בני המשפחה במטרה שכולם יראו טוב, וזה היה מחזה מבדר למדי.
כשהשעה הגיעה, אמיליו לקח את ויולט, בל ואותי לחדר נפרד בשביל לארגן אותנו. אנחנו היינו מיועדות לבוא באיחור לחתונה ביחד עם הכלה כי אנחנו השושבינות. רוזה נלקחה לחדר נפרד כי אסור היה לאף אחד מבני המשפחה שלה לראות אותה עד שהיא הייתה מוכנה לגמרי.
ג'יזל איפרה אותי בזמן שאמיליו עמל על השיער שלי. הוא הבטיח לי שהשיער שלי יראה יפה היום, ואני סמכתי עליו, לכן נתתי לו לעשות כרצונו בשיערי, וכשהחליט להשאיר אותו פזור, קיוויתי שהוא יראה טוב. לידי דניאלה ישרה את השמלה של ויולט וביליוס איפר את בל.
“מוכנות לראות את עצמכן?” שאל אמיליו במבטא האיטלקי המתוק שלו. שלושתנו הנהנו, מתוחות, ואמיליו סובב אותנו כדי שנתייצב מול המראה.
מולי במראה עמדה נערה יפהפייה עם שיער חום-אדמדם, גלי ושופע, שהתארך והגיע לה עד כמעט למותניים. העיניים שלה היו ירוקות מתמיד, עם עיגול של זהב מסביב לאישון. הגוף שלה היה חטוב, לבוש בשמלה הורדרדה שגרמה לחזה שלה להיעמד בצורה טובה יותר מקודם. האיפור על פניה גרם לה להיראות בוגרת יותר ויפה הרבה יותר; הצללית הורודה בעיניים, המסקרה השחורה והמעגלת והעיפרון השחור, הסומק הורדרד על הלחיים השקועות מעט והאודם הורוד והנוצץ.
לא נראיתי אני. נראיתי כמו כוכבת קולנוע שהתחזתה אלי. ולראשונה בחיי, יכולתי לומר בלב שלם שאני נראיתי יפה. אולי אפילו יפהפה.
ואז סובבתי את ראשי לראות איך בל נראית, והמחשבה נעלמה כמו שהופיעה. בל הייתה פשוט עוצרת נשימה; שיערה הזהוב היה פזור גם הוא, אך קצוות נלקחו מהצדדים ונקלעו לצמת חבל ארוכה וחלקה. הצללית הורודה הדגישה את הירוק שבעיניה, וגופה, שהיה הרבה יותר מקומר וסקסי משלי (אולי חוץ מהחזה) נראה מדהים באותה שמלה כמו שלי שעשתה לה רק טוב. אפילו האודם נראה הרבה יותר טוב עליה מאשר עלי.
השפלתי את ראשי. ידעתי שאמיליו והקולגות שלו עשו כל שביכולתם על מנת לגרום לי להיראות יפה, ובאמת הודיתי להם על כך, אבל לעולם לא אהיה יפה יותר מבל.
המחשבה העיקה עלי. מעולם לא היה לי איכפת אם מישהי יותר יפה ממני. למעשה, ידעתי שג'ורדנה, לדוגמא, הרבה יותר נאה ממני, וממש לא קינאתי לה כי חיבבתי אותה מאוד.
אולי בגלל שאני מתעבת את בל אז הקנאה שלי אליה יותר חזקה.
“בל את יפה!” ויולט צייצה ומבטי נדד אליה. אפילו ויולט, עם שיערה הבלונדיני והמתולתל, נראתה יותר טוב ממני.
בל חייכה לעברה ונראתה כמו מלאך. “לא נכון,” היא אמרה בחיוך אוהב שרק ויולט הצליחה להוציא ממנה. “את הרבה יותר יפה ממני.”
ויולט הייתה מוקסמת מיופיה הקורן של בל והתעלמה לחלוטין ממני. כמובן, ידעתי שכשאלך לצד בל מאחורי רוזה על השטיח הלבן והארוך, המבטים של כולם יהיו או על רוזה או על בל ולא עלי. לעולם לא עלי.
“היא מוכנה,” אמרה ג'וליה, המעצבת האישית של רוזה. “אפשר לזוז.”
רוזה נראתה מדהים בשמלת הכלה הלבנה והנפוחה שלה. השיער הזהוב שלה היה קלוע לצמה ארוכה, וזר פרחים ורדרדים היה מונח באלגנטיות על ראשה, בזמן שאחזה בזר סיגליות.
כולנו – כולל אמיליו, ג'וליה והקולגות – נכנסנו ללימוזינה גדולה שנשכרה במיוחד בשביל האירוע. כשהגענו לכנסייה, כל האורחים והמשפחות כבר היו שם, בתוך המבנה העתיק. ג'וליאן חיכה לנו מחוץ לכנסייה, מחכה ללוות את ביתו הבכורה ולמסור אותה לאחי הגדול.
יצאנו מהלימוזינה והתקרבנו אליו. היה לי קשה ללכת עם העקבים הנוראיים על הדשא אבל הצלחתי בסופו של דבר להגיע לשם.
שני גברים מסוקסים עמדו משני צידי דלת הכניסה הכפולה לכנסייה. הם היו אלה שיפתחו את את הדלתות ויתנו לנו להכנס פנימה.
“אתן נראות נפלא בנות,” אמר ג'וליאן, והופתעתי לגלות שגם הוא היה לחוץ. “במיוחד את, רוזלינד שלי. את מוכנה?”
רוזה נשכה את שפתיה קלות והנהנה בנוקשות. היא הפנתה את מבטה לויולט. “את מוכנה, קטנטונת?”
הסלסלה הורודה שבתוכה הפרחים כבר הייתה מוחזקת בידיה של ויולט וזו חייכה לרוזה את החיוך הכי קורן שלה והנהנה. ג'וליאן נתן את האות לגברים המסוקסים ואלה פתחו את דלתות הכנסייה.
אני ובל נעמדנו אחת ליד השנייה מאחורי רוזה, כל אחת מחזיקה בזר סיגליות קטן בהרבה מזל של רוזה. לכסנו מבט זו לזו, ועל אף העוינות ששררה בינינו, ידענו שאנחנו חייבות לשתף פעולה, לפחות הפעם, לחתונה של רוזה.
שעת הדמדומים החלה ברגע שויולט פסעה אל תוך הכנסייה. היא החלה לפזר את הסיגליות שניתנו לה לכל עבר ונראתה כמו מלאכית קטנה. אחריה נכנס ג'וליאן, שהחזיק בידה של רוזה הרועדת והנרגשת, ואחריהם בל ואני נכנסנו אל תוך הכנסייה, עוקבות אחרי שובל השמלה הלבנה של רוזה.
בל סימנה לי קלות בעזרת ראשה לישר את גבי ולהרים את הראש, כיוון שלא עשיתי זאת, לכן הרמתי את ראשי בבטחון מזויף ויישרתי את גבי כאילו תקעו לי שם מטאטא. העקבים לא היו ממש נוחים, אבל ידעתי שהם חיוניים כדי שבל ואני נהיה באותו גובה.
מוסיקת חתונות התנגנה ברקע וראיתי מזווית העין שכל האורחים נעמדו כדי לקבל את הכלה. בלעתי את רוקי והסתכלתי קדימה. קאסטור עמד לצד הכומר, לחוץ אבל מוקסם מהמראה המהפנט של רוזה. הוא לא יכול היה להתיק את עיניו ממנה, כמו שהיא לא יכלה הייתה להתיק את עיניה ממנו, והוא חייך חיוך שלם, מכל הלב. לא ראיתי אותו מחייך ככה הרבה מאוד זמן. החיוך הזה תמיד עלה על פניו כשהוא ידע שהוא עושה את הדבר הנכון.
רוח קלה נשבה ובדרה את שערי לאחור. ריח הבושם שאמיליו התיז עלי ועל בל קודם הגיע לאפי וגרם לי לנינוחות. זה היה ריח של ורדים מעורב עם חבצלות והשילוב יצר ניחוח מדהים. עצמתי את עיניי לרגע ושאפתי, ומייד לאחר מכן פקחתי את עיני כדי לראות שהגענו למדרגות. שם, לפי ההנחיות, בל, ויולט ואני עזבנו את רוזה. היא וג'וליאן עלו על הבמה ובל, ויולט ואני התיישבנו במקום שהוקצה לנו, ממש ליד המעבר ובשורה הקדמית ביותר, ליד המשפחות שלנו. אני ישבתי בין בל למעבר, כשויולט מצידה השני של בל.
ג'וליאן, בידיים רועדות, הניח את ידה הרועדת של רוזה בתוך ידו המפרכסת של קאסטור ומלמל משהו שנשמע כמו "תשמור עליה". אחיזתו של קאסטור בידה של רוזה הייתה אחיזת ברזל עד שהתפלאתי שהדם לא עוצר מלזרום אל ידה של רוזה. ג'וליאן לקח נשימה עמוקה והלך להתיישב לצד דיאנה, שמחתה דמעה.
הטקס עצמו היה מרגש מאוד. דיאנה פרצה בבכי בשלב מסוים – אני חושבת שזה היה בקטע שהכומר אמר לקאסטור ולרוזה לומר "עד שהמוות יפריד בינינו". בסך הכל הטקס עבר ללא תקלות, וכשהכומר הכריז על קאסטור ורוזה כבעל ואישה ואמר להם שהם יכולים להתנשק, נדמה היה שלא היה משהו שהשניים רצו לעשות יותר. הנשיקה הייתה עמוקה ומרטיטה, עד שכולם לא יכלו יותר ונעמדו ומחאו כפיים לזוג המאושר.
בסיום הטקס שעת הדמדומים עמדה להגיע על קיצה. כולם יצאו החוצה לחצר, שם השולחנות וארוחת הערב כבר היו מוכנים. בינתיים בל ואני הלכנו להחליף נעליים – אני לנעלי בובה ורדרדות ושטוחות שרוזה בחרה לי, ובל לנעלי עקב גבוהות וורדרדות שבחרה לעצמה (רוזה סמכה על חוש האופנה של בל הרבה יותר מעל שלי, ובצדק).
הצטרפנו חזרה לאורחים בדממה. הייתה בינינו הסכמה שקטה שלפחות לעכשיו, יש בינינו הפסקת אש, כי שתינו לא רצינו להרוס לרוזה את החתונה.
ג'ורדנה נטשה את ההורים שלה – שבזכותם גם היא הייתה מוזמנת לחתונה – והצטרפה אלי לשולחן. “את נראית מדהים!” היא החמיאה לי וחיבקה אותי חזק. “כמעט ולא יכולתי להסתכל על רוזלינד מרוב שאת מהפנטת!”
“תודה, ג'ו,” אמרתי בכנות. “אבל רוזה ובל נראות הרבה יותר טוב ממני.” לא שקנאתי על כך לרוזה – היא הייתה אמורה למשוך את תשומת ליבו של הקהל, ולא בל או אני.
“אל תהיי כזאת,” היא גלגלה את עיניה. “את בכלל הסתכלת סביב בזמן שהלכתן? את לא מבינה שכמעט כולם לא יכלו להסיר את מבטיהם ממך?”
הסתכלתי עליה, ממצמצת באיטיות. “בל נראתה הרבה יותר טוב ממני.” אמרתי בנוקשות. “וחוץ מזה, כולם הסתכלו על רוזה, לא עלי.”
ג'ורדנה צקצקה בלשונה בחוסר שביעות רצון אבל כשבטנה השמיעה קול קרקור, היא הציעה שנלך לקחת אוכל ואני הסכמתי. לאחר שהעמסנו על צלחתינו את האוכל וחזרנו לשולחן ראינו שהוא התמלא באנשים: לילי, בל, ג'ואי, תיאו, ליאם, זואי (אחת מהתאומות החברות של רוזה) וליאו. לילי וזואי פלרטטו ללא סוף עם תיאו, שנראה מדהים בחליפת הטוקסידו שלו. הוא השיב להן ודיבר איתן מעט אבל אפשר היה לראות שמשהו אחר מעסיק אותו. בל וג'ואי היו עסוקים בלהתמזמז וליאם וליאו דיברו זה עם זה ברוח טובה. לא ידעתי שהם חברים.
כשג'ורדנה ואני התיישבנו ליאם מיהר להסתובב אלינו. “אתן נראות מדהים, בנות,” הוא החמיא לנו, ומשום-מה עיניו לא משו ממני. “רוצות שאני אביא לכן משהו לשתות?”
ג'ורדנה גלגלה עיניים לעברו בגלוי. “עדיף שתפסיק לפלרטט איתנו עכשיו, ליאם,” היא אמרה בארסיות. “אתה לא לרמה שלנו.”
ליאו צחק והניף את שיערו הבלונדיני לאחור – מחווה שתפסה את עיניה החומות של ג'ורדנה. ידעתי בזיק של אינטואיציה שליאו מנסה להרשים את ג'ורדנה.
וכיוון שלא ידעתי שום דבר על אהבה ושטויות כאלה, בטח שלא בקרב אחי התאום, הופתעתי. ממתי ליאו מנסה להתחיל עם בנות?
“רוצה לרקוד איתי?” שמעתי את לילי שואלת את תיאו. “אני מבטיחה לך שאני רקדנית מעולה…”
“אני רוקדת הרבה יותר טוב!” זואי, שהייתה יותר גדולה מלילי, התנהגה כמו ילדה קטנה. “אני עוסקת בזה בשביל מחייה!”
לכסנתי מבט אל השלושה וראיתי את תיאו נאנח ביאוש ואז לוכד את מבטי במבטו. לרגע נדמה היה שהעולם קופא, ושרק תיאו ואני שם. המבט שהוא שלח לי היה אמור לומר לי משהו, לסמן לי משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: טוב שאמיליו שם לי סומק על הלחיים.
תלשתי את מבטי ממנו ופניתי להסתכל על ליאם, שהסתכל עלי במבט מעט מבולבל ואבוד, עיניו הכחולות מנסות לחשמל אותי, כמו שעיניו הירוקות הכהות של תיאו ניסו ללכוד אותי. מה יש לבנים היום? הסטתי את מבטי ולפתע ראיתי שג'ורדנה נעלמה. וגם ליאו.
לא רציתי לדעת מה הם עושים עכשיו ביחד. ולמעשה, הרגשתי מוזר שהחברה שלי הולכת עם האח התאום שלי, שכמו כל אחיי, לא בדיוק סבל אותי.
לפתע נשמעו שריקות ורוזה וקאס עלו לרחבת הריקודים לריקוד סלואו ראשון של החתן והכלה. הם רקדו לצלילי השיר "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל וכולם מחאו להם כפיים. זה חימם את ליבי לראות את קאס מאושר ככה, כשבידיו נמצאת בחירת-ליבו, שנראתה לא פחות קורנת ומאושרת.
אחריהם עלו לרחבה ג'וליאן ודיאנה, ולאחר מכן גם אלן ובחורה יפה ומצחקקת שהוא מצא לעצמו. בל וג'ואי עלו גם הם לרחבה, ואני שמעתי את לילי וזואי מנסות לשכנע את תיאו ללכת לרקוד איתן.
“רוצה לרקוד איתי?” שאל אותי ליאם בהרמת גבה מזמינה.
“אוקי,” אמרתי בחוסר איכפתיות ומשכתי בכתפיי. ידעתי שריקוד אחד לא ישנה את מערכת היחסים הלא-קיימת בין ליאם לביני.
הוא הציע לי את ידו ולקחתי אותה. עלינו יחד לרחבת הריקודים והוא כרך את זרועותיו סביב מותניי בחוסר ביטחון עצמי, מסיבה לא ברורה. מי היה מאמין ששובר הלבבות הבית-ספרי ירגיש חוסר ביטחון, דווקא כשיעלה לרקוד עם מישהי כמוני.
לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי אז החלטתי לכרוך אותן סביב צווארו. ליאם ניסה לדבר איתי במהלך הריקוד ואני אולצתי לענות לו למרות שכל שרציתי היה לרקוד בשקט.
כשהשיר נגמר ושיר סלואו אחר התנגן ברקע ציפיתי שליאם ירפה ממני, אך כשהוא המשיך לרקוד איתי, התפלאתי. למעשה, לא רציתי לרקוד איתו יותר ולכן כשמישהו הופיע מאחוריו ועצר אותנו מלרקוד, רווח לי.
עד שגיליתי שזה היה תיאו, שהצליח להתנער איכשהו מזואי ולילי העקשניות.
“איכפת לך אם אגנוב אותה לשיר אחד?” תיאו חייך את החיוך הכי שרמנטי שאי פעם ראיתי לעברי ואני הרגשתי שליבי מחסיר פעימה.
ליאם הסמוק – רק באותו הרגע שמתי לב – הנהן בנוקשות והרפה ממני. הוא התרחק מתיאו וממני כמו מאש ומצא את לילי, שהסכימה בלית ברירה לרקוד איתו, לא לפני ששלחה לי מבט עוין.
מזווית העין ראיתי שגם ליאו וג'ורדנה רוקדים על הרחבה. ג'ורדנה הייתה סמוקה וחייכה, וראיתי שאפילו ליאו נהנה. ליבי נחמץ מעט, וחשש מלא אותו, שמא ג'ורדנה תמצא בליאו כתחליף ראוי בשבילי…
לפתע ידיו החסונות של תיאו נכרכו סביב מותני ואני קפצתי מעט בהפתעה, וכל מחשבה אחרת בראשי נמחקה. הרמתי את מבטי כדי לראות את עיניו מפלחות את עיניי. כשראה שידי רפויות, הוא נאנח ולקח יד אחת שלי בידו וכרך אותה סביב צווארו. החום שהוקרן ממגע עורו בעורי היה מעט מרתיע, אך למרות זאת הרגיש, משום-מה, טוב. “נהוג לרקוד סלואו ככה, את יודעת,” הוא גיחך מעט, מחייך חצי-חיוך שגרם לליבי לפעום מעט חזק יותר.
חשתי איך פניי מאדימות אך שמרתי על חזות קרת-רוח. “אני יודעת לרקוד סלואו.” אמרתי, כמעט בהתגוננות, וכרכתי את ידי השנייה סביב צווארו.
צחוקו היה מאופק ולפתע, כמו מקודם, זה היה כאילו רק הוא ואני היינו בעולם, על רחבת הריקודים. הוא הצליח איכשהו לכשף אותי, ללכוד את מבטי במבטו, ולא יכולתי להזיז את עיניי מעיניו. חקרתי את הצורות המדהימות שבעיניו הירוקות הכהות, ונדמה היה שהוא עושה את אותו הדבר לעיניים שלי.
לא שמתי לב כמה שירים עברו. לא שמתי לב כמה זמן עבר. הזמן היה חסר חשיבות בעיניי כשרקדתי עם תיאו. לכן כשתיאו פלט לפתע, “אני מצטער,” נאלצתי למצמץ כמה פעמים בשביל לחזור למציאות.
“על מה?” שאלתי, מבולבלת ולא טורחת להסתיר זאת.
“על הערב ההוא,” הוא נראה מעט עצוב. “התנהגתי לא כמו שבן למשפחת אצולה אמיתית צריך להתנהג.”
הבנתי מייד שהוא מדבר על הערב בו הוא התנהג אלי מגעיל, בארוחת הערב שרוזה וקאסטור ארגנו.
הנדתי בראשי. “זה בסדר,” אמרתי ומשכתי בכתפיי. “אני רגילה ליחס כזה.”
ידיו התקשחו סביבי. “לא, זה לא בסדר," הוא אמר ברצינות, קולו מעט נוקשה וקמט חרוש במצחו, כאילו היה מוטרד מהאמת שדברתי "זה לא הוגן כלפייך. את לא עשית לאף אחד כלום, לכן היחס שאת מקבלת הוא לא צודק.”
“אלו החיים, תיאו,” אמרתי, מרגישה בצורך להסביר לו, שהוא יבין. כי לא בכל יום אנשים מתנצלים בפני על מה שעשו. “לא כל האנשים בעולם נחמדים, וזו לא אשמתך שגרמתי לך לחוש כזו איבה כלפי. אני לא הבן-אדם הכי סימפטי עלי האדמות.”
הוא הצמיד אותי מעט יותר אליו וליבי ניתר. לפתע הייתי מאוד מודעת לעובדה שזרועותיו של לא אחר מאשר תיאודור גוט יפה-התואר כרוכות סביבי, ליסה אלבו, הפשוטה והלא יפה במיוחד. זאת ועוד, החמימות ממגע גופו בגופי גרמה לי לחוש דברים שהייתי מעדיפה לו היו נשארים חבויים בתוך תוכי. “אני רוצה להכיר אותך יותר, ליסה,” הוא אמר, ולפתע מבטו היה בלתי ניתן לפיענוח. “אני רוצה לדעת להיות ידיד שלך. ראיתי שהרשית לג'ורדנה סמית' להיות, והייתי רוצה שתרשי גם לי.”
השפלתי את מבטי ולא הגבתי. שמעתי אותו נאנח וכשהרמתי את מבטי חזרה, ראיתי שהוא מחייך לעברי חצי-חיוך אשר היה מדהים ומסנוור לא פחות מקודמיו. הרגשתי שאני נמסה, שאני נשבית, וזה הלחיץ אותי מעט, כי ליסה הרובוט לא אמורה להנמס ולהשבות בידי מישהו. “שכחתי לומר לך שאת נראית מדהים היום,” הוא אמר ברכות, לקח קבוצת שיער קטנה בידו וסלסל אותה על אצבעו. “לא ידעתי שיש לך שיער אדום.”
“הוא חום…” מצאתי את עצמי ממלמלת כמו סתומה. הזכרתי לעצמי לנשק את אמיליו על כך שהוא שם לי סומק על הפנים בפעם השנייה הערב.
“אדום,” תיאו התעקש ושחרר את שיערי כך שנפל על כתפי, ארוך מתמיד.
הרגשתי עצבנית ומתוחה. “חום.” התעקשתי גם אני.
הוא צחק צחוק קליל שגרם לי לרצות ולהתרכך, אך אחזתי בעצמי. “אני לא הולך להתווכח איתך על צבע השיער שלך,” הוא הזהיר, מחוייך.
“אם כך, אז צבע השיער שלך כחול,” אמרתי, עדיין אדישה כלפי חוץ.
“לא נכון, הוא שחור, אין דבר כזה כחול,” תיאו גלגל את עיניו אבל הוא חייך.
“אז צבעת אותו,” הפעם אני התעקשתי.
הוא צחק ולא הגיב. לפתע שמתי לב שהשיר השתנה ולא היה סלואו יותר, וכשרוזה הופיעה לפתע ואמרה, “אתה עוד חייב לי ריקוד, תיאודור!” האווירה שניווצרה בין תיאו לביני התפוגגה. צחוקה של רוזה, כמו צחוקם של מלאכים, ניפץ את הקסם לחלוטין.
תיאו נאנח והניד בראשו, כאילו אומר "אין ברירה". הוא שחרר אותי מלפיתתו הנעימה ולפתע קור חדר לכל תא בגופי. רציתי שהוא ימשיך להחזיק אותי בזרועותיו. הרגשתי בטוחה שם, חמימה ואהובה אפילו. הרגשתי שלמה כשהוא החזיק בי, כאילו הייתי –
תשתלטי על עצמך, ליסה! קטעתי את מחשבותיי בבת אחת.
תיאו התרחק לו עם רוזה והותיר אותי לבדי על רחבת הריקודים עם תהיות וקונפליקטים בראשי.
תיאו ניסה להתיידד איתי מההתחלה. הוא רצה להיות חבר שלי, כמו שילו. כמו ג'ורדנה. כמו קנדרה. ובנוסף לכל זה, הוא גרם לי לחוש דברים, שנאלצתי לדחוף חזרה אל עומקי ליבי.
אך את פעימות ליבי הנרגש לא יכולתי לעצור, לא משנה כמה ניסיתי.
פרק 11; זמן איכות בספריה
החתונה הייתה הצלחה מהלכת.
לא רק קאסטור ורוזה היו מאושרים עד הגג בסוף הערב, אלא גם ג'ורדנה, שסיפרה לי בהתלהבות שליאו הציע לה לצאת איתו – ושהיא הסכימה. היא נזפה בי שלא הכרתי לה אותו כבר קודם, כי הכימיה שלהם נפלאה – מילים שלה, לא שלי.
ליאם לא נראה היה יותר מידי שבור-לב על ג'ורדנה. למעשה, כשראיתי אותו, הוא דיבר בקדחתנות עם זואי – שלא היה לי מושג שהוא מכיר אותה – וגם לילי לואיס הייתה מעורבת איכשהו בשיחה.
אפילו אני חזרתי מהחתונה בתחושה מדהימה. הריקוד שלי עם תיאו היה בלתי נשכח, וכל שרציתי היה לרקוד איתו שוב. לא היה לי מושג מה לא בסדר איתי שאני רוצה את זה כל כך. לעזאזל – אפילו חלמתי על זה בלילה שאחרי יום החתונה! תהיתי אם משהו אצלי בראש השתבש.
בנוסף לכך, החתונה הייתה האירוע הכי מדובר בעיר – שזה הישג כביר, בהתחשב בעובדה שהעיר הזאת ענקית. כולם דיברו על כמה רוזה וקאסטור הם הזוג הכי מדהים שיש, ועל איך שהם נראו יפהפיים ביחד, וכמה שהחתונה הייתה מושקעת ומרגשת.
רוזה השוויצה שקוראים לה רוזלינד קוסטה-אלבו, ולא רק קוסטה. היא נשאה את השם בגאווה, ואני הרגשתי גאה בה על כך.
עם זאת, לאמיליו היה קשה נורא שכל אירוע החתונה נגמר. הוא טען שזה עבר מהר מידי, ואפילו פרץ בבכי והודיע לי לבוא לבקר אותו. מסתבר שהוא ממש נקשר אלי – ואל השיער שלי, שהוא הודיע לי שעכשיו הוא מימש את המטרה האמיתית שלו.
חגיגות החתונה הסתיימו, ואנחנו חזרנו לשיגרה.
כמה ימים לאחר החתונה, חזרתי הביתה מהעבודה מוקדם יותר. דיאנה ותיאו היו היחידים בבית, כי כל היתר היו בסידורים או בחוגים – במקרה של ויולט ואדווין.
“דיאנה, אני יכולה לקחת את האוטו שלך?” ביקשתי, כיוון שהג'יפ היה אצל אלן.
דיאנה הרימה את מבטה מהעיתון. “לשם מה?”
“אני רוצה ללכת לספריה העירונית,” אמרתי. “לא ביקרתי שם מאז שעברנו וחשבתי ללכת לשם.”
דיאנה נאנחה. “אני חושבת שתיאו אמר שהוא צריך את המכונית ליותר מאוחר…”
בדיוק באותו הרגע תיאו ירד במדרגות. השתדלתי שלא להסתכל לתיאו בעיניים – מאז החתונה לא יצא לי לדבר איתו אחד-על-אחד, ודיי פחדתי מהרגע הזה, שעתיד היה לבוא.
“אני צריך ממילא ללכת לספריה,” תיאו אמר וניחשתי שהוא שמע את השיחה. “אז אני יכול לבוא איתך, אם אין לך בעיה אם זה, ליסה?” הוא שלח לי מבט שואל.
בלעתי את רוקי בשקט. יש לי בעיה עם זה! רציתי להתפלץ. אני רוצה ללכת לספריה כדי לתת לעצמי להירגע ולא להלחץ בגלל שאתה תהיה שם!
אך ידעתי איך להיות מנומסת ולכן משכתי בכתפי ואמרתי, “אין לי בעיה.”
“אם כך העניין סודר,” דיאנה חייכה וחזרה לעיתון.
“אני מוכנה,” הודעתי לו והוא הנהן. יצאנו מהבית דקה אחרי ונכנסנו למכונית הכסופה של משפחת קוסטה – אני לתא הנוסע, והוא לתא הנהג.
תיאו התניע את המכונית והתחיל לנהוג. אני נדרכתי וקיבעתי את מבטי על הרחוב.
“אז… מה שלומך?” תיאו פתח בשיחה.
“בסדר,” מלמלתי. “ואתה?”
הוא נראה מופתע שאני משתפת איתו פעולה .”גם, אני מניח.” הוא מלמל חזרה.
שתיקה מעיקה שררה בינינו. תיאו כחכח בגרונו. “אז למה את צריכה ללכת לספריה פתאום?” שאל.
“לקרוא קצת ספרים,” אמרתי. “לא יצא לי לקרוא כל כך מאז עברנו העירה.”
“אני מבין,” הוא מלמל. “אז את אוהבת לקרוא.”
משכתי בכתפי. “זה נחמד.”
הגענו כעבור כמה דקות לספריה ותיאו החנה. כשנכנסנו למבנה, ראיתי שהספרניות בוחנות את תיאו מכף רגל ועד ראש, ואז מחייכות אליו חיוכים מפתים. תהיתי אם יש בנות שמסוגלות לשלוט בעצמן סביבו. אפילו לי יש בעיה לעשות את זה.
“אני הולכת לשם,” הצבעתי על מדור ספרי הפנטזיה. “אם אתה צריך אותי, אני שם.”
תיאו הנהן ואני הלכתי, מרגישה הקלה כשאני רחוקה ממנו יותר. יכולתי לחשוב באופן נורמאלי סוף-סוף.
חטטתי בין ספרי הפנטזיה ושלפתי אחד שנראה היה לי מעניין. התיישבתי על הרצפה, נשענתי בגבי על מדפי הספרים, והתחלתי לקרוא.
בזמן שנבלעתי בתוך העולם המרתק של הספר, הרגשתי שמישהו מתיישב לצידי וסובבתי את ראשי לראות את תיאו נשען על כתפי וקורא את העמוד. נדרכתי תחת מגע לסתו בכתפי, ונשימותיו דגדגו את צווארי ואוזני.
“אתה מחפש משהו?” שאלתי, מנסה להשתלט על הרעד שעבר בי. ניסיתי להבין מה תיאו גורם לי להרגיש ולא הצלחתי, כיוון שלא הרגשתי ככה אף פעם.
אני לא אמורה להרגיש דברים. זה מה שהכי הפחיד אותי. תיאו גרם לי להרגיש.
“מנסה להבין מה את אוהבת לקרוא,” תיאו אמר וסובב את ראשו כדי שעיניו יתלכדו עם עיני. “מנסה להבין אותך, ליסה. יש לך בעיה עם זה?” עיניו איתגרו אותי לומר לו מה שהוא ידע שרציתי להגיד.
כי הוא הבין איך אני פועלת. הידיעה נפלה עלי משמיים, ולא אהבתי אותה. לא רציתי שידעו איך המוח המעוות שלי פועל. ותיאו הצליח להבין.
“אתה קרוב מידי,” פלטתי. “זה לא נעים לי.”
תיאו נאנח והתרחק ממני מעט. לפתע הוא הושיט לי ספר. “קחי,” הוא אמר. “ותקראי את העמוד הראשון.”
הסתכלתי עליו בשאלה אבל עשיתי כפי שאמר וקראתי את העמוד הראשון. “אני מכירה את הספר הזה,” אמרתי לו. “זה מסביב לעולם בשמונים יום.”
הוא הבזיק לעברי חיוך. “זה אחד הספרים האהובים עלי.”
“באמת?” הופתעתי. “אני לא מחבבת במיוחד את הספר הזה.”
“ומה עם רומיאו ויוליה?” הוא שאל. “אין מצב שאת לא אוהבת שייקספיר.”
“למען האמת, הכתיבה של שייקספיר לא מלהיבה אותי במיוחד,” פלטתי לפני ששקלתי את דברי.
תיאו פרץ בצחוק ולפתע הוא התחיל לתחקר אותי. הוא נתן לי שמות של סופרים, ואני הבעתי דעה על כל אחד מהם. לא שמתי לב אפילו שהזמן טס; היה לי ממש כיף ונעים להעביר את הזמן בספריה עם תיאו. אפילו יצא לי לשאול אותו על סופרים למיניהם והוא הודיע לי שהסופרת האהובה עליו היא ג'יי קיי רולינג.
“הארי פוטר?” שאלתי כמעט כלא מאמינה. “לא חשבתי שאתה טיפוס של משקפופרים עם מקל ביד.”
“היי, אני גדלתי על הספר הזה,” הוא חייך את החיוך המדהים הזה שלו. “אז נא להתנהג יפה.”
תקף אותי דחף פתאומי לצחוק וכשניסיתי להדוף אותו פנימה, נפלטה נחרה משונה. שתיקה מוזרה השתררה לפתע בינינו, ואז תיאו פרץ בצחוק מתגלגל עד שהוא נפל לאחור ונשכב על הרצפה של הספריה מרוב צחוק. הרגשתי שאני מסמיקה ומצאתי את עצמי אומרת, כמעט בטון מאשים, “אתה צוחק יותר מידי.”
“זה בריא לצחוק, ליסה. כדי לך לנסות פעם,” הוא שלח לי מבט מחוייך והתיישב חזרה. “וחוץ מזה, מעולם לא פגשתי מישהי מבדרת יותר ממך.”
לא ידעתי אם זו מחמאה או לא. החלטתי שכן.
“כדאי שנתחיל לזוז,” מלמלתי כשראיתי שהשעה כבר שמונה.
תיאו הנהן. “אחרת דיאנה תערוף את ראשנו שאיחרנו לארוחת הערב.”
שוב הדחף המשונה לצחוק בער בי, אבל הפעם הצלחתי להשתיק אותו לגמרי. תיאו נעמד והושיט לי את ידו לעזרה. היססתי רק לשנייה, כי הרצון שלי לגעת בו היה כל כך חזק עד שהחלטתי לתת לו פעם אחת לנצח אותי. נתתי לו את ידו ובתנועה קלילה אחת הוא העמיד אותי על רגלי. הוא לא עזב את ידי אפילו כשזבנו את הספריה והלכנו למכונית.
כשחזרנו הביתה, כולם כבר ישבו סביב השולחן. התיישבתי בקצה השולחן, ולתהדמתי – ולתדהמת כולם, וביחוד בל – תיאו התיישב לידי. לכסנתי לו מבט מעט תוהה, אך זרמתי עם הרגע.
הוא ראה שהעמסתי סלט על צלחתי והוא תמה. “למה את תמיד אוכלת רק סלט?” הוא שאל.
משכתי בכתפי בחוסר איכפתיות. “כי זה הכי טעים.”
תיאו גיחך ומלמל משהו שלא הבנתי. בינתיים, בל שלחה לי מבטים שאילו יכלו היו מעלים אותי באש ומעלימים אותי בבת אחת.
“אז תיאו,” היא אמרה במתיקות מעושה. “איפה היית עכשיו?”
“הלכתי עם ליסה לספריה,” תיאו השיב כאילו זה לא משנה.
ראיתי שידה של בל קמוצה לאגרוף. “ונהנת?” קולה הפך למאולץ.
תיאו הסתכל עליה מעט ברוגז. “כן בל, נהניתי.”
קפאתי במקומי. מזווית העין ראיתי את אלן מחליף מבטים עם קאסטור.
יתר הארוחה הייתה שקטה מתמיד. אפילו ויולט הפטפטנית לא פצתה את פיה.
תהיתי אם העובדה שתיאו בחר מרצונו החופשי לבלות את שעות הפנאי שלו איתי הייתה עד כדי כך מפתיעה.
פרק 12 – האודישן

ג'ורדנה הייתה חולה. היא התקשרה אלי לומר לי שהיא לא תבוא לבית הספר כי תקף אותה חיידק מרגיז. היא ביקשה גם שאודיע לליאו שהיא בסדר כי היא מובכת מידי.
כשהודעתי לליאו, הוא החליט לוותר על בית-ספר ולארח לה לחברה. אחרי הדייט שלהם, השניים נהפכו לקרובים מתמיד. מסתבר שהיחסים ביניהם היו טובים מאוד.
לכן ביליתי את השעות הראשונות עוד יותר לבד. ובהפסקת הצהריים, מצאתי את עצמי יושבת לבד בשולחן בקפיטריה. החלטתי, בשביל להעסיק את עצמי, הוצאתי את כרטיס הביקור שסיידי, הקשישה העיוורת מחנות המוסיקה, נתנה לי. האודישן היה אמור להתקיים היום, ומאז שקניתי את הכינור, לא ניגנתי בו כי היה את כל העניין של החתונה.
תהיתי אם שווה לי ללכת ולנסות. אולי מריאנה – הנכדה של סיידי – חמודה כמו סיידי ותרשה לי לעשות אודישן ביום אחר אחרי שאתאמן קצת? הנחתי שזה לא אפשרי.
“ליסה?”
ליבי כמעט החסיר פעימה מרוב בהלה. ליאם עמד ליד השולחן שלי, חתיך כתמיד. מיהרתי לטחוב את כרטיס הביקור לכיס מכנסי. “היי,” אמרתי, מופתעת שהוא בחר לדבר איתי. ראיתי כמה בנות שולחות לי מבטי קנאה.
“אממ… אפשר לשבת?” הוא שאל בהיסוס וכשהנהנתי, נראה שרווח לו והוא התיישב. מאז שהחזרתי לו את כרטיס האשראי ביום שאחרי החתונה לא דיברנו בכלל, ולמען האמת, זה לא חסר לי במיוחד.
“קרה משהו לג'ורדנה?” ליאם נראה מודאג מעט.
“חולה,” השבתי. “זה קורה, אתה יודע.”
“כן…” הוא נראה לחוץ, ציינתי לעצמי.
“קרה משהו?” שאלתי.
הוא לקח נשימה עמוקה והביט בי ישירות בעיניים. זה תפס אותי מאוד לא מוכנה ונאלצתי למצמץ כמה פעמים עד שיכולתי להביט בו חזרה. “רציתי לשאול אם אתה רוצה… את יודעת…” הוא נשך את שפתו התחתונה.
“אם אני רוצה מה?” דחקתי בו להמשיך.
הוא לקח עוד נשימה. “אם את רוצה לצאת איתי.”
שניה עברה. שתיים. שלוש. ניסיתי לעכל את מה שהוא אמר לי, אבל לא הצלחתי. בשום צורה שהסתכלתי על ההערה הזאת זה לא נראה היה לי הגיוני.
לפני שבועיים בערך הוא היה מעוניין בג'ורדנה, ועכשיו הוא מעוניין… בי? לא, זה לא הגיוני. אני הרי האנטיפטית חסרת הרגשות, הרובוט. זה לא הגיוני בעליל שהוא רוצה לצאת דווקא איתי…
“אתה בטוח שאתה לא מתבלבל?” פלטתי מבלי לחשוב.
נדמה היה שהבטחון שליאם אגר בשניות שניסיתי לחשוב, נעלם. הוא השפיל את מבטו ונראה ממש לא נינוח. “אני יודע מה אני רוצה, ליסה.” הוא מלמל. “את יכולה פשוט לומר 'לא' וזה יקל לשנינו על החיים…”
לקחתי אותו במילה שלו. “אוקי, אז לא.”
ראשו התרומם במהירות כזאת עד שלרגע חששתי שיהיה לו נקע בצוואר. “לא?” הוא שאל, ואכזבה ותסכול מלאו את עיניו.
“אתה אמרת שאם אני אומר לא זה יקל לשנינו על החיים…” מלמלתי ותהיתי מה עשיתי לא בסדר.
“התכוונתי, שאם את לא רוצה…” הוא היסס. “את לא רוצה… כאילו… לצאת איתי?”
למען האמת, לא ידעתי מה אני רוצה. לא הרגשתי אל ליאם שום משיכה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת בכלל להרגיש משיכה כזאת לגבר.
מה שאת מרגישה לתיאו זו משיכה, קול קטן לחש בראשי ומיהרתי לבטל אותו. מה שאני מרגישה לתיאו זו לא משיכה מהסוג הזה. אני פשוט מרגישה בצורך להיות קרובה אליו כי הוא כזה גדול וחזק והוא גורם לי להרגיש ביטחון…
אז למה את חושבת עליו עכשיו כשבחור חתיך כמו ליאם פאלמר מציע לך לצאת איתך? הקול בראשי התווכח.
“אני… צריכה לחשוב על זה,” אמרתי, ופחדתי שהקול שלי אדיש מידי. אחרי הכל, לא בכל יום ליאם פאלמר מציע לבת לצאת. “תוכל לתת לי קצת זמן?”
תקווה מלאה את פניו של ליאם. “בטח,” הוא אמר בשמחה.
למזלי, הצלצול שהודיע על סיום הפסקת הצהריים גאל אותי מייסורי, אך לא לגמרי, כי ליאם הלך איתי לכיתת הספרות. אחרי הכל היינו יחד בכיתה וזה היה מוזר אילו היינו הולכים כל אחד בנפרד אחרי השיחה המביכה הזאת…
איך העניינים הסתבכו כל כך? תהיתי.
מאוחר יותר באותו היום, כשהייתי בעבודה, החלטתי להתייעץ עם קנדרה, החברה החדשה שלי, לגבי האודישן.
“אם את בטוחה בעצמך, אני מציעה ללכת על זה!” קנדרה אמרה בחיוך רחב. “מעולם לא שמעתי אותך מנגנת, אבל אני בטוחה שאת מעולה. וחוץ מזה, אני אבוא להופעות שלך – “
“זאת בהנחה שאני מתקבלת,” עצרתי אותה לפני שתסחף – גיליתי שיש לה תכונה שכזאת.
“אין לך מה להפסיד, לדעתי,” היא אמרה ברצינות. “תוכלי בסופו של דבר רק להרוויח.”
עם ההשקפה הזאת לא יכולתי להתווכח.
לכן, כשסיימתי את המשמרת שלי וקיבלתי את תלוש המשכורת הראשון שלי מאנני, חזרתי הביתה, התקלחתי והתארגנתי במהירות, לקחתי את הכינור ולאחר שרשמתי פתק לדיאנה שאני אחזור מאוחר יותר, הלכתי לאולם המופעים לאודישן.
הראיתי לשומר בכניסה את כרטיס הביקור והוא הנהן באישור והכניס אותי פנימה. בחדר ההמתנה חיכו גברים ונשים בגילאים מבוגרים ממני – בערך בגיל של תיאו וקאסטור – והרגשתי מעט לא שייכת, אך חיכיתי עם כולם.
לאחר שנרשמתי אצל הפקידה – בשם בדוי – כך שהופעתי בתור לאודישן, מצאתי לעצמי פינה בצד. הוצאתי את הכינור מהתיק וניגבתי אותו. כיוונתי את המיתרים ולאחר מכן ארגנתי את הקשת.
ראיתי שכולם לחוצים בחדר ההמתנה. אישה אחת עם צ'לו בידיה נראתה על סף עלפון כמעט; גבר צעיר כבן תשע-עשרה אחז בויולה שלו כאילו היא חבל הצלה…
בלעתי את רוקי. כולם נראו מוכשרים, ושמעתי חלק מנגנים יפהפה. קיוויתי שאני מספיק טובה.
חדר ההמתנה הלך והתרוקן ככל שהדקות עברו. כששמעתי את השם, “איימי בלאק" מוקרא, לקחתי נשימה עמוקה וקמתי ממקומי.
החלטתי לקרוא לעצמי בשם בדוי רק כדי שלא יזהו אותי או משהו. הנגינה בכינור היא הסוד הקטן שלי. הרשיתי רק לקנדרה לדעת על זה. ולאנני וסיידי, על הדרך.
לקחתי את הרעיון לשם "איימי" מג'ורדנה, שלאחר שאמרתי לה ששמי המלא הוא אמאריליס, שאלה אותי למה לקרוא לי ליסה ולא איימי. ושם המשפחה היה ניגוד לשם המשפחה האמיתי שלי: אלבו משמעו לבן, בעוד שבלאק משמעו שחור.
נכנסתי לאולם המופעים, מרגישה לחוצה מאי פעם, אך שומרת על החזות האדישה וקרת הרוח שלי.
ארבעה שופטים ישבו בקהל; בת אחת ושלושה בנים. יכולתי רק להניח שהבת הזאת היא מריאנה.
“איימי בלאק, נכון?” שאלה האישה – מריאנה. “בת שבע-עשרה?”
“זאת אני,” אמרתי.
“באיזה כלי את מנגנת?”
“כינור.”
“כמה זמן?”
חשבתי על זה לרגע. “שתים-עשרה שנים.”
הם נראו מתרשמים. “מה תנגני לנו?”
אמרתי להם את שם היצירה והסתבר לי שהם לא הכירו אותה, משום מה. מריאנה הורתה לי להתחיל ואני הרמתי את הכינור לסנטרי ובדקתי פעם אחרונה שהכל מכוון. כששמעתי שהכינור בסדר, התחלתי לנגן.
הרגשתי לאט-לאט איך הלחץ, כמו קסם, עוזב אותי, ומתחלף בתחושה נעימה ורגועה שאין כמוהה. ניגנתי מכל הלב, ואפילו עצמתי את עיני בשלב מסוים. לא רציתי לתת להם להפחיד אותי.
כשסיימתי לנגן את הצליל האחרון, הרגשתי עדיין את הרגע הקסום של הנגינה מציף אותי ואת האולם. השארתי את עיני עצומות, נותנת לצליל לגמרי להיעלם באוויר, ורק אז פתחתי את העיניים.
השופטים עמדו על רגליהם ומחאו לי כפיים, כולם מחייכים. החיוך של מריאנה היה הרחב ביותר.
“סבתא סיידי צדקה,” היא אמרה בשביעות רצון. “היא אמרה שאני אדע ברגע שתנגני שזאת את מי שהיא התכוונה אליה. מעולם לא שמעתי מישהי מנגנת קסום כל כך כמוך, איימי.”
ניסיתי לקרוא בין השורות. “אז זה אומר…”
“התקבלת,” אמר אחד הבנים. “ברוכה הבאה לתזמורת, איימי.”
פרק 13 – רק עוד קצת

כל ארוחת הערב לא יכולתי להתרכז.
תיאו ישב לידי וניסה לדבר איתי, אבל אני הייתי עסוקה כל כך בעצמי כך שלא הקדשתי לו כלל תשומת לב.
התקבלתי. אני הולכת להיות כנרית בתזמורת הזאת – ועוד סולנית. עכשיו יש לי סיבה ללבוש את השמלה השחורה עם הורד.
“תעזוב אותה,” שמעתי בטשטוש את בל אומרת. “אתה רואה שהיא לא רוצה להקשיב לך.”
למען האמת, אפילו היא לא יכלה להרוס לי את מצב הרוח הטוב.
“ליסה, מה קרה?” שמעתי את תיאו שואל והחלטתי לענות לו.
“סליחה,” אמרתי בכנות. “אני קצת לא פה היום.”
הוא גיחך. “כן, שמתי לב. את לא נראית לי ממש קשובה.”
משכתי בכתפי. “אני מהורהרת.” ראיתי את בל שולחת לי מבט ששידר חוסר אמון.
כשהסתיימה הארוחה עליתי במהירות לחדרי והלכתי לישון, לא יכולה לחכות למחר. כיוון שמחר יש את החזרה הראשונה של התזמורת ואני הולכת לקבל את התווים של הסולנית! לא יכולתי עדיין להאמין שמשהו כל כך טוב קורה לי.
עכשיו יש לי פעילויות בכל אחר-צהריים וערב. לעבוד בחנות הפרחים, ללכת לחזרות, ובסופו של דבר להופיע…
משום מה, אפילו שהחורף כבר החל להזדחל לו – בכל זאת, כבר אוקטובר – הרגשתי שהשמש עדיין נמצאת שם היכנשהו, מחייכת לעברי.
כמה רציתי לחייך לעברה חזרה.
אבל לא הרשיתי לעצמי. עדיין לא.
כי כל עוד לא התגברתי על קשיי העבר, אין טעם בחיוכים.
ובמחשבה זו נרדמתי.
*
התעוררתי בבהלה באמצע הלילה. זיעה ניגרה על פני, וכל כולי רעדתי כמו עלה נידף.
כבר הרבה זמן שלא היו לי חלומות. אבל הלילה – הלילה היה לי חלום. חלום רע. סיוט.
סיוט מהעבר.
חיבקתי את עצמי וניסיתי להרגיע את ליבי הדוהר כמה שאפשר. הרגשתי לפתע תחושת בדידות קרה עוטפת אותי, והרגשתי בדחף שמישהו יחבק אותי. שמישהו ינשק את מצחי ויאמר לי שהכל בסדר, ושזה היה רק חלום, אפילו שזה היה זכרון שחזר על עצמו.
מבלי לשים לב קמתי מהמיטה. רק באותו הרגע שמתי לב שהפיג'מה שלי נדבקה לגופי מרוב זיעה. פשטתי אותה כמעט בעצבנות – רק כמעט – ולבשתי חולצת טי ענקית שכסתה לי את כל הגוף כמעט במקום.
יצאתי מהחדר בשקט, והיססתי. למי אני יכולה ללכת? מן הסתם לא לאחים שלי, וגם לא לדיאנה, או רוזה, שלא לדבר על בל…
תיאו, קול מהפנט ליחשש בראשי. לכי לתיאו.
האינסטינקט המיידי הזה דחף אותי לחדר של תיאו. נעמדתי מול דלת חדרו ופתחתי אותה בעדינות, משתדלת שלא תחרוק.
בפנים, תיאו שכב על המיטה. השמיכה כסתה לו רק רגל אחת, וחזהו היה חשוף. לא יכולתי שלא לעמוד שם ופשוט לבהות בו. היו לו שרירים בחזה, קוביות בעורו הלבן שגרמו לי לרצות לגעת בהן, ומכנסי הטרנינג שלו גרמו לו להיראות כל כך מדהים…
לפתע עיניו נפקחו. נדרכתי, חיכיתי, עד שהוא הסתובב להסתכל עלי עומדת בפתח. “אני חולם,” הוא מלמל לעצמו. “היא לא באמת פה.”
“תיאו?” אמרתי בהיסוס. לא הייתי בטוחה אם הוא ער או מדבר מתוך שינה.
הוא סגר את עיניו חזק ואז פתח אותן שוב והסתכל עלי. “אוקי, אז את כן כאן.”
הנהנתי וסגרתי אחרי את הדלת. “רציתי לבקש…” קולי דעך. איך אני אמורה לבקש דבר שכזה? זה מביך מידי!
אך נדמה היה שהוא מבין ללא מילים את הצורך שלי. הוא פינה לי מקום במיטה הזוגית וחייך. “אל תדאגי,” אמר כשראה שאני מסתכלת על המקום הפנוי במיטתו במבט חלול. “אני לא נושך.”
קיוויתי מאוד שלא.
הלכתי לכיוון המיטה והתיישבתי על הקצה. לקחתי נשימה עמוקה ונשכבתי על הגב. תיאו זרק את שארית השמיכה מעלי, עצם את עיניו, ונרדם.
ככה. בכזאת פשטות.
עצמתי את עיני והתקרבתי מעט יותר לגופו החם והסקסי של תיאו. כשראשי היה ממש על יד החזה שלו, הרגשתי שאני נרגעת.
השינה הייתה ללא חלומות הפעם. ללא סיוטים. וכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי מכורבלת בחזהו של תיאו, כשאחת מידיו משמשת לי לכרית וידו השנייה כרוכה סביבי באופן כמעט רכושני. הייתי צמודה אליו בכל חלקי גופי כמעט, וכשהתכווצתי בין זרועותיו, הוא הידק את חיבוקו אינסטנקטיבית, מתוך שינה, סביבי. הרגשתי בטוחה בזרועות השריריות האלו.
הרגשתי בבית.
דז'ה-וו מהחתונה תפס אותי. נזכרתי איך הוא החזיק אותי עז ורקד איתי את הסלואו. ליבי פרפר אז כמו עכשיו. זה משהו שרק תיאו יכול היה לגרום לי.
ליאם לא גרם לליבי לדהור כמו תיאו.
ולכן ידעתי מה התשובה שאני אתן לליאם. קיוויתי שהוא לא יקח את זה קשה מידי.
כי משום מה, ליבי היה שייך לתיאו.
“תיאו,” מלמלתי והוא פתח את עיניו בבת אחת. לרגע שכחתי מה רציתי לומר כי עיניו כלאו אותי. לא יכולתי להתיק את עיני מעיניו, לא יכולתי לדבר, כל שרציתי היה שהרגע ימשיך ולא יגמר לעולם.
רציתי את זה כמו שלא רציתי דבר מימי.
“תיאו,” התחלתי שוב אבל הוא הידק את חיבוקו והניח את לסתו על כתפי, כך שהוא חסם לי כל דרך מילוט אפשרית – לא שהיה לי איכפת.
“רק לעכשיו,” הוא מלמל בשקט. “תני לרגע הזה להמשך רק לעכשיו.”
יכולתי להבין את הסיבה; ככל הנראה לא תהיה פעם הבאה, וגם אם תהיה, זה לא ישנה. כי הרגע זה מה שחשוב.
התפלאתי שתיאו הרגיש כמו שאני הרגשתי. כלומר, בטוח שהוא לא נמשך אלי כמו שאני נמשכת אליו – יש כל כך הרבה בנות יפות מתרוצצות סביבות כך שעוד בת שהיא אפילו לא כזאת יפה לא תשנה – אבל הוא כנראה חיבב אותי בתור ידידה או משהו כזה. כי אם הוא היה שונא אותי, הוא לא היה נותן לי להכנס למיטה שלו.
אוי. זה נשמע היה רע. לא היה נותן לי לישון איתו.
לכן הרשיתי לעצמי לישון עוד קצת. זה היה יום שבת, אחרי הכל. יום החופש.
הותרתי לרגעים הקסומים להמשך עוד קצת.
רק עוד קצת.
פרק 14 – תחושה רעה

“חזרה טובה, כולם!” פול הכריז בשמחה.
כולם מחאו כפיים בשביל להעלות את המורל העצמי ואני נתתי לאנחה לצאת. היום – הערב – הייתה החזרה הראשונה בתזמורת. קיבלתי את התווים של הסולנית ובסך הכל כל החזרה ישבתי בצד והקשבתי לכולם מנגנים.
פול, המנצח, הודיע לי שאני צריכה ללמוד את התווים בעל-פה תוך שבועיים. כיוון שהיה לי זכרון דיי טוב וידעתי לקרוא תווים דיי מהר אמרתי לו שיסמוך עלי.
והוא סמך.
יצאתי מאולם המופעים אנדרסון ופתחתי את המטריה. הגשם היה קר ורטוב מתמיד, ואני הידקתי את מעילי סביבי. הלכתי במהירות חזרה הביתה וכשהגעתי, שמחתי לראות שחלק מה"משפחה" יושבים ורואים טלוויזיה.
“אני בבית,” מלמלתי לאף אחד וחמקתי לחדרי לפני שיראו אותי מחזיקה בתיק הכינור. זה הסוד שלי, ולא רציתי שהוא יתגלה.
כשהגעתי לחדרי בשלום פתחתי את המחשב שלי כדי לראות שנשלחה לי הודעה באימייל מהכתובת של ליאם פאלמר.
למען האמת, עבר שבוע מאז שהוא הציע לי לצאת איתו, וכל השבוע הזה התעלמתי ממנו כמה שאפשר. לא ידעתי מה לעשות לגביו. הייתה לי כבר תשובה מוכנה בראש אבל בכל פעם שראיתי אותו והוא היה מחייך אלי, הרגשתי שהבטחון שלי מגיע למינוס.
וגם עם תיאו בקושי דיברתי – לא יכולתי להסתכל לו בעיניים אחרי הלילה שחלקנו ביחד. זה היה מביך מידי, וגם ככה הוא גורם לי לאבד שליטה ברגשות שלי בכל פעם שאני רואה אותו. נעילת הרגשות הייתה קשה מתמיד כשהוא נמצא בסביבה.
אבל בארוחות הוא המשיך לשבת לידי, גם אם בשתיקה. בל התרתחה מזה והתחילה להביא את ג'ואי לעיתים קרובות יותר, אך למרות שהם היו חברים, היא התעלמה ממנו לחלוטין ונעצה בי את המבטים הזועמים שלה. ג'ואי, ככל הנראה, לא היה מעוניין בדיבורים, והיה מסופק לחלוטין מהקשר ה…סקסואלי שביניהם.
וגם ג'ורדנה לא הייתה יותר טובה. היא סיפרה לי על חיי הזוגיות שלה עם ליאו, ואני לא יכולתי לשמוע עד כמה היא שמחה שהיא פגשה אותו. חיבבתי אותה וכן שמחתי, באיזשהו מקום, בשבילה. אבל לשמוע על האושר שלה בחדות שכזאת – המטען הרגשי שלי לא יכול לספוג כל כך הרבה.
למעשה, מקום המפלט היחידי שהיה לי עד שהתחילו החזרות, היה חנות הפרחים "פלורל". אנני החביבה שתמיד שמחה לעזור, קנדרה שתמיד תעודד אותי ותחדיר בי כוחות ומוטיבציה להמשיך לחיות מיום ליום.
רק דבר אחד היה לא בסדר, וזה המחלה של קנדרה. קנדרה עצמה לא סיפרה לי כלום, אבל יום אחד ראיתי את פניה של אנני נפולות יותר מתמיד.
“מה קרה?” שאלתי כשהנחתי את חפצי במחסן כמו תמיד עד סוף העבודה.
אנני נאנחה והסתכלה סביב כדי לראות שקנדרה עסוקה בהשקיית הטוליפים מאחור. “מצבה מחמיר,” היא אמרה לי בקול עגום ועיניה היו נעוצות במטפחת שבידה. “בקרוב יתחילו הטיפולים הכימוטרפיים. מזה הכי חששתי עד עכשיו.”
הרגשתי אז שאני קופאת. “אבל הרופאים נתנו לה עוד שלוש שנים, לא?” שאלתי, מרגישה שבריר של דאגה בוקע בי.
אנני הנידה בראשה. “זה לא העניין, ליסה,” היא חייכה אלי חיוך עצוב. “כמות התאים המתים שלה מתרבית יותר מיום ליום. זה לא משהו שאף רופא היה יכול לחזות.”
ולמרות דבריה המצערים של אנני, קנדרה נראתה שמחה וחייכנית כמו תמיד. תהיתי מאיפה היא שואבת את הכוחות האלו שלה. כי אני בעצמי, שאני נמצאת במצב מעט דומה, לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש שמחה שכזאת.
נאנחתי ובהיתי במסך המחשב באטימות. אחרי דקה של החלטה העברתי את כל האימיילים שקיבלתי מליאם לפח האשפה. נמאס לי שהוא מנג'ס לי – ולכן החלטתי שלמחרת אני אומר לו בלי היסוסים מה התשובה שלי.
ולמחרת בצהריים, כשהלכתי לכיתת הספרות שלי, נוכחתי לראות שליאם כבר נמצא שם, לפני כולם. זו ההזדמנות שלך, ליסה, חשבתי.
לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי לצידו. “צהריים טובים,” אמרתי לו בשקט.
הוא קפץ מעט והסתכל עלי בתקווה; אחרי הכל, זו הייתה הפעם הראשונה שפציתי את פי אחרי ההתוודות שלו. “צהריים טובים גם לך, ליסה,” הציפייה שבעיניו התכולות כמעט הרסה אותי.
“ליאם, יש לי תשובה.” אמרתי, ונדרכתי כשראיתי שהוא בעצמו נדרך.
“אני אקבל כל תשובה, באמת,” הוא אמר בחיוך קטן ומהוסס.
ולכן הפלתי את הפצצה. “אני מוכנה לצאת איתך לדייט אחד,” אמרתי באיטיות. “ואם זה לא ילך, אז לא.”
יכולתי לראות שאבן נגולה מליבו. “ואם זה כן ילך?”
ֿ"אז אני אחליט.” אמרתי בפרקטיות. תהיתי מה הוא מוצא בי בכלל, עם חוסר הבעת הרגשות הזה שלי.
כל השיעור ליאם דיבר ודיבר ולבסוף הציע שנלך אחרי בית הספר. לדייט הראשון שלנו. לא ידעתי שהוא עד כדי כך… נואש לזה.
הודעתי לו שנצטרך להוריד את האחים שלי בבית קודם והוא הסכים לנסוע איתנו ואז שניסע יחד למסעדה טובה שהוא מכיר.
אחר הצהריים לא הייתה לי עבודה, כך שתזמון היה מעולה.
בשיעור הספורט ישבתי בצד כמו תמיד וצפיתי בליאם, ג'ואי, ליאו, ג'ורדנה, בל ולילי מתאמנים ביחד. זה היה מוזר לראות את כולם באותה קבוצה במשחק שהיום הם שחקו – עוד לא הצלחתי להבין איך משחקים אותו – ועוד יותר מוזר לראות אותם משתפים פעולה זה עם זה.
כשהמשחק הסתיים מר ג'ונסון החל להריץ את כל התלמידים בקבוצות וכל אלו שהיו בצד צפו ופטפטו זה עם זה.
“היי, אלבו הבת!” צעק לעברי לפתע מר ג'ונסון ואני נדרכתי.
“כן?” שאלתי, מסתכלת עליו בתהייה.
“לכי רגע למחסן להביא לי את הסטופר!” הוא נבח. “שכחתי אותו שם!”
הוא נהג לטרטר אותי הרבה – בהתחשב בעובדה שיש לי פתור משיעורי ספורט – אבל זה לא שינה לי. לכן הלכתי למחסן שהיה מחוץ לאולם ספורט.
קולות בקעו מהמחסן ואני תהיתי אם זה רק חתול שהתגנב לשם. פתחתי את הדלת בבת אחת, בטוחה שהחתול יברח מייד.
אבל זה לא היה חתול.
למעשה, זה לא היה חיה בכלל.
בל. וליאם.
היא עליו.
חצי עירומים.
קפאתי במקומי.
המחשבה הראשונה שהצליחה להגיע לראשי מבעד להלם הייתה: זה כל כך מוזר שאני רוב הפעמים רואה את בל בפוזיציות כאלה.
המחשבה השנייה הייתה: ליאם ובל עושים סקס.
אחרי שאמרתי לליאם שאני בסדר עם זה שנצא לדייט.
בגידה, קול לחשש בראשי ואני מיהרתי לבטל אותו. זה לא שליאם ואני היינו ביחד או משהו, כך שהוא לא בגד בי… או משהו.
הוא פשוט הרס לי את האמון המועט שהיה לי בו.
“טוב,” אמרתי בקול הכי פרקטי שיכולתי לגייס, והשתדלתי לשמור על חזות קרת רוח. שלא ידעו עד כמה המומה הייתי. “כנראה שהערכתי אותך יותר מידי, בל.”
עיניה האפורות-ירוקות המדהימות של בל נפערו לרווחה באימה, ואני הרגשתי מעין הנאה נקמנית. “וגם ממך, ליאם, ציפיתי ליותר.” אמרתי, שומרת על הפרקטיות, כאילו הם לא יותר מאובייקט מחקר. “כנראה זה אומר שהדייט שלנו היום מבוטל.”
ליאם נראה יותר מידי המום בשביל להגיב באותו הרגע, אבל בל הצליחה להפיק תגובה. היא קמטה את מצחה בזעם. “את לא הולכת לספר על זה לאף אחד!” היא נהמה כמו חיית טרף.
משכתי בכתפי. “לא חשבתי על זה אפילו,” אמרתי באטימות. “וגם אילו הייתי מספרת, רוב הסיכויים שלא היו מאמינים לי, אז את יכולה להיות רגועה.”
בל התנשמה בזעם ואני הלכתי לקחת את הסטופר שהיה על המדף בקצה השני של המחסן. השניים לא זזו כשנכנסתי ולקחתי, וכשיצאתי, הם היו עדיין באותה פוזה, כאילו קפאו בזמן.
“ועצה שלי; בפעם הבאה תהיו יותר בשקט,” אם לא הייתי שומרת כל כך טוב על הרגשות שלי, רוב הסיכויים שההערה הזאת הייתה יוצאת באופן ציני למדי. “אם תהיה פעם הבאה, זאת אומרת.” על אף קולי השקול והמחושב והפנים האטומות שלי, יכולתי לראות שההערות שלי חלחלו איכשהו לשניהם.
ומשום מה – זה לא הרגיש טוב כמו שחשבתי.
כשהסתיים שיעור הספורט התקשרתי לאנני וביקשתי לעבוד היום. היא הסכימה ולכן הלכתי לעבוד.
וכשהגעתי לחנות וראיתי את קנדרה, הרגשתי שליבי נופל.
כי כל שיערה של קנדרה נגזר, וכל שנותר הייתה קרחת מבריקה.
לא שובל אחד של שיער זהוב נותר בראשה של קנדרה.
קיוויתי שעיני לא משקפות את האימה שחשתי. “מה קרה?” שאלתי, מרגישה משהו מוזר מאוד בליבי.
החיוך של קנדרה היה שבור. “הטיפולים התחילו שלשום,” הייתה זו אנני שענתה, וכשהסתכלתי עליה, ראיתי שעיניה אדומות – ככל הנראה מבכי. “קנדרה רצתה להקדים את המאוחר.”
“ולמה לא לשים פאה מעל?” שאלתי, מרגישה שידי מעט רועדת.
קנדרה משכה בכתפיה. “אני לא רוצה להסתיר את העובדה שאני חולה,” היא אמרה בחוזק נפשי שידעתי שאין אצל רבים. “אם אני קירחת, אז אני קירחת. ולא איכפת לי מה חושבים.”
תהיתי מה קרה לילדה הקטנה והביישנית שהכרתי בתחילת השנה. היא נעלמה, והפכה לנערה שעוברת עכשיו תקופה קשה.
לרגע לא היה לי איכפת מהאטימות ופשוט משכתי את קנדרה לחיבוק. זו חיבקה אותי חזרה, ונותרנו ככה, כששתינו מלופפות זו בזרועות זו.
כשחזרתי מהעבודה, לקחתי את הכינור והלכתי לאחד הפארקים הקטנים בעיר. מצאתי מקום קטן ושקט שם, ושלפתי את הכינור, הקשת והתווים, והתחלתי להתאמן.
שהיתי בפארק הרבה מאוד זמן. וכל הזמן הזה למדתי את התווים שלי בתור הסולנית עד שידעתי אותם מעולה.
ובכל הזמן הזה, עבדתי קשה כדי לא להרגיש את הכאב שרציתי להרגיש.
את הכאב שלי למצבה של קנדרה.
כי הייתה לי תחושה רעה לגביה.
פרק 15 – ההופעה הראשונה

“ליסה, דברי איתי.”
עצרתי במקומי בכניסה לחדרי. בדיוק סיימתי להתקלח אחרי שחזרתי מהפארק מהאימון המאה שלי בערך לקראת ההופעה. כבר ידעתי את התווים בעל-פה והדבר היחידי שעוד הייתי צריכה לעבוד עליו היה החוזק הנפשי שלי לעלות על הבמה ולתת את כל כולי בהופעה הראשונה שלי שהייתה ביום שבת. תיאו כנראה התגנב מאחור ולכן לא ראיתי אותו.
בזמן האחרון, לא יצא לי לדבר עם אף אחד. ג'ורדנה וליאו התחילו לשבת ביחד בקפיטריה והתעלמו ממני לחלוטין; אנני הודיעה לי שהיא סוגרת את החנות לכמה זמן בגלל הטיפולים של קנדרה; תיאו לא היה הרבה בבית; אני לא הייתי הרבה בבית…
“מה?” שאלתי והסתובבתי באיטיות כדי לראות אותו משלב ידיים ומביט בי בפרצוף לא מרוצה.
“את שקטה מתמיד,” הוא ציין, ואני רציתי לומר לו שאני תמיד שקטה. “ואני מרגיש שהתרחקנו.”
כן, בהחלט התרחקנו. החלטתי להפיל את האשמה עליו. “אתה בקושי בבית,” אמרתי בעובדתיות. “אני בקושי בבית. זה טבעי שנתרחק.”
הוא נאנח. “לא, זה לא טבעי, ליס.” הוא צקצק בלשונו. “אני רוצה לדבר איתך.”
“אז תדבר.” אמרתי ושילבתי ידיים, מחכה.
“לא ככה,” הוא גנח ביאוש. “איכפת לך שנשב אצלך בחדר – או אצלי, איך שנוח לך – ופשוט נדבר?” הוא הסתכל עלי במבט מיואש.
“אני עייפה, תיאו,” אמרתי, וקולי אכן שידר עייפות. “אני מוכנה לדבר איתך מחר, אבל לא היום.”
תיאו נראה לא משוכנע שבאמת נדבר למחרת, אך הנהן למרות זאת.
ובאמת לא דיברנו למחרת, כי הוא היה כל היום בחוץ בתירוץ ש"יש לו סידורים". תהיתי מה הסידורים האלה כוללים.
בנוסף לכך, בל הייתה שקטה יותר ממני – אם הדבר בכלל אפשרי. בכל ארוחה היא הייתה קמה ראשונה מהשולחן, ושקיות שחורות של חוסר שינה הופיעו מתחת לעיניה. ברגע ששמעתי שהיא עדיין עם ג'ואי – אחרי מה שהיא עשתה עם ליאם, שדרך אגב לא דיבר איתי גם (או עם אף אחד אחר) – הרגשתי בחילה. איך היא יכולה לרקוד על שתי חתונות ככה? מה, ג'ואי לא מספיק טוב בשבילה? ואם היא מעדיפה את ליאם על פניו, אז למה שהיא לא תפרד ממנו ותעבור לליאם?
גם שמתי לב שיש צרות לרוזה ולקאסטור. קאסטור רוצה לדחות את ירח הדבש למועד מאוחר יותר כי הוא מרגיש שהאחים שלו עדיין לא התאקלמו בעיר והכל, ואילו רוזה מתעקשת שעכשיו זה הזמן הכי טוב, כי זה בערך חודש אחרי החתונה.
השניים דיי כועסים זה על זו כרגע.
עם זאת, אלן נעדר הרבה מארוחות ומהבית בכללי, כמו תיאו פחות או יותר. שמעתי את ויולט ואדווין דנים באופציה שהוא השיג לעצמו חברה חדשה – דבר שלא היה נראה לי סביר, כי אלן אהב יותר מידי להשקיע את הזמן הפנוי שלו בעבודתו בתור עורך-דין, אך לעולם לא ניתן לדעת מה עובר לו בראש.
וכששמעתי את שני האחים הקטנים שלי מדברים על כך שלתיאו יש חברה חדשה – זואי, אחת מהתאומות היפות שחברות של רוזה – הסדקתי שזו עשויה להיות האמת. כי בחורים שנראים כל כך טוב כמו תיאו לא נשארים לבד הרבה זמן. וזואי היא באמת יפהפייה.
המחשבה גרמה לליבי להתכווץ, משום מה, ולמחשבה פרימיטיבית להשתלט עלי.
בכל אופן, עד יום שבת לא יצא לי לדבר עם אף אחד מלבד חברי לתזמורת, שקיבלו אותי בברכה הישר מההתחלה, בלי לשפוט אותי על פי ההתנהגות האטומה שלי. הם שמעו אותי מנגנת בכינור וכנראה שמעו את הרגשות האילמים מועברים דרכו. אולי זה מה שגרם להם לחבב ולכבד אותי.
כשיום שבת הגיע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד ההופעה. הפעם, באופן מפתיע יחסית לשבועיים האחרונים, ארוחת הצהריים הייתה בהרכב מלא – כולם, ללא יוצא מן הכלל, ישבו ואכלו את האוכל המדהים שהפעם דיאנה הכינה בעצמה מבלי לתת למבשל שלהם לטרוח. היא כנראה כל כך שמחה שכל המשפחה שוב ביחד.
אבל הארוחה הייתה שקטה. אף אחד כמעט לא דיבר, כל אחד שקוע במחשבות משל עצמו, עד שהחלטתי להפר את הדממה – בפעם הראשונה בהיסטוריה – ולומר משהו הכרחי.
“אני לא אהיה בארוחת הערב,” אמרתי, ועל אף שקולי היה שקט, הוא פילח את הדממה כמו סכין.
“מתי את יוצאת?” שאל קאסטור בטון פרקטי.
“עוד שעה. ואני לא אחזור עד מאוחר.” השבתי ולא טרחתי להרחיב. קאסטור גם לא שאל לאן אני הולכת.
כי עד כדי כך לא איכפת לו.
תתנחמי בעובדה שאנני, קנדרה וסיידי יהיו שם, חשבתי בכוח. אנני אמרה לי שהיא תבוא עם קנדרה, שהייתה עכשיו מרותקת למיטת בית החולים, להופעה. היא הצליחה לשכנע את הרופאים לשחרר אותה רק בשביל ההופעה הזאת. סיידי, המוכרת הקשישה והעיוורת שבחנות המוסיקה, הודיעה לי שהיא לא תפספס את ההופעה. מריאנה, הנכדה של סיידי ומנהלת אולם המופעים, בעצמה בשרה לי על כך אתמול, ואפילו מחתה דמעה בטענה שזו הפעם הראשונה שסיידי באה להופעה שהיא הפיקה.
השעה הגיעה, ויצאתי מהבית, מחביאה את תיק הכינור ושקית הבגדים להחלפה בתוך מעילי והגעתי לאולם המופעים לאחר חצי שעה של הליכה, כמו תמיד.
“באת בדיוק בזמן,” מריאנה אמרה בחיוך רחב. “יש עכשיו חזרה אחת לפני עם כולם, ופול אמר שהוא יעשה לך חזרה פרטית בנפרד אחרי זה, כי את הסולנית והכל.”
הנהנתי בדריכות והלכתי לחזרה.
כשהגיעה השעה תשע בערב – חצי שעה לפני תחילת המופע – הרגשתי שאני לחוצה. כל שריר בגופי היה מתוח ומוכן לפעולה, וליבי פרפר – בצורה טובה, הפעם. אלינה, אחת הצ'לניות והבחורה החביבה ביותר בתזמורת, עזרה לי להתארגן. לאחר שלבשתי את השמלה השחורה עם הורד באחת מכתפיות הספגטי שלה ונעלתי את נעלי העקב השחורות, היא סידרה את שיערי – לאחר שטענה שהצבע והצורה שלו פשוט מדהימים (תודה, אמיליו!) ואספה אותו לקוקו גבוה שהשתפל על גבי בגלים נעימים. לאחר מכן היא איפרה אותי – לא מקצועי כל כך כמו הקולגות של אמיליו, אבל עדיין מספיק טוב בשביל שאראה כמו סולנית אמיתית.
כשאלינה סיימה במלאכה, היא ביקשה ממני שאקלע את שיערה לצמה – וכך עשיתי. אחרי הכל, היא עזרה לי.
יצאתי מחדר ההתארגנות אחרי זה כדי לחפש את אנני וקנדרה. מצאתי אותן – לא היה כל כך קשה לפספס נערה קטנה עם קרחת. כשקנדרה ראתה אותי, חיוך מהפנט ומסנוור כל כך התפרש על פניה שהוא תפס אותי לא מוכנה.
“אני כל כך רוצה לראות אותך כבר!” היא אמרה בהתרגשות ומשכה אותי אליה לחיבוק. “אני לא יכולה לחכות יותר!”
אנני צחקה בעדינות מאחוריה. “כל הזמן היא רק דיברה על כך שליסה מופיעה ביום שבת,” היא אמרה בחיוך מלא אהבה כלפי ביתה היחידה. “היא כל כך התרגשה.”
הנהנתי והסתכלתי על קנדרה בהערכה. “תודה שבאתן.” אמרתי. “ואל תשכחו שכאן קוראים לי איימי בלאק.”
“אין על מה, ולא נשכח.” קנדרה הנידה בראשה ולאחר עוד כמה חילופי דברים השתיים הלכו לתפוס את מקומן. ניסיתי למצוא גם את סיידי אך כשראיתי שמתקרבת השעה ולא מצאתי אותה עדיין, ויתרתי.
חזרתי לחדר ההלבשה, ופול ניגש אלי לומר לי שאני עולה אחרונה לבמה, כיוון שאני הסולנית. לא באמת קלטתי והפנמתי עד הסוף את יתר הדברים שהוא אמר לי אבל הנהנתי כאילו שאני מבינה. הייתי יותר מידי לחוצה.
כששמעתי את מחיאות הכפיים ממלאות את האולם, הייתי צריכה לקחת כמה נשימות כדי להתאפס. כל התזמורת נכנסה לאולם והותירה את פול ואותי בחדר ההלבשה. אחרי שהמחיאות הכפיים נרגעו מעט, פול קרץ לי, העביר יד במהירות בשיערו המלבין, ונכנס לאולם, מותיר אותי לבדי בחדר ההלבשה הגדול.
ספרתי עד עשרים ונכנסתי בעצמי לאולם.
אור הזרקורים סינוור אותי אך התעלמתי ממנו ונעמדתי על האיקס הקטן שהיה בקדמת הבמה, איפה שהייתי אמורה לעמוד, כשמולי מצד ימין עומד פול המנצח עם פניו אלינו, התזמורת. הוא נתן לי חיוך מעודד ואני נעמדתי זקוף מול הקהל, שאותו למזלי לא יכולתי לראות כי הזרקורים הפריעו לי. קדתי קידה עמוקה – השתדלתי שלא יותר מידי כי המחשוף בשמלתי לא היה בדיוק צנוע – והנפתי את כינורי אל סנטרי. כיוונתי את הכינור בחופזה ושלחתי מבט מאשר לפול. הקהל כולו השתתק – חשדתי שכמה אפילו הפסיקו לנשום מרוב הדממה ששררה – ואז פול נתן את הסימן.
התזמורת החלה לנגן, ואני חיכיתי בסבלנות לתור שלי להכנס. עברתי ביחד עם התזמורת על התווים בראשי, זוכרת באיזה חלק בדיוק אני אמורה להכנס, וכששמעתי את ג'ייד נושפת בחליל הצד שלה את התו לה, התחלתי לנגן את החלק שלי.
הרגשתי לאט-לאט איך הלחץ עוזב אותי ואיך אני מתחילה להשתחרר. עצרתי בקטעים שלא ניגנתי, ניגנתי הכי טוב שיכולתי בקטעים שלי, וכששמתי לב שקטע הסולו הארוך שלי – כלומר, בלי ליווי של אף כלי מהתזמורת – עומד להגיע, נדרכתי שוב.
וכשהסולו שלי הגיע ורק קול הכינור שלי הדהד באולם, נזכרתי באבא ובאמא. איך הם היו נוהגים לחייך הרבה כשהייתי מנגנת. נזכרתי גם בקאסטור, אלן, ליאו ואדווין, שנהגו לחייך ולהאזין גם הם לצלילי הכינור שלי. קאסטור נהג להתגאות בי, באחותו הקטנה, שיודעת לנגן על כינור. אלן בעצמו שיווק אותי בשמחה.
וליאו. ליאו היה מבקש ממני כמעט כל פעם לנגן את היצירות האהובות עליו, ואני הייתי נענית. הוא היה אפילו מתווכח עם אדווין על איזו יצירה אני אנגן.
וכולם אהבו אותי אז. אפילו ויולט, שהייתה קטנה מידי בשביל לזכור אותי מנגנת. כל פעם שהיא הייתה על הידיים שלי היא הייתה מחייכת וצוחקת, וכשליאו היה מנסה לחטוף לי אותה מהידיים, היא הייתה בוכה. כשהיא לא הייתה נרדמת בלילה ועושה לאמא ואבא חיים קשים, הם היו מבקשים ממני לנגן לה, כי רק אז היא הייתה נרדמת.
פעם, אני הייתי מרכז האושר של משפחת אלבו.
היום, אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לי בכלל אמאריליס אלבו.
סתם ליסה. ליסה הרובוט.
מבלי לשים לב נגינת הכינור שלי נעשתה עגומה ועצובה – שמצד אחד זה היה טוב, כי המנגינה עצמה הייתה שקטה ומצערת, אבל מצד שני…
לא שמתי לב לעובדה שגם עצמתי את עיני בשלב מסוים. פתחתי אותן מעט כדי לראות שדמעה זולגת על פניו של פול. הוא המשיך לנצח, כמובן, אבל דמעות שקטות זלגו במורד לחייו. הופתעתי שאני, הנערה חסרת הרגשות, הצליחה להביא כזאת תגובה מצידו של פול.
בדיוק באותו הרגע התזמורת נכנסה למנגינה איתי וביחד, נגנו עד סוף היצירה, כשאני הסולנית לאורך כל הדרך.
וכשנגנתי את הצליל האחרון, נדמה היה שזה כמו באודישן שעברתי. הצליל כאילו נמשך באוויר, השתהה שם ומיען להיעלם.
ואז, בבת אחת, לאחר שקט קסום ומופתי, הקהל פרץ בתשואות ומחיאות כפיים סוערות.
ידי נפלו לצידי גופי, אוחזות בכינור ובקשת, מיוזעות מעט. שמעתי חריקת כסאות וידעתי שכל אנשי התזמורת קמו. אבל ידעתי שאני זו שצריכה להשתחווה ראשונה.
לכן, לקחתי נשימה והשתחוויתי. זה רק גרם למחיאות הכפיים להיות גדולות יותר. לאחר מכן פול השתחווה, ואז כל יתר התזמורת. מזווית העין, קלטתי את אלינה קורצת לי.
ואני? הרגשתי יותר חופשיה מאי פעם. ליבי אומנם פעם במהירות, וזיעה נגרה על מצחי, אבל ההרגשה כשניגנתי הייתה מדהימה.
ואפילו כשיצאתי מהבמה מחיאות הכפיים המשיכו. פול דחק בי לעלות שוב ולהשתחווה – ונאלצתי לעשות בדיוק כך.
כשמחיאות הכפיים פסקו בסופו של דבר, יצאתי מחדר ההלבשה למצוא את סיידי מחכה לי בחוץ. כשהנחתי את ידי על כתפה היא זיהתה שזו אני.
“היית מעולה, איימי,” היא אמרה בחיוך רחב. “אני לא חושבת שאי פעם שמעתי כנר אחר שרגע אחד ניגן בשמחה שכזאת, ורגע אחרי זה השמחה התחלפה למשהו עצוב יותר, עמוק יותר. ריגשת אותי.”
הרגשתי שליבי מתכווץ. “תודה.” אמרתי במלוא הרצינות.
אנני וקנדרה הגיחו גם הן ובירכו אותי על הופעה מדהימה. מסתבר שהשתיים בכו מנגינתי וסיפרו לי שכמעט כל הקהל דמע. ריגש אותי מאוד לשמוע את זה, והדחף לחייך היה חזק מתמיד, אך שמרתי את החיוכים בפנים.
לאחר מכן, מריאנה ופול ברכו אותי על נגינה נפלאה והודיעו לי לנגן ככה בכל ההופעות הבאות. הבטחתי להם שכך אעשה.
וכשחזרתי הביתה והלכתי להתקלח, לא שמתי לב שתיאו חיכה לי.
יצאתי מהחדר שלי, לבושה בפיג'מה קטיפטית, וראיתי את תיאו מסתכל עלי. “איפה היית?” הוא שאל, סקרנות נכרת בקולו.
“היו לי סידורים,” החלטתי לקחת את התירוץ שלו.
הוא צמצם את עיניו. “לא מצחיק, ליסה.”
“לא צחקתי.” אמרתי באדישות.
ולפתע הוא משך אותי אליו לחיבוק. ידו האחת נכרכה סביב מותני ונחה על גבי התחתון, בעוד ידו השנייה התלפפה סביב ראשי והצמידה אותו לחזהו החשוף והשרירי. “דאגתי לך,” הוא מלמל לתוך אוזני. “כבר חצות.”
הרגשתי שאני מסמיקה, ורווח לי שפני טמונות בחזהו. “אין לך מה לדאוג,” אמרתי, קולי ממשיך להיות אדיש. “הודעתי בארוחת הצהריים שאגיע מאוחר.”
“חשבתי שהתכוונת לשעה אחד-עשרה או משהו כזה,” הוא אמר בשקט וחיבוקו התהדק. “נבהלתי כשראיתי שכל כך מאוחר ואת עדיין לא בבית.”
“אני בסדר,” משום מה, נדמה היה לי שהוא צריך לשמוע את זה ממני. “לא קרה לי כלום.”
“תודה לאל,” הוא נאנח והרפה מעט כדי שיוכל להסתכל עלי מלמעלה. מבטו היה בלתי ניתן לפענוח. “רוצה לישון איתי היום?” שאל לפתע.
נדרכתי בין זרועותיו, והכרחתי את עיני להשאר בגודלן הרגיל. “למה?” פלטתי בטמטום.
הוא משך בכתפיו. “זה לא שלא עשינו את זה כבר.” הוא חייך חיוך קטן וזדוני.
“אתה לא יוצא עם זואי?” שאלתי, ומשום מה, הרגשתי שבריר של רגש מוזר בתוכי. על מה יש לי להרגיש ככה? שתיאו מצא לעצמו מישהי יפהפייה ונחמדה יותר ממני? וזה לא שאני מרגישה משהו עמוק יותר מידי כלפיו…
אני לא אמורה להרגיש כלום בכלל.
תיאו החליט שלא לענות לי. “אז את רוצה?” הוא שאל פעם נוספת.
החלטתי שזו המסיבה שלו – לי לא איכפת לישון איתו. להפך; אני אפילו חושקת בזה, למגע של אדם כה קרוב אלי, בדרך כלשהי. אבל אם זואי תדע שהוא ישן עם מישהי שהיא לא היא… טוב, זאת כבר הבעיה שלו.
לכן נכנסתי אליו לחדר, ואז למיטה, והתכרבלתי בחיקו.
והחלטתי שלפחות להלילה, לא איכפת לי מכלום ומאף אחד.
פרק 16 – איבוד וביקור

החלטתי לקחת את ג'ורדנה לשיחה בהפסקת הצהריים ביום שני. לא יכולתי לתת למצב בינינו להיות כל כך מרוחק ומנוכר יותר.
לכן, כשהיא ישבה עם ליאו בארוחת הצהריים, הלכתי לשולחן שלהם. ליאו הסתכל למעלה, מופתע לראות דווקא אותי שם, וג'ורדנה, משום מה, נראתה מעוצבנת. “ג'ורדנה, אני יכולה לדבר איתך?” שאלתי בנימוס, בקול מחושב ואדיש כתמיד.
ג'ורדנה לכסנה מבט לליאו, ואז החזירה את מבטה לעברי והנהנה קצרות. היא קמה ממקומה, לוקחת את המגש שלה איתה, והצטרפה אלי לשולחן. מזווית העין ראיתי את בל צוחקת עם לילי, ליאם וג'ואי בשולחן. תהיתי לרגע אם ג'ואי יודע על כך שהחברה שלו בוגדת בו עם החברה הכי טוב שלו.
מצד שני, לא איכפת לי בכלל אם הוא יודע או לא.
“ג'ורדנה, אנחנו צריכות לדבר.” אמרתי כששתינו היינו מיושבות בשולחן.
“נכון.” היא אמרה להפתעתי והרימה את מבטה. לפתע ראיתי שבעיניה יש שנאה יוקדת, ונחרדתי לגלות שהשנאה הזאת מופנית כלפי.
“קרה משהו שהתרחקת ממני כל כך?” מצאתי את עצמי שואלת. “כלומר, העובדה שאת חברה של ליאו, לא אמורה לגרום לך להתרחק ממני…”
“הוא סיפר לי.” היא אמרה, נועצת בי מבט חום ועמוק.
“מה זאת אומרת?” שאלתי בבלבול. לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת.
“הוא סיפר לי מה עשית לו ולאחים שלך,” היא החלה לרעוד – מרוב זעם. “איך יכולת? איך את יכולה להיות כזאת קרת לב?”
מה אני עשיתי לאחים שלי? על מה לעזאזל היא מדברת? “מה?” לא טרחתי אפילו להסתיר את העובדה שאני המומה.
“אל תתממי!” היא צעקה לפתע. “אני יודעת הכל! הוא סיפר לי איך נהפכת לכזאת כלבה קרת-לב, חתיכת מפגרת!”
הרגשתי כאילו היא סוטרת לי. הרגשתי כאילו ליבי מדמם. הרגשתי נבגדת.
היא צחקה, ולא היה בצחוקה שום הומור. “כן, תעשי לי פרצוף של עגל מסכן, למה לא?” היא פלטה נחרה מאוד לא נשית. “אני לא מאמינה עליך, חתיכת נבלה! איך את מעזה לעשות דברים כאלה לאחים שלך? לדם מדמך? איך את בכלל יכולה להסתכל להם בעיניים אחרי זה?!”
שמתי לב שכולם בקפיטריה השתתקו ושקולה של ג'ורדנה הדהד בין הקירות הקפואים של הקפיטריה. הגשם בחוץ היה הרעש היחידי מלבד הצעקות.
“באמת שאני לא יודעת על מה את מדברת.” עניתי לה בשקט, אבל ידעתי שאין לי שום דרך להחדיר בה היגיון. היא החליטה כבר למי להאמין.
היא החליטה להאמין לשקרים שמסתבר שליאו האכיל אותה.
בפעם השנייה בחיי, איבדתי חברה טובה. קודם שילו – שניתק איתי כל קשר ולא ענה לי לשום טלפון – ועכשיו ג'ורדנה.
זו רק צחקה והטיחה בי עוד כל מיני כינויי גנאי שהיו שולחים אותה לריתוק אלמלא לא היו מורים בקפיטריה. באמצע צעקותיה חסרות המחשבה, פשוט קמתי ממקומי ויצאתי מהקפיטריה בלי לומר דבר, מפנה לה את גבי.
החלטתי שלא להשאר לספרות ולספורט. לא היה טעם בכך. לא רציתי לפגוש במבטם של התלמידים, ובטח שלא לצפות בליאם מנסה לומר לי מילה. למה הייתי צריכה את זה? שינסו לשבור אותי עוד קצת?
לכן חזרתי הביתה, ולמזלי אף אחד לא היה נוכח. לקחתי את הכינור ואת הבגדים להופעה בערב, והלכתי לבקר את קנדרה בבית החולים. ביקרתי אותה כבר פעמיים, וזו הולכת להיות הפעם השלישית. אחרי ההופעה, היא ביקשה שאביא איתי את הכינור, וכיוון שהייתה לי חזרה מאוחר יותר לפני ההופעה, לקחתי איתי את מה שדרוש.
הגעתי לבית החולים תוך דקות אחדות וכשנכנסתי, פקידת הקבלה קיבלה את פני.
“ברוכה השבה, ליסה,” היא חייכה לעברי. “הגעת לבדיקה החודשית?”
הנדתי בראשי לשלילה. “יש לי עוד שבוע,” הזכרתי לה. “אני הולכת לבקר את קנדרה וויליאמס.”
הפקידה הנהנה ואני פניתי לדרכי, עולה לקומה השלישית – קומת המאושפזים של מחלות קשות. הגעתי לחדרה הפרטי של קנדרה, וראיתי שאנני מכינה לה קפה במכונת הקפה. “אה, ליסה,” אנני חייכה כשראתה אותי. “טוב לראות אותך.”
הנהנתי לעברה והלכתי להתיישב לצד קנדרה. היא שכבה על מיטת החולים, כל מיני מחטים מחוברים לה לגוף, והרגשתי איך ליבי נשבר למראה העצוב שלה.
“איך את מרגישה?” שאלתי אותה.
חיוכה של קנדרה, שנפרש על פניה ברגע שנכנסתי לחדר, דעך והיא הסתכלה עלי בדריכות. “אני בסדר, אבל אני רואה לך בעיניים שמשהו אצלך לא בסדר.”
היא ראתה? באמת? הנדתי בראשי לשלילה. “זה כלום.”
“אם זה היה כלום, לא הייתי רואה את זה,” קנדרה התעקשה. “את יכולה לספר לי, את יודעת. את לא חייבת לשמור הכל בפנים.”
היא ידעה, הבנתי מייד. היא ידעה כמה אני שומרת, כמה אני מכילה. והיא הציעה לי להקל על עצמי. הציעה לי להפיל עליה קצת מהעומס שמעיק על ליבי כל כך.
לכן מצאתי את עצמי מספרת לה, “רבתי עם חברה שלי.”
פניה התקרקמו בצער. “זה בטח היה קשה.”
הנהנתי, ולא התקתי את עיני ממנה. פני נותרו חתומות, והאטימות שבתוכי נותרה אותו הדבר, אך כשחשבתי על מילותיה של ג'ורדנה, הרגשתי כאילו סכין משספת את ליבי בכזאת חדות שהתחשק לי לצרוח מכאב. “היא הטיחה בי האשמות לא נכונות.” פלטתי.
“כמו מה?” קנדרה שאלה בעדינות והניחה את ידה הצנומה על ידי. חום גופה היה נעים, מגע ידה כל כך רך ועדין ושברירי, עד שמצאתי את עצמי תוהה איך היא מצליחה להחזיק מעמד עם מחלה כמו שלה.
“היא קראה לי כלבה קרת-לב.” אמרתי בקול אדיש כביכול, ואפילו משכתי בכתפי כאילו שזה לא מזיז לי, אבל קנדרה הייתה חכמה. היא ראתה דרכי, ראתה שזה מפריע לי. דמעה קטנה זלגה מעינה.
“את לא קרת-לב, ליסה,” היא אמרה לי בקול נוטף אמפתיה. “אני לא יודעת למה את מתנהגת כמו שאת מתנהגת – כאילו אין לך רגשות או רצונות או שאיפות – אבל זה ברור כשמש שיש לך לב, ושהוא חם כמו חמסין."
מילותיה גרמו לי להרגיש חמימות. “את לא צריכה לנחם אותי,” מלמלתי אך היא התעלמה ממני.
“אני מנסה להראות לך את העובדות, ליסה,” קנדרה חייכה בעצב. “עובדות שאת מסרבת לראות, כי את בטוחה שאת רובוט חסר רגשות. אז יש לי חדשות בשבילך: אף בן-אדם, אף בן-אנוש לא יכול להיות חסר רגשות. זה מה שהופך אותנו לשונים מיתר בעלי החיים. אנחנו מרגישים. יש לנו לב. את לא יכולה להתעלם מזה.”
ידעתי שהיא צודקת. ולמרות שהתחשק לי להכחיש, מצאתי את עצמי פולטת פרט סודי שלא סיפרתי לאף אחד. “אני מנסה לשנות את זה. אני מנסה שלא יהיו לי רגשות.”
רק קנדרה הייתה יכולה להביא אותי לספר לה משהו שכזה. שילו לא היה יכול. ג'ורדנה בוודאי שלא. אף אחד מהאחים שלי, אף אחד ממשפחת קוסטה – אפילו לא תיאו.
רק קנדרה וויליאמס יכלה להוציא ממני את האמת.
קנדרה לחצה את ידי. “אל תעשי את זה לעצמך, ליסה,” היא אמרה לי, פניה רציניות. “את חייבת להפסיק. את חייבת לתת לרגשות שלך להשתחרר. כי אם תמשיכי כך, בסופו של דבר הכל יצטבר והרגשות שלך רק יחפשו את הטריגר שיגרום לך לפיצוץ טוטאלי!”
“קנדרה – “ ניסיתי לעצור אותה אך היא קטעה אותי.
“את חייבת להבין שאת לא תוכלי להסתיר את הרגשות שלך לנצח,” היא אמרה. “ואפילו שאת משחררת חלק מהם תוך כדי נגינה, זה לא מספיק.”
לאחר מכן, השיחה הופסקה ואני ניגנתי לה עד שהגיעה לי השעה ללכת לחזרה. אנני וקנדרה איחלו לי בהצלחה והודיתי להן על כך.
מילותיה של ג'ורדנה עוד צלצלו באוזני אך הן היו עד קלוש לעומת מילותיה של קנדרה. “זה ברור כשמש שיש לך לב.”, “אל תעשי את זה לעצמך, ליסה.”
קנדרה הזאת… אפילו שהיא קטנה ממני בשנה, היא חכמה הרבה יותר.
והיא, לעומת ג'ורדנה, חברה אמיתית.
כל ההופעה זכרתי מילה במילה ממה שקנדרה אמרה. כשהשתחוויתי בסוף, ראיתי שפול שוב דומע, ואפילו הצלחתי לראות כמו סבתות מנגבות את הדמעות בקהל.
קנדרה ידעה שאני מביעה את הרגשות שלי בכינור – לעזאזל עם זה, כל אחד בקהל יכול היה להבין שאני מגישה להם את ליבי בכפית מזהב.
החלטתי להסכים עם קנדרה. אני לא רובוט. אני לא חסרת רגשות.
אבל זה לא אומר שאני הולכת לשנות את ההתנהגות שלי בגלל שהודיתי בעובדות האלו.
כי עדיף לי שמבחינת כולם, אהיה ליסה הכלבה קרת הלב.
פרק 17 – על הסף

בארוחת הערב שבאחד הימים שלא היה לי בהם הופעה, קלטתי את אלן מזווית העין. הוא לכסן אלי מבט וחשב שאני לא שמה לב. הוא כבר שנים לא הסתכל עלי. לפחות לא ככה.
לא כאילו הוא יודע משהו שאני לא.
החלטתי להתעלם מזה ואפילו לפתוח בשיחה ספונטנית נורא עם תיאו, ששמח שאני מדברת איתו. אחרי הלילה של ההופעה הראשונה שישנו ביחד בפעם השנייה, הוא שוב נעלם הרבה מהבית ולא יצא לנו בכלל לדבר זה עם זו.
לכן הוא קפץ על ההזדמנות לדבר איתי.
למעשה, לא דיברנו על משהו רציני. סתם על ענייני היומיום. עד שהוא שאל אותי לפתע על ג'ורדנה.
“שמעתי שהיה לכן ריב,” הוא אמר.
“איך אתה יודע?” נדרכתי.
“שמעתי את ליאו וקאסטור מדברים על זה,” הוא לחש לי – לא שמישהו הקשיב לנו ממילא. “מה קרה שם?”
משכתי בכתפי וקיבעתי את מבטי על הסלט. “שום דבר. היא החליטה שהיא לא רוצה להיות חברה שלי.” היא לא בדיוק אמרה לי את זה, אבל אניי מספיק חכמה בשביל להבין שהיחסים בינינו נגמרו.
“סתם ככה? משום מקום?” תיאו נשמע לא מאמין.
החלטתי שזה זמן מצויין בשבילי למשוך בכתפי ולא לענות. כיוון שאיבדתי את התיאבון עם השיחה הנוכחית, החלטתי ללכת לישון מוקדם יותר. למחרת הייתה לי הופעה אחרונה עם היצירה הספציפית הזאת.
בבית הספר ביום למחרת הייתי לבדי. כבר הרבה זמן שאני יושבת לבד בקפיטריה, מסתכלת איך ג'ורדנה וליאו יושבים ביחד עם לא אחרים מאשר בל, לילי, ליאם וג'ואי. מסתבר שג'ורדנה חזרה לחבורה הגדולה שעשתה לה עוול – אבל כנראה שהיא סלחה להם על זה.
ואני רק הסתכלתי מהצד, חוטפת בחילה מאיך שבל מתנהגת בשיא-הטבעיות עם ג'ואי וליאם משני צדדיה. נגעלתי אפילו לראות שכל אחד מהם מחזיק ביד אחת שלה. בזמן שג'ואי היה מסובב את ראשו הצידה, ליאם היה לוחש משהו לאוזנה של בל שגרם לה לצחקק, וכשג'ואי היה מסב את מבטו לעברם, ליאם התיישר כאילו כלום לא קרה.
חשתי איבה מסוימת כלפי ליאם. איך הוא מסוגל ככה לבגוד בחבר הכי טוב שלו? החליא אותי שאפילו לרגע חשבתי שאני יכולה לתת לו הזדמנות לצאת איתי לדייט.
גועל נפש של בן-אדם, אם אפשר לקרוא לו ככה בכלל.
חזרתי הביתה אחרי הלימודים, ולאחר שלקחתי את כל החפצים הדרושים לי להופעה, הלכתי לבקר שוב את קנדרה. ביקרתי אותה כל יום עכשיו – וראיתי שזה משמח לא רק את קנדרה, אלא גם את אנני.
כשסיימתי את הביקור אצל קנדרה, הלכתי לעשות את הבדיקה השגרתית שלי. וכשסיימתי עם הבדיקה, הלכתי לאולם המופעים.
מריאנה אמרה לי לבצע הדרן בסוף ההופעה, כיוון שזו ההופעה האחרונה עם היצירה הזאת, וכששאלתי אותה אם היצירה שניגנתי לה באודישן מספיקה, היא נתנה לי אישור לבצע אותה.
הלחץ שתמיד הרגשתי לפני כל הופעה הפעם היה מוגבר, כי הייתי צריכה לנגן את ההדרן בסוף. קיוויתי שיצא לי טוב.
ארינה החליטה שהפעם עדיף שהשיער שלי יהיה פזור. היא אפילו אפרה אותי יותר מקצועי הפעם – טענה שהפעם יש עלי יותר פוקוס – ואחרי שהתלבשתי בשמלה השחורה עם הורד ונעלתי את נעלי העקב, הרגשתי שאני נראית טוב. לא מהממת כמו בל – אני אף פעם לא אהיה כמוה – אבל מספיק נאה.
לפני ההופעה ג'ון – אחד הנגנים – אמר לי שסיידי – שבאה לכל הופעה – מחפשת אותי. יצאתי מחדר ההלבשה כדי לראות את הקשישה העיוורת מחייכת לעברי את החיוך המקומט שלה.
“רציתי להביא לך את זה לפני שתעלי לבמה בפעם האחרונה,” סיידי אמרה והושיה לי קופסאת תכשיטים קטנה. פתחתי אותה בעדינות וראיתי שרשרת כסופה שהתליון שלה הוא בעצם מפתח סול שעשוי מ – “יהלומים?” שאלתי, המומה.
סיידי צחקה. “כן, איימי. יהלומים.” היא אמרה. “מלוטשים ואמיתיים יותר מכל יהלומים אחרים שתמצאי.”
הרגשתי צביטה בלב. “הם בטח עלו לך הון.”
“לא חסר לי כסף, ליסה,” היא אמרה והופתעתי כשהיא אמרה את שמי האמיתי.
היא כנראה חשה בהפתעתי כיוון שהיא צחקה. “מריאנה לא טיפשה, ליסה,” היא אמרה. “היא עשתה עליך קצת מחקר. היא ידעה שאין אף אחת שקוראים לה איימי בלאק, אבל כבדה אותך ולכן לא אמרה כלום והשאירה את שמך הבדוי כפי שהוא.”
הרגשתי עוד צביטה בלב, ולאחר שהודיתי לסיידי, נכנסתי חזרה לחדר ההלבשה. הייתה לי הופעה אחרונה להעלות.
ההופיעה התחילה ונמשכה כרגיל. שמתי את כל ליבי בנגינה, ומבלי לשים לב הזמן חלף במהירות וסוף היצירה הגיעה. לאחר שכל הקהל מחא כפיים, ופול סימן להם להיות בשקט, הוא בעצמו ירד מבמת המנצח והתיישב על כסא קטן שהוצב לו בצד כדי לשמוע את ההדרן שלי.
לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיני, והתחלתי לנגן את המנגינה שהייתי מנגנת בילדותי. את המנגינה שניגנתי באודישן. המנגינה האהובה עלי בעולם.
המנגינה שגרמה לי להיות מרכז האושר של משפחת אלבו בעבר.
הרגשתי שליבי עומד להתלש מהחזה כשהזכרונות מהילדות הציפו אותי תוך כדי נגינה. ידעתי שאילו לא הייתי חוסמת את נתיבי הרגשות, דמעות כבר היו זולגות לי מזמן על הלחיים.
וכשסיימתי את ההדרן, מחיאות הכפיים היו עוד יותר סוערות משהיו בסוף היצירה ביחד עם יתר התזמורת. בנוסף לכך, כולם עמדו – הקהל, התזמורת, פול – ומחאו לי כפיים.
להפתעתי, מריאנה עלתה לבמה והושיטה לי זר פרחים. כיוון שלא יכולתי להביע שום רגש פשוט חיבקתי אותה. ראיתי שעל פניה עוד דמעות טריות.
וכשהייתי בחדר ההלבשה, כל נגני התזמורת – ופול, כמובן – ברכו אותי ואמרו לי כמה שאני מדהימה. הודיתי לכולם ומיהרתי להתלבש בג'ינס ובסריג שאיתם הגעתי. ירד גשם כבד בחוץ, ולא רציתי להרוס את השמלה – או את נעלי העקב, שאותם החלפתי במגפיים. רק את האיפור, השיער והשרשרת שסיידי הביאה לי השארתי כמו שהם, להרגיש עוד קצת מההופעה על גופי.
ארזתי את הכינור והקשת וכשסיימתי, ראיתי שכולם כבר הלכו מלבד פול, שדיבר עם מריאנה. נפרדתי מהשניים לשלום ויצאתי מחדר ההלבשה.
כדי לראות שלושה בחורים מוכרים עומדים בחוץ.
אלן, קאסטור ותיאו. כל השלושה, לבושים בבגדים פשוטים לגמרי, נראים רגילים לגמרי.
מלבד הפנים. ההבעות שלהם היו זועמות. במיוחד של קאסטור.
קפאתי במקומי. ידי האחת אחזה בזר הפרחים שקיבלתי, ויד השנייה אחזה בתיק הכינור שלי. שתי הידיים התקשחו, והרגשתי שעיני נפערות לרווחה בתדהמה.
השתיקה ששררה בין ארבעתנו הייתה המעיקה ביותר בחיי. ואני זאת שהחלטתי להפר אותה בסופו של דבר.
“מה אתם עושים כאן?” שאלתי, ונוכחתי לגלות ששפתי יבשות.
אלן היה הראשון שענה. “יותר נכון לשאול, מה את עושה כאן, ליסה?”
בלעתי את רוקי בשקט. “אני מנגנת כאן.” אמרתי בשקט ובאיטיות, שוקלת כל מילה שיוצאת לי מהפה.
“כן, שמנו לב,” קולו של קאסטור היה כל כך שקט, כל כך מדוד, מסוכן… ידעתי שהוא זועם לאין שיעור. “שמענו, אפילו. מההתחלה ועד הסוף.”
“עכשיו אנחנו יודעים לאן את נעלמת כל לילה,” תיאו אמר בכעס ושילב את ידיו בהפגנתיות. “וזה לא למועדון חשפנות, מסתבר.”
שישה זוגות עיניים מצומצמות וכועסות דרשו ממני הסבר.
הרגשתי שפגעו לי במקום המפלט, במקלט היחיד ששימש לי כאוויר לנשימה בעולם הזה. הרגשתי שפגעו לי בעולם האישי שלי, במרחב הפרטי שלי. בדבר היחיד שעזר לי להמשיך לחיות מבלי להתפוצץ.
נאלצתי לקמץ את ידיי לאגרופים כדי לשלוט ברגשות שהחלו לסעור בתוכי. פני היו חתומות ולא מסגירות שום רגש – כמו קולי – אבל הייתי צריכה דרך להוציא את העצבים שהתחילו להתנפץ בתוכי.
“מה איכפת לכם כל כך?” שמעתי את עצמי שואלת מרחוק בקול אטום וחלול. “זה לא ששאלתם אותי על זה או משהו.”
“אני שאלתי,” תיאו הזכיר לי. “ואת סירבת לענות.”
החלטתי להתעלם ממנו והפניתי את מבטי לאחים שלי. “איך גיליתם?” שאלתי באדישות, כאילו לא איכפת לי. למרות שכן היה לי איכפת. רציתי לדעת כדי שלהבא אדע איך לא לעשות את אותה טעות שוב.
“זה לא היה כזה קשה, את יודעת,” אלן היה זה שענה וקולו היה מרוגז מאי פעם. “איימי בלאק? ברצינות? אני לא כזה מפגר. אני יודע לעשות אחד ועוד אחד כשצריך.”
באמת? הדחף להיות צינית כמעט גרם לי להתפוצץ. אלן היה חכם ברמת גאון. הייתי צריכה להעריך אותו יותר.
“אז ריגלת אחרי,” תרגמתי את מילותיו לשפה פשוטה יותר. “ואז הזעקת את קאסטור ותיאו שיראו במו עיניהם שאתה לא משקר. מהלך חכם מאוד, אבל אם מותר לי לשאול, למה תיאו?” הבזקתי לעבר תיאו מבט. “הוא לא אח שלי.”
“אבל הוא קרוב אליך מספיק בשביל להיות אח,” קאסטור, שמתי לב, היה הרבה פחות מאופק ממני. “אני לא מבין מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לך לספר לנו דברים!”
כדאי שתתחילו מלשים לב אלי.
ֿ"שנים שאנחנו שותקים, חושבים שאולי את תבואי לדבר איתנו, אבל כלום!” קאסטור עשה את רוב הצעקות גם בשביל אלן וגם בשביל תיאו, ציינתי לעצמי. אלן לא היה מהצועקים, ולתיאו לא היתה זכות "אחית" לצעוק עלי. “את כמו קופסה מתה! כמו מקפיא! מה נסגר איתך?!”
מה נסגר איתי? איתי?! תסתכל קודם על עצמך ואז תדבר אלי, חתיכת מפגר!
רגלי גרמו לי לעקוף את השלושה וללכת משם. התעלמתי מהצעקות של קאסטור אחרי, מנסיונות ההרגעה של תיאו לקאסטור, מצקצוק לשונו המעצבן של אלן.
התעלמתי מהכל. התעלמתי אפילו מהעובדה שהעצבים בתוכי היו כל כך מתוחים עד שהיו יכולים עוד שנייה להתפוצץ.
כל כך הרבה דברים רציתי לומר. כל כך הרבה דברים רציתי להטיח בפניהם.
אבל שמרתי הכל בפנים. שמרתי הכל, בלעתי את רוקי, איגרפתי את ידי, והפניתי את גבי.
וכשיצאתי אל הגשם, קיבלתי אותו בברכה. קר ורטוב.
יש גבול לכמה בן-אדם מסוגל לספוג.
ואני מאוד-מאוד קרובה לגבול הזה.
אני בדיוק על הסף.
פרק 18 – השקט שלפני

יום עבר. ועוד יום. ועוד יום. שלושה ימים סך הכל מאז ההופעה האחרונה.
הלכתי לבית הספר. הייתי לבד. חזרתי הביתה. הלכתי לבקר את קנדרה. הלכתי לחזרה. חזרתי הביתה. הלכתי לחדרי. ישנתי.
כל יום אותו הדבר.
התעלמתי מהאחים שלי. התעלמתי ממשפחת קוסטה. התעלמתי מתיאו.
אטמתי את עצמי בפני כולם.
נתתי לעצמי להפתח רק בפני קנדרה והתזמורת, באמצעות המוזיקה.
לא נתתי לאף אחד אחר להכנס פנימה.
כי אחרי ההופעה האחרונה, הייתי קרובה מאוד לפיצוץ. והייתי צריכה למתן את זה.
וזו הייתה הדרך שלי לעשות כך.
התעלמתי מבל, לילי וג'ורדנה, שהתחילו להציק לי.
התעלמתי מליאם שניסה לדבר איתי.
התעלמתי מכולם.
לא היה לי איכפת שריססו לי על הלוקר "זונה" או "כלבה".
כי פשוט כל זה כבר לא שינה.
כל זה לא שינה שום דבר.
רק קנדרה החזיקה אותי. קנדרה והמוסיקה. עבדתי קשה על היצירה החדשה שניתנה לי, כדי שאוכל לבצע אותה בשלמות.
התעלמתי מהאיום של קאסטור שאני לא אופיע יותר. שמתי עליו פס. כי החלטתי שאני אופיע בין אם הוא ירצה או לא.
הוא לא התנהג כמו אח שלי הרבה זמן, אז בטח שלא ניתנה לו הזכות הזאת עכשיו.
“את נראית לא טוב, ליסה,” קנדרה אמרה לי ביום הרביעי מאז ההופעה האחרונה. היא הסתכלה עלי בדאגה כל הביקור וחכתה שאמא שלה תצא כדי שתוכל לדבר איתי בפתיחות יותר. “קרה משהו? משהו בבית, אולי?”
הנהנתי בשקט ולא פציתי את פי. “את רוצה לספר לי?” היא שאלה בהיסוס.
הרמתי את עיני להסתכל עליה. “אני לא יודעת,” עניתי לה בכנות. “לא סיפרתי לאף אחד.”
קנדרה הסתכלה עלי בציפייה. “אבל אני לא אף אחד, את יודעת.”
והיא צדקה. לכן סיפרתי לה. סיפרתי לה הכל.
החל מהזמן בו ההורים שלי מתו, ועד היום. הכל.
מההתחלה ועד הסוף.
וכשסיימתי, לקנדרה לא היה איכפת שהיא מחוברת למכשירים ומחטים ומכונות. היא התרוממה מהמיטה שלה וחיבקה אותי, נותנת לדמעות שלה לברוח בחופשיות מעיניה, נותנת לרגש שלה להשפיע עליה ככה, נותנת ליפחות שלה להרעיד את כל גופה.
“אני כל כך מצטערת בשבילך,” היא אמרה לי בבכי בזמן שהיא חיבקה אותי ואני הסתכלתי באטימות על הקיר שממול. “אני כל כך מצטערת שעברת את כל זה… זה כל כך לא מגיע לך! ואיך אמא שלך… זאת שילדה אותך…”
“גם אני לא יודעת, קנדרה,” מלמלתי. “כל כך הרבה פעמים תהיתי. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להבין למה היא הייתה חייבת לספר לי דבר שכזה. ובכל הפעמים הללו לא מצאתי תשובה.”
“אני לא יכולה להבין אותה גם…” היא מיררה בבכי והידקה את החיבוק. “זה הדבר הכי נורא ששמעתי שאמא מסוגלת לעשות. זה כל כך לא הוגן כלפיך – וכלפי כל המשפחה שלך!”
“קנדרה, זה בסדר,” ניסיתי להרגיעה. “עברו שנים מאז, וכבר התגברתי על זה אז – “
“לא, ליסה! זה לא בסדר!” היא הרפתה מהחיבוק ואחזה בכתפי בעוד עיני מפלחות את עיני. “זה ממש ממש ממש לא בסדר! איך את יכולה לתת לעניין כזה כזאת חשיבות פחותה?!”
“קנדרה, את לא מבינה – “
“ותפסיקי כבר להעמיד כאילו אין לך רגשות!” היא נערה אותי מעט, ידיה הצנומות חופרות בכתפיי. תהיתי איך נערה כל כך קטנה וצנומה כמוה חזקה כל כך. “אני רואה בעיניים שלך!” הדמעות המשיכו לזרום מעיניה כמו נהר גועש. “אני רואה שאת רוצה להביע רגשות! אני רואה שאת כבר לא בשליטה כמו פעם! תני לזה לצאת החוצה!”
אבל לא משנה כמה קנדרה נערה אותי, שום דמעה לא יצאה. הכרחתי אותן להשאר בפנים. כי אפילו שסיפרתי לקנדרה הכל כמו שמעולם לא סיפרתי לאף אחד – אפילו לא לשילו – כבר התגברתי על זה. עברתי את השלב של ההלם, השלב של הבכי. השארתי את כל הרגשות המיותרים האלה מאחור.
כי הם היו לא רלוונטים.
לפחות לא במצבי.
פרק 19 – הגבול

ביום שלאחר הביקור אצל קנדרה ישבנו כולם בארוחת הצהריים ואכלנו בשתיקה, כל אחד את המנה האהובה עליו. היה זה יום שבת.
בל החליטה להודיע הודעה באמצע הארוחה. “מחר בצהריים חברים שלי יבואו לאכול איתנו, בסדר?” היא שלחה מבט המבקש אישור לעבר דיאנה וג'וליאן.
השניים חייכו. “אין שום בעיה! ומי אלו, אם מותר לשאול?” דיאנה שאלה.
“ג'ואי, ליאם, לילי וג'ורדנה,” בל חייכה חיוך רחב ולכסנה לעברי מבט מרושע, אך אני, כמו תמיד, התעלמתי ממנה. תיאו – שהתחיל לשבת שוב ליד בל מאז שהוא, אלן וקאסטור גילו את הסוד שלי – שלח לה מבט לא מרוצה במיוחד.
“אילו חבורה של ילדים איכותיים!” ג'וליאן חייך בהערכה. “אני מכיר את ההורים של ג'ורדנה וג'ואי – מקסימים ממש!”
כמה חבל שהילדים שלהם לא כמוהם, חשבתי במעט מרירות.
“ליאם הזה ממש עלם בחורות,” רוזה אמרה בחיוך. ומיהרה להוסיף "לא יותר ממך, טורי, אבל אתה מבין למה התכוונתי!” כשקאסטור הרים לעברה גבה.
החלטתי שהספיק לי האוכל. כיוון שבימי שבת – מלבד הופעות, וכרגע לא היו כאלה – לא היו חזרות, החלטתי לבקר את קנדרה. ביקרתי אותה כל יום עכשיו, כי הרגשתי מחוברת אליה כמו שלא הרגשתי מחוברת לאף אחד מעולם. היא הייתה כמו האחות האמיתית שמעולם לא הייתה לי.
עליתי לחדרי לנעול מגפיים – הגשם עדיין לא פסק – ולקחת מטריה וירדתי חזרה למטה. “אני הולכת,” מלמלתי ולא חיכיתי לתשובה – פשוט יצאתי.
כשהגעתי לבית החולים, קנדרה חייכה אלי כמו תמיד. שמתי לב שיותר מכשירים ומחטים מחוברים אליה היום מאשר אתמול. “מה קרה?” שאלתי, מעט בהפתעה.
קנדרה משכה בכתפיה. “הרופאים החליטו שאני צריכה עוד קצת מחטים,” היא חייכה. “לא שזה משנה לי. הפסקתי להתעלף מהדברים האלה כבר בגיל שלוש-עשרה.”
הנהנתי בהבנה והתיישבתי ליד המיטה שלה, במקומי הרגיל. “מה שלומך היום?” שאלתי, מרגישה מעט מודאגת.
חיוכה של קנדרה דעך. “לא ממש טוב,” היא הייתה כנה ואמיתית. היא לעולם לא תשקר. זו תכונה שאהבתי בה מאוד. “אני חושבת שהמצב שלי הולך ומדרדר, אבל אף אחד מהרופאים – ואפילו אמא – לא מוכן לספר לי מה קורה איתי.”
“הם בטח פוחדים שתבהלי,” אמרתי ומשכתי בכתפי. “הם רוצים רק לטובתך, קנדרה. את יודעת.”
היא הנהנה וחייכה שוב. כמה אהבתי לראות את החיוך הזה שלה; לעומת החיוכים של בל, לדוגמא, החיוך של קנדרה העיר לה את כל הפנים, גרם לה להיות יפה פי מאה יותר מבל. אפילו שאין לה שיער. אפילו שהיא לא מטופחת והיא חולה. החיוכים של קנדרה אמיתיים, ולא כמו של בל, שהם מזוייפים.
“את יודעת,” היא אמרה לפתע. “הייתי רוצה שאבא יהיה פה.”
הרגשתי רע בשבילה. אביה של קנדרה נטש את קנדרה ואנני כשקנדרה הייתה בת שמונה. הוא שבר לה את הלב לרסיסים – ואני הייתי מוכנה לתת לו בעיטה אם אי פעם אפגוש אותו. אין לאף אחד זכות לשבור לנערה מתוקה כל כך כמו קנדרה את הלב. אפילו לא לאבא שלה.
“אני לא הייתי רוצה שתראי אותו שוב,” מלמלתי. “לא מגיע לו שתהיי הבת שלו. את טובה מידי בשבילו.”
קנדרה צחקה צחוק קלוש. “הוא עדיין אבא שלי, ליס. אין מה לעשות בקשר לזה.”
משכתי בכתפי ולא עניתי.
“יש לי בקשה,” היא אמרה, מפתיעה אותי שוב.
“ומה היא בדיוק?” שאלתי, מנסה להבין מה עובר לה בראש.
“אני רוצה שתנגני בלוויה שלי.”
נדרכתי. “את לא הולכת למות, קנדרה.” אמרתי, מרגישה שליבי מנתר.
היא כבר לא חייכה. “את יודעת שכן, ליסה.” היא אמרה במלוא הרצינות. “הזמן שלי הולך ומגיע לקיצו. כולם מסרבים לדבר על זה, אבל אני יודעת שאני לא אזכה להגיע לגיל שבע-עשרה. אני אשאר בת שש-עשרה לנצח.”
“אל תגידי את זה,” אמרתי כמעט בטון נוזף. “פסימיות לא מובילה לשום מקום.”
“אני עובדתית.” קנדרה נראתה עצובה. “אני הולכת למות. וזה כנראה הולך לקרות בקרוב.”
לקחתי נשימה עמוקה וקמתי ממקומי. “אני הולכת להביא לך משהו לאכול,” אמרתי לה ויצאתי מהחדר.
לא רציתי לשמוע אותה אומרת דברים כאלה. היא הייתה האדם היחידי שהרשיתי לעצמי להפתח אליה. היא הייתה היחידה שאהבתי בכל ליבי. לא רציתי שהיא תאמר שהזמן שלה אוזל.
הגעתי לחדר האוכל של בית החולים ולקחתי שם מגש. על המגש הנחתי צלחת והתחלתי להעמיס עליה את המאכלים האהובים עליה – לזניית חצילים, שניצל מאודה, אורז עם צנוברים…
כשסיימתי התחלתי ללכת חזרה לכיוון החדר של קנדרה. בדיוק שעמדתי להגיע ראיתי שמוציאים מהחדר אלונקה נגררת, ושחמישה רופאים – ואנני – מקיפים את האלונקה.
הצלחתי לראות הבזק של ראש ללא שיער כשמסכת חמצן על הפנים.
המגש נשמט לי מהיד.
לא היה לי איכפת שהשארתי בלאגן מאחורי. התחלתי לרוץ לעבר האלונקה וכשהגעתי פיניתי לעצמי מקום ליד ראשה של קנדרה.
“את לא נעלמת לי עכשיו,” אמרתי, מרגישה פאניקה מזדחלת לעברי. מזווית העין ראיתי את אנני מתייפחת. “קנדרה, את לא נעלמת לי עכשיו!” התעקשתי.
על אף שעיניה היו עצומות והיא נראתה מחוסרת הכרה, שפתיה התעקמו לחיוך. “אני אוהבת אותך, ליסה. וגם אותך, אמא. אני אוהבת אתכן.”
“את לא הולכת לי עכשיו!” הייתי על סף שבירה. “את לא הולכת לי, את שומעת אותי?! את לא!”
“תודה, ליסה…” קולה הלך ודעך. “על הכל… על שהיית חברה שלי…”
“קנדרה! תתעוררי, בבקשה!” כבר צעקתי בשלב הזה.
צחוקה היה קלוש. “אני רואה אותך עכשיו, ליסה,” היא מלמלה. “את מרגישה עכשיו…”
“את לא הולכת לי עכשיו, קנדרה!”
הרופאים הכניסו את האלונקה אל חדר הטיפול הנמרץ, שלא שמתי לב שהגענו אליו בינתיים, והותירו את אנני ואותי בחוץ.
אנני התיישבה על אחד הכסאות והתייפחה אל תוך ידיה.
אני פשוט עמדתי מחוץ לדלת החדר טיפול נמרץ ובהיתי.
בהיתי. ובהיתי. ובהיתי.
פשוט בהיתי.
לא ידעתי כמה זמן עבר. יכול היה להיות דקות, יכול היה להיות ימים.
אף רופא לא יצא מהחדר.
אף אחד לא הודיע שום דבר.
ואני רק עמדתי ובהיתי.
והמשכתי לבהות, בעוד שאנני המשיכה לבכות.
ובינתיים השמש בחוץ עלתה השמימה – סימן לבוקר. מתי הגיע הלילה בכלל? מתי הוא הסתיים? לא ידעתי. ולא היה לי איכפת.
רק עמדתי מחוץ לחדר.
ובהיתי.
ואז יצא רופא מהחדר. אנני קמה מייד ממקומה וניגבה את הדמעות. אני רק הסתכלתי עליו באטימות, בוחנת את תנועותיו. איך הוא מוריד באיטיות את המסכה מהפנים, ואיך הוא מסתכל על אנני ועלי, זיעה על מצחו.
ואז הוא הניד בראשו לשלילה.
איבדתי תחושה. איבדתי שליטה.
נפלתי על הרצפה וצרחתי.
צרחתי עם כל היגון שהיה לי בגוף. צרחתי עד שנאבד לי הכל.
צרחתי עד שלא יכולתי לחשוב יותר.
הדמעות מצאו את דרכן החוצה. הן זלגו, חמות וטריות, כמו שהן זלגו לקנדרה.
והמשכתי לצרוח. וצרחתי.
זעקתי.
איבדתי תחושה של זמן, של גוף, של מרחב. שום דבר לא שינה לי יותר.
ידה החמה של אנני על כתפי הייתה זו שגרמה לי להרים את ראשי. לא שמתי לב עד אותו הרגע שטמנתי אותו בידי. פניה הבוכיות של אנני הסתכלו על הפנים הבוכיות שלי, והיא הכריחה את עצמה לומר, “את יכולה ללכת חזרה הביתה עכשיו, ליסה. אני אודיע לך על ה…ה-הלוויה.”
הדמעות המשיכו לזלוג על פני, אך שום קול לא בקע מגרוני. לכן הנהנתי בנוקשות והכרחתי את רגלי החלשות להעמיד אותי.
הרגשתי חלולה יותר מאי פעם. כאילו תלשו לי חלק מהלב.
לא יכולתי לשאת זאת.
הלכתי באיטיות חזרה הביתה. הדמעות התייבשו כבר, ואני נותרתי חסרת כל תחושה.
פרק 20 – ההתפרצות

הגעתי הביתה כעבור זמן לא ברור. השמש כבר הייתה בצד המערבי. זה אומר שעברה יממה מאז הייתי בבית.
לא שמתי לב שהזמן עבר ככה בכלל. עבר מהר.
שהזמן נגמר.
זה קרה כל כך מהר. רק דיברתי על זה עם קנדרה, והנה זה קרה.
היא הייתה הרבה יותר חכמה ממני, אדם טוב יותר ממני.
הייתה.
מצאתי את עצמי עומדת מול דלת הכניסה אל האחוזה הגדולה. מבפנים שמעתי קולות צחוק ופטפוט עליזים.
איך הם מעזים להיות שמחים כשקנדרה לא בחיים יותר?!
פתחתי את הדלת בחריקה וראיתי שכולם נמצאים בסלון – כל האנשים שאני פחות או יותר מכירה; תיאו, בל, ג'ורדנה, ליאם, ליאו, אדווין, ויולט, רוזה, ג'ואי, לילי, אלן, ג'וליאן ודיאנה.
וכולם סובבו את פניהם כשנכנסתי הביתה, כשהחיוכים המטופשים שלהם עדיין מרוחים על הפנים היפות ומהגעילות שלהם. הם אפילו לא שמו לב שנעלמתי.
לא שמו לב שקנדרה נעלמה.
“איפה לעזאזל היית?” קאסטור שאל, קולו נמוך ושקט. הוא נעמד והתקרב לעברי בדיוק כשסגרתי את הדלת מאחורי.
“את הולכת לומר לי עכשיו בדיוק איפה היית.” קולו של קאסטור היה מוחלט.
“לא עניינך.” שמעתי את עצמי אומרת בשקט-בשקט, בקול הכי שקט שלי.
“לא ענייני?!” הוא התפלץ. “זה ועוד איך ענייני, ליסה אלבו! את לא תלכי ותעלמי לי עכשיו ליממה ותחזרי ותגידי לי שזה לא ענייני איפה אחותי הקטנה הייתה!”
תשתוק, רציתי לצעוק לו. תשתוק!
“אני האח שלך, למען השם!” הוא צעק, קולו מהדהד בשקט ששרר בבית .”אני האחראי עליך! יש לי כל זכות לדעת איפה לעזאזל היית אז שלא תעזי לומר שזה לא – “
צלצול הסטירה שהנחתי על פניו הדהד בין קותלי הבית.
“תשתוק.” מצאתי את עצמי נוהמת. “פשוט תשתוק כבר.”
פניו הסתובבו אלי לאט, ידו מונחת על לחיו, וכשהוא ראה את הבעת פני הרצחנית, הוא בהחלט שתק.
“אתה לא יודע כלום.” קולי החל להתחזק. “אף אחד מכם לא יודע כלום. כולכם טיפשים. מפגרים. מאמינים שהחיים שלכם מעולים. לא איכפת לכם מאף אחד. לא איכפת לכם שאנשים מתים. איכפת לכם רק מהתחת המזדיין שלכם.”
השתיקה הייתה מופתית.
“אתה רוצה לדעת איפה הייתי, קאסטור? אין שום בעיה,” הסתכלתי לו ישירות לתוך העיניים. “הייתי עכשיו בבית החולים. ואתה יודע למה? כי החברה האמיתית היחידה שאי פעם הייתה לי – ואי פעם תהיה – מתה. ממחלה.”
עקפתי אותו והתעלמתי ממבטיהם ההמומים של כולם. עמדתי לעלות במדרגות כשידו של קאסטור לפתה את ידי. “תעזוב אותי!” התפרצתי בשאגה. “תעזוב אותי כבר! אתה לא מבין כלום! אתה לא יודע כלום עלי! ואתה עוד קורא לעצמך אח שלי?!”
עיניו שידרו לי את התדהמה שהוא חש. זה גרם לי רק להתעצבן עוד יותר. “אף אחד מכם לא מכיר אותי אז אל תשחקו אותה כאילו שאתם יודעים עלי הכל!” המילים פשוט פרצו ממני. “כל אחד חושב שהוא מלך העולם, שהוא יכול לעשות מה שבא לו! לא כך, בל?” הפניתי את מבטי לבל, שישבה בין ליאם וג'ואי, והתכווצה כשמבטי נחת עליה. “שאולי אני אספר לכולם – וביחוד לחברים הנחמדים שלך – מה הפרצוף האמיתי שלך?!”
האימה של בל גרמה לי לצחוק צחוק מר, חזק וחסר הומור. “שמא אני אספר לג'ואי הנחמד כאן שבזמן שאת איתו את דופקת את ליאם?! שבזמן שאת מזדיינת איתו, את חושבת עליו בתור ליאם?! כשהאחד מסב את מבטו, אז השני לוחש לך מילים מתוקות אל תוך האוזן?!”
הצבע אזל מפניה של בל בזמן שג'ואי הסתכל עליה ועל ליאם, מבטו מבקש אישור. “ג'-ג'ואי,” בל גמגמה. “א-אני מ-מעולם – “
“'אל תתממי'!” חיכיתי את קולה בזלזול ולגלוג שאף אחד מהם מעולם לא שמע יוצא מפי. “חתיכת נבלה כלבה! אין לך שום זכות לשחק ברגשות שלהם – הם לא בובות על חוט!”
דמעות החלו לזלוג מעיניה אבל אני עוד לא הייתי קרובה לסיום. “וגם אני לא הבובה שלך, בל קוסטה,” התקרבתי אליה בצעדים נחושים אך איטיים. “את חושבת שלא היה לי איכפת מהארס שאת ממטירה לעברי? את חושבת שלא שמתי לב כמה שאת מקנאה כשתיאו מדבר איתי ולא איתך כי הוא לא שם עליך זין?!”
פניה המושפלות של בל גרמו לי לחייך את החיוך הכי אכזרי שחייכתי אי פעם. “כן בל, הוא לא שם עליך ממטר. מבחינתו את האחות הקטנה והמציקה שמעולם לא הייתה לו! לא כך, תיאודור?” הפעם הפניתי את מבטי הזועם לתיאו, שנראה המום כמו כולם.
אבל הו, לא הייתי אפילו קרובה ללסיים.
“כולכם חיים בשקר, משפחת קוסטה, משפחת אלבו!” צווחתי. “כולכם חושבים שאם תשחקו את המשחק של 'משפחה גדולה ומאוחדת' אז באמת תהיו כאלה! אבל יש לי חדשות בשבילכם – אתם לא משפחה מזדיינת מאוחדת!”
“ושאני אתחיל בכלל לדבר על ליאו וג'ורדנה?” הפעם הפניתי את מבטי לאחי התאום, שישב לצידה של ג'ורדנה. שניהם נראו מבוהלים עד העצם. “אני חושבת שכן כי יש לנו את כל הזמן!” צחקתי את אותו הצחוק המר שצחקתי קודם.
“גיבורתי ורבותי, ליאו אלבו בכבודו ובעצמו!” צחוקי דעך והסתכלתי במלוא הזעם על האח התאום והבלונדיני שלי. “הכניס לג'ורדנה, החברה-לשעבר שלי, שאני כלבה חסרת רגשות! מסתבר, שהוא סיפר לה כמה שקרים טובים על משהו שעשיתי לו בעבר – כשבעצם לא עשיתי לו כלום – וגרם לה לצרוח עלי שאני טינופת מול כל בית הספר! נכון שהוא נשמה טהורה, ליאו שלנו?”
הרגשתי שהכוח מתחיל לעזוב אותי. “וג'ורדנה, ממך ציפיתי ליותר,” השפלתי את מבטי. “חשבתי שאת חברה. חשבתי שאת מישהי שאני יכולה לסמוך עליה, גם אם לא לגמרי, אז לפחות קצת. אבל מסתבר שאת סתם אחת. כמו לילי. כמו בל. כמו שתי הבנות שאת אמרת לי בעצמך שאת שונאת עד שד עצמותיך. לאיפה כל הטינה הזאת נעלמה, גו'?” השתמשתי בכוונה בשם החיבה שהיא ביקשה שאקרא לה. “לאן כל זה נעלם?”
“ואחר כך אתם קפצתם, קאסטור ואלן! החלטתם שאתם אחים שלי פתאום,” קיבעתי את מבטי על הרצפה כדי שלא יראו את הדמעות שהתחילו להצטבר בעיני. גופי החל לרעוד. “אחרי עשר שנים שאתם שמים עלי קצוץ, פתאום אלן מרגל אחרי, ואז קאסטור מצטרף אליו והשניים מחליטים לשחק-אותה גיבורים ולצרוח על האחות הקטנה והרובוטית שלהם.”
זה הרגיש כל כך טוב להוציא את כל זה מהורידים שלי, מהנשמה שלי. הרמתי את מבטי חזרה ובלעתי את הגודש בגרון שאיים לחנוק אותי. “יש לי חדשות בשביל כולכם: אני לא פאקינג רובוט ויש לי רגשות!”
נתתי למילים לחלחל. עד שלפתע קאסטור אמר, “טוב לדעת שאת לא רובוט.”
וזה עשה את זה. בבת אחת – בלי שאף אחד ציפה לזה (לפחות לא יותר משהם ציפו להתפרצות הזאת שלי) התנפלתי עליו בסערה. הכיתי את קאסטור ללא רחם ואילולא תיאו היה מושך אותי ממנו, רוב הסיכויים שהייתי משאירה לו סימנים על הידיים והחזה.
“תעזוב אותי!” צרחתי לתיאו, שלפת את ידי בחוזקה, ולהפתעתי הוא עזב. ברגע שהייתי משוחררת שוב עליתי לחדרי וטרקתי את הדלת. נעלתי אותה ונפלתי על הרצפה, כשדמעות חדשות החלו לזלוג על לחיי.
היפחות והצרחות שלי בטוח הגיעו לאוזניהם של כל האנשים בסלון, אבל לא היה לי איכפת. היגון שחשתי כלפי המוות הכל-כך מפתיע של קנדרה, השנאה שהבעתי כלפי כל היושבים למטה… הכל הגיע אלי.
כבר לא הייתי יותר ליסה אלבו, הרובוט חסר הרגשות, הכלב קרת-הלב.
הייתי ליסה אלבו. פשוט כך.
והדמעות האלו היו דמעות של רגשות.
פרק 21 – דמעות

ניסיתי, קנדרה. באמת שניסיתי.
ניסיתי לא להוציא את כל הארס הזה מהמערכת. ניסיתי לדחוס הכל בפנים, להשאיר הכל בפנים. לא רציתי שהם ידעו מה אני חושבת עליהם, לא משנה כמה זה מרגיש טוב עכשיו כשהכל בחוץ.
זה לא שווה את זה.
ועדיף היה שתמשיכי לחיות ושהמצב ישאר כקדמותו. את היית החברה האמיתית הראשונה והאחרונה שלי. לא נפתחתי לאף אחד כמו שנפתחתי אליך. את היית כמו אור קטן בחיים החשוכים האלו.
אני אוהבת אותך. ואמשיך לאהוב אפילו אחרי המוות.
כי את תמיד תשארי בליבי.
ואני אלך להלוויה ואניח עליך את הפרחים האהובים עליך – הטוליפים. אני זוכרת איך חייכת בכל פעם שהחזקת אחד מהם. את החיוך שלך לעולם לא אשכח.
כי בזמן שאני לא חייכתי, את חייכת מספיק בשביל שתינו.
היית כמו האחות התאומה שמעולם לא הייתה לי.
תפסיקי עם זה, ליסה, קול עדין לחש בראשי ואני נאנחתי. ישבתי על אדן החלון בחדרי, מסתכלת על הנוף שנשקף ממנו. העצים בגינה הקדמית. הכביש. הבתים שאחרי זה…
השענתי את ראשי על הזגוגית ונתתי לקור להרגיע אותי. איך העניינים הגיעו למצב שכזה? איך הרשיתי לעצמי מלכתחילה להפתח ככה למישהו שידעתי כמעט בוודאות שהולך למות במוקדם או במאוחר?
ואולי זאת הסיבה שנפתחתי אל קנדרה מלכתחילה; כי ידעתי שהיא תיקח את הסודות שלי איתה לקבר.
לא רציתי לחשוב על זה ככה, אבל זו הייתה הסיבה הכי הגיונית למעשים שלי. לא סיפרתי לג'ורדנה, לדוגמא, את כל הדברים האלו.
כי ג'ורדנה לא הייתה חברה אמיתית מההתחלה.
דמעה מצאה את דרכה החוצה. כבר לא היה לי איכפת. הרסן העצמי שלי נפתח ולא היו בי כוחות לעצור בו. הרגשות שהציפו אותי היו רבים ומפחידים, אך לא יכולתי לעצור בהם. כי הם היו שלי. הם היו מושא חיי. הם היו מי שאני.
שעות עברו מאז ההתרפצות הגדולה שלי. עברה אפילו יממה, אם אני לא טועה. ואני לא יצאתי מחדרי ונשארתי ישובה על אדן חלוני. אפילו שלא אכלתי ושתיתי יומיים גופי לא התלונן. הוא היה מפוטם עד הסוף מדברים אחרים כך שהאוכל והמים לא היו נחוצים לי. לפחות לא כרגע.
מוקדם יותר קיבלתי טלפון מאנני. היא אמרה לי שההלוויה תתקיים למחרת בבית הקברות שבקצה העיר. ידעתי שזהו מקום יפה ביותר עם נוף אל הים ושמחתי ששם קנדרה תמצא מנוחה. היא תמיד סיפרה לי כמה היא אהבה ים אבל אף פעם לא הלכה לשם כי המחלה הייתה חזקה מידי. לקחה אותה מהר מידי.
השעות חלפו והרגשתי שגופי מתחיל להתקשח. לכן קמתי מהישיבה והתמתחתי. קנאקים רבים נשמעו והרגשתי ששרירי תפוסים. זה היה הסימן שלי לשכב במיטה ולנסות לישון קצת, כי ביומיים האחרונים לא ממש הצלחתי.
נכנסתי אל מתחת לשמיכה והתכרבלתי כמה שאפשר, נותנת לזרם חדש של דמעות להציף אותי. אני לא יודעת כמה זמן בכיתי אבל בשלב מסוים נרדמתי.
התעוררתי כששמעתי שדלת חדרי נפתחת. הייתי בטוחה שנעלתי אותה – למרות שאז נזכרתי שיש מפתחות נוספים איפשהו.
“ליסה?” קולו של תיאו שאל בהיסוס ושמעתי את דלת החדר נסגרת חזרה – בטח אחריו.
“אני ישנה,” מלמלתי ומשכתי באפי. עוד גל דמעות בקע החוצה.
“את רוצה לדבר..?” תיאו נשמע מעט אבוד ואילו הייתי ליסה הרובוט, יכול להיות שהייתי מרחמת עליו, אבל עכשיו הייתי ליסה הרגשנית חסרת הרחמים.
“לא.” אמרתי כמעט בתוקפנות.
שמעתי אותו נאנח. “אני שם לך פה צלחת עם הסלט האהוב עליך,” הוא אמר, צער בקולו. “לא אכלת הרבה זמן וחשבתי שתרצי משהו להכניס לבטן.”
לא עניתי. הוא נאנח שנית ושמעתי את דלת החדר נפתחת, נסגרת וננעלת אחריו.
קמתי מהמיטה לראות שהוא הביא לי צלחת סלט כמו שהוא אמר. כיוון שבאותו הרגע הבטן שלי החליטה לגרגר, אכלתי. ביס אחד. עוד ביס. כל הביסים קטנים, ורק לאחר שעה גמרתי את הסלט כולו. חזרתי לישון מייד אחרי זה.
כשקמתי בפעם השנייה, היה זה כבר יום חמישי. יום ההלוויה. יצאתי מהמיטה והלבשתי על עצמי מכנסי ג'ינס שחורים עם מגפיים שחורות, חולצה ארוכה ושחורה ומעליה ז'קט עור שחור. את שיערי החום-אדום השארתי פזור על גבי עד מותניי ולקחתי איתי את תיק הכינור על גבי. הכנסתי את מפתחות הבית לכיסי – לא טרחתי אפילו לקחת את הטלפון הנייד שלי – וגם את המפתחות למכונית של משפחת קוסטה.
השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים, כמעט שעת דמדומים. שעה יפה לערוך לקנדרה וויליאמס הלוויה כמו שצריך.
ירדתי לקומה הראשונה, ששם ישבו קאסטור, רוזה, תיאו וליאו וצפו בטלוויזיה. הם פנו לראות מי הולך וכשראו אותי הם הזדקפו בבת אחת.
“לאן זה?” שאל קאסטור ואני התעלמתי ממנו ופשוט יצאתי מהבית. נכנסתי למכונית של משפחת קוסטה, זרקתי כמעט את תיק הכינור על מושב הנוסע, והתנעתי.
נסעתי במהירות בכבישים לעבר בית הקברות וכשהגעתי חניתי בצורה הכי מפוזרת שאי פעם חניתי; המכונית המצומקת של משפחת קוסטה התפרשה על שתי חניות שלמות. לא יכולתי שלא להרגיש שמחה זדונית. שילכו ויזדיינו כולם.
יצאתי מהמכונית, שולפת את התיק שלי איתי והלכתי לכנסייה. כשנכנסתי, ראיתי שכמעט כל המוזמנים ישובים. אנני סימנה לי לבוא לשבת לידה, פניה בוכיות.
לצד אנני ישב לא אחר מאשר אביה של קנדרה עליו שמעתי כל כך הרבה. החלטתי להתעלם ממנו, לעת עתה.
ההלוויה הייתה עצובה. עצובה בדיוק כמו ההלוויה של ההורים שלי. גופתה של קנדרה נחה בתוך ארון הקבורה, בזמן שהכומר הקריא את הקידושים והכל.
מצאתי את עצמי בוכה לצידה של אנני, שהתקרבה אלי מעט כדי לא להיות כל כך קרובה לבעלה לשעבר.
כשהטקס עצמו הסתיים, העבירו את ארון הקבורה של קנדרה לקבר וכולם עקבו. אנני הרשתה לי להמשיך להיות לצידה מקדימה. זה נגע לי ללב.
לאחר שקנדרה נקברה כמו שצריך, הרגשתי שמשהו משחרר אותי. החזקתי בזר הפרחים שקניתי בעשרים דולר, והנחתי אותו על ערימת החול, שהייתה הקבר של קנדרה.
לאחר שכולם הניחו את הזרים, אנני הסתכלה עלי, ואז על תיק הכינור שבידי. “בבקשה,” קולה נשבר. “תנגני לה, כמו שהיא הייתה רוצה.”
נשכתי את שפתי והנהנתי. הוצאתי את הכינור מהתיק והנחתי אותו תחת סנטרי. למזלי הוא לא היה צריך כיוון ולכן פשוט התחלתי לנגן. כל המשתתפים בהלוויה עצרו והקשיבו לנעימת הכינור שלי.
הנעימה האופטימית שנהגתי לנגן בעבר.
תוך כדי שהדמעות זורמות להן, הנגינה עצמה הפכה מאופטימית לפסימית. אפילו שהצלילים היו שמחים ומאושרים, הנימה בה ניגנתי אותה הייתה כל כך עצובה וכאובה, עד שאפילו הצלילים איבדו מאושרם.
וכשסיימתי, אף אחד לא מחא כפיים, אבל בעיניהם של הסובבים הייתה הערכה. שמחתי שהם לא הריעו לי. לא רציתי שהם יריעו.
כשהכינור נח שוב בתיק, החלטתי להתייצב מול אביה של קנדרה, שידעתי ששמו היה דילן. “שלום,” אמרתי לבחור כבן הארבעים.
הוא הסתכל עלי דרך עיניים חלולות. “שלום.”
“אני ליסה, חברה של קנדרה,” אמרתי, מרגישה איך אני מתקשחת תחת מבטו. “ואני הייתי רוצה לדעת מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה פה.”
דילן פער את עיניו בהפתעה ונראה כועס. “זה לא עניינך, גברת צעירה. זו הבת שלי. כמובן שאהיה בהלוויה שלה.”
“אחרי שנים שלא ראית אותה? שלא היה לך איכפת ממנה? שנטשת אותה?” הטחתי בו ללא רחם, מרגישה את הזעם מבעבע בתוכי. “איך אתה מעז להופיע אחרי שגרמת לה להרגיש כאילו היא לא הייתה בת מספיק טובה בשביל האבא שאותו כל כך אהבה?!”
דילן צמצם את עיניו אך ראיתי שהוא נפגע מדברי. קשה. יופי, אולי ככה זה ילמד אותו לקח. “שוב, אני לא חושב שזה מענייניך להתעסק בחיים שלי.”
“ואני חושבת שכן!” התעצבנתי לחלוטין והתקדמתי לעברו עד שהייתי ממש מולו. נאלצתי להרים את ראשי כדי להסתכל לו בעיניים. “אולם קנדרה לא הייתה רוצה שנריב מעל הקבר שלה, אבל לא איכפת לי. לא מגיע לך להיות פה. לא מגיע לך לראות אותה אפילו לא בפעם האחרונה. זה לא מגיע לך, חתיכת בן-זונה!”
“ליסה,” קולה של אנני הגיע אלי מאחור וידה הרועדת הונחה על כתפי. סובבתי את ראשי כדי לראות את אנני בוכה. “תעזבי את זה.”
משהו בקולה גרם לי לסגת, אך לא הייתי מוכנה לוותר לגמרי. שלחתי לדילן מבט איבה אחרון והסתובבתי לאנני. חיבקתי אותה, מלמלתי, “אני מצטערת,” והלכתי חזרה למכונית.
כל הנסיעה חזרה הדמעות זלגו.
הן היו אינסופיות. כל הדמעות שאגרתי במהלך העשר שנים האלו.
עכשיו הן יצאו. וידעתי שקנדרה, אי שם בעולם הבא, שמחה בשבילי.
פרק 22 – רעל

החלטתי שבמקום להיות מבואסת ועצובה בחדר שלי, אז אהיה מבואסת ועצובה בבית הספר ובארוחות.
רק שהחלטתי שבמקום להראות שאני עדיין מרגישה חרא, אני מרגישה דברים… אחרים.
לכן, יום לאחר ההלוויה, קמתי בבוקר כמו תמיד. התקשרתי לאמיליו ושאלתי אותו אם זה בסדר שאבוא אליו אחרי בית הספר והוא הסכים בלי לשאול יותר מידי שאלות והודיע לי שהוא מתגעגע לשיער שלי.
לאחר שלבשתי את הבגדים הכי פשוטים בעולם – מכנסי ג'ינס משופשפות, נעלי אולסטאר אדומות וחולצת שאנטי כחולה – אספתי את שיער למעין קוקו או גולגול, לא בדיוק הבנתי בעצמי. העיקר שנראיתי רע.
ואז חייכתי חיוך קר ונראיתי מרשעת. מעולה. רציתי שאף אחד לא יתקרב אלי היום.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה, איפה שכולם אכלו את ארוחת הבוקר. כולם פנו להביט בי, כמעט בהפתעה, ואני התעלמתי מהם והלכתי לעבר בל. אם כבר מרשעת, אז עד הסוף.
“בוקר טוב בל,” אמרתי בקול מתקתק וחייכתי חיוך מתוק כמוהו. ראיתי על בל שהיא נדרכת ואפילו מעט מפוחדת. “תהיתי אם תוכלי לתת לי את המקום שלך לארוחת הבוקר הצנועה היום.”
עיניה הגדולות של בל נפערו עוד יותר והיא נראתה ממש מאויימת. לא יכולתי שלא לגחך בשקט. “ל-למה לי?” היא שאלה, מגמגמת.
משכתי בכתפי כאילו באדישות והשארתי את החיוך על פני. “כי אני רוצה לשבת ליד תיאו ורוזה.”
חיכיתי וצפיתי איך בל, שפתאום נהפכה לחסרת-עמוד-שדרה, קמה באיטיות, לוקחת את צלחתה ועוברת למקום שבו בדרך כלל אני ישבתי – בקצה השולחן. החלקתי למקום במקומה ולא יכולתי להוריד את החיוך הקר מהפנים שלי. המשפחה שלי רצתה רגשות? הנה היא קיבלה. ואת הרגשות הכי גרועים שיש שמופנים כלפיהם.
ארוחת הבוקר הייתה כל כך שקטה עד שאת הדממה היה אפשר לחתוך עם סכין.
כשסיימנו, ליאו, ויולט, בל ואדווין יצאו אחרי כמו ברווזים קטנים לג'יפ כדי שאסיע אותם. הם התיישבו במושבים הכי אחוריים, מפחדים ממני, ואני התנעתי את הג'יפ וטסתי על הכביש. בדרך כלל הייתי נוסעת לאט ובבטיחות, אבל החלטתי שנמאס לי.
עברתי בכוונה דרך רחוב החנויות וכשראיתי את חנות הפרחים, לא הופתעתי לראות שהיא סגורה ושיש על חלון הראווה שלה שלט "למכירה". החנות בטח הזכירה לאנני את קנדרה יותר מידי.
חניתי בבית הספר במקום החנייה של הנכים והרגשתי כמו נוכלת אבל שוב – הם רצו ליסה עם רגשות? הם קיבלו ליסה קרה, אכזרית ומרשעת. שיבושם להם.
כיביתי את המנוע ויצאתי מהמכונית עוד לפני שמישהו מהמשפחה הספיק לפסוע מחוץ לג'יפ. עקפתי את כולם והלכתי במהירות אל תוך הבניין. שם, ראיתי את ליאם, לילי וג'ורדנה מתגודדים. ברגע שהם ראו אותי, הם החווירו.
“בוקר טוב!” אמרתי להם בשיא השמחה. “מה שלומכם? אני לא רואה כאן את ג'ואי במקרה…” גיחכתי כשראיתי מזווית העין את בל, ליאו וג'ואי מגיחים כל אחד מכיוון שונה.
“אה, שלום ג'ואי!” חייכתי כשראיתי אותו. “אז איך זה מרגיש?” שאלתי אותו בציפייה.
הג'ינג'י נדרך, נשך את שפתיו, והסתכל לצדדים כאילו היה מעדיף להיות בכל מקום אחר רק לא פה, מולי. “אה… מה מרגיש, ליסה?”
“איך זה מרגיש להיות נבגד על ידי החברה שלך והחבר הכי טוב שלך?” שאלתי במתיקות עזה, כאילו רעל בטעם דבש נוטף ממני. “תמיד תהיתי איך זה מרגיש כשהלב שלך בטח נמחץ… אופס! בעצם אני כבר יודעת, אז אין צורך שתענה.” חיוכי התרחב כשהדם נזל לגמרי מפניו של ג'ואי.
הסתובבתי חזרה לחבורה. “שיהיה לכם יום נעים, חבורת פתטים צבועים!” אמרתי בקול הכי מתוק מכל הקולות שאי פעם הפקתי ועזבתי אותם, פעורי פה, המומים.
אחד-אפס לליסה אלבו.
עד הפסקת הצהריים אף אחד לא דיבר איתי, ולי זה התאים ממש מעולה. התחלתי פתאום להשתתף בשיעורים, ואפילו יצא לי שתיקנתי מורה אחד שעשה טעות. נפלא.
בארוחת הצהריים החלטתי להתיישב בשולחן של בל והשאר. לכן, לקחתי את המילקשייק בטעם שוקולד שקניתי לעצמי במקום ארוחת צהריים נורמאלית, ובדקתי איפה הם ישבו.
ראיתי שהם יושבים כולם ביחד, ומדברים בנימוס, אך אפשר היה לראות את המתח בין ליאם, בל וג'ואי, או את העובדה שג'ורדנה וליאו בקושי מדברים זה עם זו…
התקרבתי אליהם באיטיות, כמו טורפת המסתכלת על הטרף שלה, וכשהם ראו שאני מגיעה אליהם, הם השתתקו והסתכלו עלי.
“שמעתי שפתטיות זו מחלה,” אמרתי בקול רם, גורמת לכל הנערים שישבו בשולחנות הקרובים להרים את מבטם ולהסתכל לכיווני. “אני מפחדת להדבק מכם.” זייפתי פחד. “אם אתם רוצים, יש לי אחלה תרופה לזה; תפסיקו להיות כל כך צבועים ותתמודדו עם האמת.”
“מי את חושבת שאת בכלל?” לילי צייצה, מסתכלת עלי עם עיניה הזהובות, ונראתה מבוהלת שהיא בכלל פצתה את פיה, אבל לא נסוגה. “את לא חושבת שמספיק קשה לנו גם בלי ה'עידוד המורלי' שלך?”
ההערה הזאת גרמה לי לצחוק צחוק קר וחסר הומור שצלצל ברחבי הקפיטריה וגרם להם להתכווץ. “'עידוד מורלי'?” חיקיתי אותה בלגלוג. “קשה לכם'? תעשי לי טובה,” נחרתי בבוז.
“את מפילה עלינו את הפצצות והמרגמות שלך ומצפה שלא יהיה לנו קשה?” שאל ליאו בשקט, ואני פניתי להתבונן בו כמעט בעניין אמיתי. עברו שנים מאז הפנה את דבריו אלי. “את חושבת שלכולנו קל כשחשפת את כל הסודות שלנו בפני כולם?”
“אה! אז עכשיו זה סודות!” הקול שלי נהפך לכועס. “כי העובדה שבל היא זונה מהלכת זה סוד! כי העובדה שאתה שקרן פתולוגי זה סוד! חה!” התקרבתי אליו ורכנתי לעברו עד שמילימטרים ספורים הפרידו בין האפים שלנו. “אתה חתיכת מנובל, אתה יודע? חושב שהוא מרכז העולם! גונב לי את החברה היחידה שהייתה לי בבית הספר, מכניס לה שקרים עלי לראש, שלא לדבר על כך שמתעלם ממני למשך שנים, ולך קשה בסופו של דבר?!” הזעם בקולי כבר היה מודגש.
לפני שהוא הספיק לענות התיישרתי ופניתי להסתכל על בל. “ושלא תחשבו שעוד סיימתי,” חייכתי לעבר בל חיוך שטני. “כי אני יודעת מה את באמת מרגישה. את לא באמת אוהבת אף אחד מהבנים החביבים האלו כאן.” הצבעתי על ליאם וג'ואי. “את אוהבת רק את עצמך – ואם כבר בחור שהיית רוצה, אז זה תיאו. אבל כיוון שהוא לא משתין לכיוון שלך, הסתפקת בשניים אחרים שלא משתווים לו אפילו ביחד.”
“ומה איתך?!” בל התפרצה. “כאילו שאת לא מעוניינת בתיאו! את כמו כל הבנות שנופלות לרגליו!”
“לא, בל. אני לעולם, אבל לעולם, לא אהיה כמוך. שלא אפילו תחשבי על זה.” התרחקתי מהשולחן באיטיות, אוחזת במילקשייק בידי. “המשך ארוחת צהריים מהנה, פתטים.”
רק אז שמתי לב שכל היושבים בקפיטריה האזינו. גיחכתי ברוע. מגיע להם. מגיע לכולם.
יתר היום אף אחד לא העז להתקרב אלי. ראיתי אפילו את אדווין שולח לי מבטים מעט מפוחדים, ומבולבלים, כאילו הוא מנסה להבין משהו. כאילו שאיכפת לי.
כשהסתיים יום הלימודים אדווין תפס אותי ליד הג'יפ. “בל וליאו חוזרים בלעדינו,” הוא אמר, שומר על מרחק של כמה מטרים ממני. “תוכלי להחזיר אותי לפחות הביתה?”
ילד חכם. הוא ידע שרוב הסיכויים שאני אסע בלעדיהם. “תעלה,” אמרתי בחוסר איכפתיות.
הוא התיישב, להפתעתי, במושב הנוסע לצידי, בזמן שאני התיישבתי בתא הנהג. התנעתי את הג'יפ בדממה ונסעתי מחוץ לחניה.
“יש סיבה ללמה אף אחד מאיתנו לא דיבר איתך כל השנים, ליסה.” קולו השקט של אדווין אמר.
משכתי בכתפי ושתקתי.
“לא ידענו שאת כל כך פגועה מבפנים,” אדווין החליט לקחת את השתיקה שלי כזירוז להמשיך. “לא ידענו שאת מרגישה ככ – “
“אדווין, תסתום.” קטעתי אותו בשקט. “באמת שלא איכפת לי.”
מזווית העין ראיתי את אדווין פותח את פיו כאילו להתווכח, ואז סוגר אותו. יתר הנסיעה עברה בדממה.
הורדתי אותו בבית ואז נסעתי למספרה של אמיליו. שם, אמיליו שאל אותי מה אני רוצה.
“תעשה לי קרחת,” ביקשתי.
“אני לא מוכן,” אמיליו אמר בתקיפות. “השיער שלך כל כך מיוחד ויפה, את לא יכולה לעשות קרחת!”
“אני רוצה, אמיליו,” התעצבנתי. “מה הבעיה לעשות את זה?”
“אולי נתפשר על משהו באמצע? קרה, אולי?”
בסופו של דבר, נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה.
ֿוהתוצאה הסופית הייתה שהשיער שלי הגיע לי עד לכתפיים. כל השובל הארוך שלו קלוע לצמה ובידו של אמיליו. החלטתי לתרום את השיער שלי לעשיית פיאות לחולי סרטן.
כשחזרתי הביתה בשעה חמש אחר הצהריים, אף אחד לא היה. עליתי לחדרי, ושם ראיתי את תיאו שוכב-יושב על המיטה שלי וקורא איזה ספר, זוג משקפי קריאה על אפיו. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי, ולרגע הייתי חייבת להעריך כמה שהוא חתיך; הוא לבש מכנסי ג'ינס שעשו רק טוב לרגליים שלו, חולצה שחורה ארוכה שמעט פתוחה בחזה וגרמה לשישייה ששם להיות – תפסיקי עם השטויות, ליסה!
הכרחתי את עצמי להתיק את מבטי ממנו וסגרתי את הדלת מאחורי. זרקתי את הילקוט שלי על הרצפה וכך גם את הנעליים שלי. “מה אתה עושה פה?” שאלתי תוך כדי פעולה.
“חיכיתי לך, אמאריליס,” הוא אמר ואני קפאתי. שנים שאף אחד לא קרא לי כך.
דמעות חנקו את גרוני אך הכרחית את עצמי לא לתת להן לצאת. סובבתי אליו את גבי ושלפתי חולצה שגדולה עלי בכמה מידות מהארון. פשטתי את מכנסי וחולצתי, מתעלמת מהמבטים של תיאו שהרגשתי שננעצו בגבי בכוח. מסיבה כלשהי, לא היה לי איכפת שהוא יראה אותי רק עם בגדים תחתוניים. המחשבה גרמה לי להסמיק בניגוד לרצוני.
“הסתפרת,” הוא ציין בדיוק שהשלכתי את החולצה הגדולה מעל ראשי והיא כיסתה את גופי עד ברכי. הסתובבתי אליו. “זה יפה.” הוא חייך חצי חיוך.
“למה חיכית לי, תיאודור?” שאלתי ושילבתי את ידי בציפייה.
הוא נאנח והסיר את משקפיו. הוא הניח את הספר על המיטה וקם לעמוד מולי. “אני רוצה שתדברי איתי, ליסה,” הוא אמר, וראיתי דאגה אמיתית בעיניו. “אני רוצה שתגידי לי מה יושב לך על הלב בלי כל הרעל הזה שאת מנסה להראות שיש לך. הסצנה עם בל היום בבוקר? זה לא היה לעניין בכלל.”
החנק בגרון היה מורגש יותר. “מה איכפת לך בכלל?” פלטתי והשפלתי את מבטי.
ולפתע הוא כרך את זרועותיו סביב גופי ומחץ אותי אליו לחיבוק קורע לב. בבת אחת המטען שהרגשתי התפוצץ בתוכי ומצאתי את עצמי על הרצפה, ישובה בתנוחה מוזרה בין רגליו של תיאו, בזמן שאני בוכה והוא מחבק אותי ומצמיד אותי אליו באחיזת ברזל. הוא העביר את ידו בשיערי, טפח על שכמי קלות, והחזיק אותי כמו שאף אחד מעולם לא החזיק אותי.
“אני כל כך לבד,” מצאתי את עצמי מתייפחת. “המשפחה שלי שונאת אותי, החברה האמיתית היחידה שאי פעם הייתה לי נפטרה, וכנראה שיעיפו אותי מהתזמורת כי לא הגעתי לחזרות כבר כמה ימים…” למען האמת, לא חשבתי על זה עד אותו הרגע.
“המשפחה שלך לא שונאת אותך,” תיאו אמר במעט תקיפות אל תוך אוזני. “ואם את רוצה, אני יכול לספר למנהל התזמורת שלך מה קרה והוא בטוח יתן לך לחזור, כי את כל כך טובה. לא ידעתי את זה עד שאלן לקח אותי ואת קאסטור לראות אותך מנגנת.”
“למה הוא עשה את זה בכלל?” שאלתי בקול קטן. “למה הוא ריגל אחרי?”
תיאו נאנח על אוזני והאוויר החם מפיו דגדג את התנוך. “קאסטור החל לדאוג כשהוא ראה שאת נעלמת יותר מהרגיל והוא רצה לדעת לאן. אז אלן החליט לקחת את העניין לידיים שלו וחיפש אחריך, עד שהוא גילה שאת עבדת בחנות הפרחים ההיא. איכשהו הוא הצליח גם לגלות שאת מופיעה עם התזמורת הזאת. נראה לי שמנהלת החנות אמרה לו…
“בכל אופן, כשהוא בא להופעה אחת שלך וראה אותך מופיעה, הוא סיפר לקאסטור ולי, שהוא החשיב אותי כמישהו שקרוב אליך,” לפתע תיאו לקח נשימה עמוקה. “אני מקווה שהוא צדק.”
“מה זאת אומרת?” שאלתי והתרחקתי ממנו קצת כדי לראות את פניו. לא היה איכפת לי שהפנים שלי מלאות בדמעות ושעיני בטח נפוחות ואדומות. ראיתי שתיאו מסתכל עלי ברצינות, ולהפתעתי הוא לפת את פני בשתי ידיו החזקות, כדי שאסתכל לו ישירות אל תוך העיניים.
“אני קרוב אליך, ליסה?” הוא שאל בקול שקט.
נשכתי את שפתי והצלחתי להנהן הנהון אחד יחיד.
נראה היה שרווח לו, כי הוא המשיך לספר. “כשראינו אותך מופיעה בהופעה האחרונה… עד אותו הרגע לא ידעתי שאת מנגנת בכינור, והאחים שלך היו בטוחים שהפסקת לנגן כבר מזמן, לכן היינו מאוד מופתעים לגלות את זה. ואיך שניגנת…” הוא הסתכל עלי בהבעה כזאת אינטנסיבית עד שהרגשתי שאני מסמיקה. “מעולם לא שמעתי מישהו מנגן ככה עם כל כך הרבה רגשות. באותו הרגע ידעתי שאת מזייפת את כל ההבעה של אני-קשוחה-וקרת-לב. ידעתי שאת לא כבר מההתחלה, אבל לשמוע אותך מביעה את זה דרך המוסיקה… זה גרם לי לנשום לרווחה ולדעת שלא טעיתי לגביך.
“לקאסטור ולאלן היה יותר קשה להאמין לזה, על אף שגם היו מוקסמים כמוני מהנגינה המדהימה שלך. הרצון שלהם לדאוג לשלומך, לאחות הקטנה השנייה שלהם, גרם להם להיות זועמים כל כך בסוף ההופעה. בסופו של דבר גם אני זעמתי, אבל מסיבות אחרות – 'איך יכולת שלא לספר לי?' חשבתי אז במעין אגרסיביות ורכושנות שמעולם לא הרגשתי כלפי אף אחד אחר, ולכן אולי נראיתי מעט… עצבני.”
רק באותו הרגע שמתי לב שאיפשהו, במהלך המונולוג של תיאו, ידי לפתו את פניו כפי שידיו לפתו את פני.
“יש לי רק שאלה אחת,” מלמלתי ולפתע פרצופה של זואי הופיע בראשי וגרמה לרגש מוזר להשתלט עלי. “אתה באמת יוצא עכשיו עם זואי?” משום מה, השאלה יצאה כמו האשמה.
תיאו הסתכל עלי לכמה שניות, ואז פרץ בצחוק אדיר שכמותו לא שמעתי מעולם יוצא מפיו. זה היה צחוק מדבק, ולפתע מצאתי את עצמי צוחקת ביחד איתו. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה צחקתי, וזה הרגיש משחרר שעכשיו אני יכולה לצחוק בלי לדפוק לעצמי חשבון.
וכשנרגענו בסופו של דבר, תיאו ענה. “יצאנו לשני דייטים בלבד,” הוא משך בכתפיו וחייך משום מה. “לא הרגשתי כימיה בינינו, למרות שהיא טענה שהיא רוצה להמשיך להיות איתי.”
“אז אתה איתה, או לא?” שאלתי, ומשום מה ידעתי שזה חשוב שהוא יענה על זה.
ֿוכשהוא ענה, “לא,” הרגשתי כאילו אבן נגולה מליבי.
“יופי.” פלטתי מבלי לחשוב והסמקתי כשתיאו הרים גיבה וגיחך.
“חשבתי שאני מדמיין את זה, אבל מסתבר שלא,” הוא התקרב אלי לפתע, אפיו מדגדג את אפי. “את מקנאה.”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה. “לא, אני לא!” הכחשתי בכל מחיר.
חיוכו של תיאו הפך לסקסי משהו. “כן, את כן,” הוא אמר והסתכל לי עמוק בעיניים, עיניו הירוקות הכהות, פוגשות בעיניים החומות-ירוקות שלי. “ואני יודע מה עובר לך עכשיו בראש.”
“מ-מה?” ממתי אני מגמגמת? תהיתי. מאז שפגשת את תיאו, קול קטן ענה לי בראשי.
“אני יודע שאת מתה שאני אנשק אותך עכשיו,” הוא לחש, וחיוכו התרחב עוד יותר כשראה שפני מאדימות.
“לא נכון!” הכחשתי פעם נוספת.
“שקר.” הוא קבע וזה גרם לי להתעצבן.
“אני לא משקרת!” הדפתי אותו ממני בעזרת ידי וקמת על רגלי. “ועכשיו, צא לי מהחדר!”
תיאו פרץ בצחוק ונעמד גם הוא. “את מחבבת אותי,” הוא קרץ לי. “רק תודי בזה, ולא תאמיני למה זה יכול להוביל אותך.”
“צא כבר!” הפנים שלי היו דומות לעגבניה באותו הרגע.
“נתראה בארוחת הערב, אמאריליס,” הדרך שבה אמר את שמי גרמה לסומק שעל פני להאדים אפילו יותר – אם זה בכלל אפשרי, וזה גרם לו לצחוק כל הדרך מהחדר שלי לחדרו, צחוקו מהדהד בכל הבית, וגם בליבי.
פרק 23 – שיחה מלב אל לב

ביום למחרת הרגשתי שהוקל לי. המוות של קנדרה כבר לא היה כמו אור שכבה – כמובן, עדיין היה לי עצוב כי עבר רק שבוע בערך מאז, אבל מאז השיחה עם תיאו בחדר שלי, הרגשתי שהאור לא כבה לגמרי. נכון, האובדן של קנדרה תמיד יהיה כמו צל שירדוף אותי, אבל החלטתי שלא לתת לעצמי לשקוע בתוכו.
בנוסף לכך, תיאו התנדב לבוא איתי לאולם המופעים לדבר עם מריאנה. כשהגענו ומריאנה ראתה אותי ואת תיאו, היא נתנה לי חיבוק גדול.
“שמעתי על קנדרה,” היא אמרה כששחררה אותי ופניה התקרקמו בצער. “לא יכולתי ללכת להלוויה, אבל רציתי. אני מצטערת.”
הנדתי בראשי. “זה בסדר,” אמרתי וחייכתי מעט. ראיתי שהחיוך תפס אותה מעט בהפתעה, אך היא לא הגיבה. היא הפנתה את ראשה לעבר תיאו, וראיתי שסומק קל עולה על לחייה – למרות שידעתי שהיא נשואה עם שני ילדים מתוקים.
“ומי אתה?” היא שאלה, בוחנת את תיאו מכף רגל ועד ראש.
“תיאודור,” הוא הושיט את ידו ללחיצה וזו לחצה אותה. “ה…” הוא לרגע נראה כאילו המילים נטשו אותו והוא הסתכל עלי בשאלה. משום מה הסמקתי. מה באמת תיאו בשבילי?
“אני חבר קרוב של האחים של ליסה,” הוא החליט להתפשר על זה. “וגם ידיד קרוב של ליסה.” הוא ליכסן לעברי מבט וראיתי שהוא מתאפק שלא לגחך. ידעתי שהפנים שלי אדומות לגמרי.
“אני שמחה שאתה כאן! כך תוכל לשמוע את ליסה בחזרה,” מריאנה פנתה להביט בי חזרה. “פול ישמח לראות שאת כאן. התאמנת?”
הנהנתי. “אני עוד לא יודעת את זה בעל-פה, אבל אני יודעת מספיק טוב.”
תיאו החליט לשבת עם מריאנה בקהל ולהאזין לחזרה. כולם שמחו לראות ששבתי, והופתעו לגלות שאני יודעת לחייך ולצחוק כשצריך. פול נראה מעודד יותר כשראה את מצבי, ואפילו ארינה הצ'לנית נראתה מחוייכת עוד יותר מתמיד.
החזרה הייתה מעולה, אפילו שעוד לא ידעתי את התפקיד שלי במלואו. מפעם לפעם שלחתי מבט אל תיאו בקהל, שהסתכל עלי בחיוך שלא ידעתי לפרשו, אך היה סקסי כמו האחרים שלו. ראיתי גם שכמה בנות מהתזמורת בוחנות את תיאו כאילו הוא מעדן מתוק, והרגשתי הרגשה רכושנית כלפי תיאו. לא רציתי שהוא יהיה עם אף אחת מהן, או שאפילו יראה מעוניין במישהי מהן. כי משום מה, המחשבה על תיאו בדייט עם, נגיד, ארינה, גרמה לי לקנאה יוקדת.
אני לא אוהבת את תיאודור גוט, הכרחתי את עצמי לחשוב אינספור פעמים במהלך החזרה. אני מחבבת אותו בתור… ידיד.
כשהסתיימה החזרה, תיאו הציע שנלך לאיזה בית קפה. אני רק משכתי בכתפי והסכמתי. לא רציתי עדיין לחזור הביתה ולמען האמת, כל זמן שהייתי עם תיאו, נהניתי כמו שמעולם לא נהניתי.
כי חיבבתי אותו, בסך הכל.
מצאנו איזה בית קפה שהיה באמצע פארק ירוק ויפהפה באמצע העיר. לבית הקפה הייתה מרפסת מעל נהר קטן שזרם לצד הפארק, ושם, ליד המעקה, תיאו ואני התיישבנו. הנחתי את תיק הכינור שלי על הרצפה בין רגלי.
המלצרית שלקחה מאיתנו הזמנות לא הייתה יכולה להתיק את עיניה מתיאו. אפילו כשאני דיברתי היא הנהנה ורשמה בסהרוריות, כי עיניה היו מקובעות על שפתיו של תיאו. הרגשתי שמפלצת קטנה מכרסמת את בטני מבפנים. שתעזוב אותנו כבר לבד! המחשבה תפסה אותי לא מוכנה והסמקתי מעט.
שמעתי את תיאו מצחקק וראיתי שהמלצרית עזבה והוא מסתכל עלי בגבה מורמת, כשחיוך קטן על פניו. “מישהי כאן מקנאה, הא?” הוא החזיק בין אצבעותיו חתיכת מפית עם מספר טלפון ושם – אליאנורה.
“תזרוק את זה, בבקשה,” התחננתי ולהפתעתי הוא זרק את זה מעבר למעקה, אל הנהר שמתחתינו.
“אני חייב להודות שכיף להתגרות בך,” הוא גיחך. “הייתי צריך לנסות את זה הרבה קודם…”
“מתי אתה חוזר לוויילס?” שאלתי, תופסת אותו בהפתעה.
“אני לא יודע,” הוא אמר ומשך בכתפיו. “אני חושב שאשאר עדיין. את יותר מידי מעניינת בשביל לעזוב.” הוא קרץ לי וגרם לי להסמיק בפעם האלף. אולי יש חיסרון בעובדה שנתתי לרגשות שלי לצאת.
“ברצינות אבל, עד מתי תשאר?” שאלתי ובתוכי חשבתי, אני לא רוצה שתעזוב. אתה היחיד שמבין אותי מאז… קנדרה.
“אני יכול לחזור מתי שאני רוצה לוויילס, וההורים שלי עסוקים גם ככה בענייני המלוכה והשטויות האלו כך שלא איכפת להם,” הוא אמר בפשטות, אך ראיתי שמשהו מפריע לו.
“היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אליך יותר,” אמרתי.
“לא בדיוק,” תיאו הניח את מרפקו על השולחן והשעין את סנטרו על ידו. הוא הסתכל על הנהר במחשבה. “הם אוהבים אותי ודואגים לי, אבל לפעמים הם מצפים שאתנהג כמו שנסיך צריך להתנהג, ולזה אני לא הכי מוכן.”
“מה זאת אומרת?” שאלתי בבלבול ולפתע המלצרית חזרה עם המשקאות החמים שלנו. בכל זאת, חורף.
תיאו קירב את הקפה השחור שלו לפיו ואני את השוקולטה החמה שלי לפי. “אין לי בעיה ללכת לנשפים מלכותיים, או לשחק-אותה נסיך בחברת אנשים חשובים,” הוא אמר באיטיות. “אבל הם מצפים שאני אסכים שהם… את יודעת…” הוא שלח לי מבט מהוסס.
נדרכתי. “יודעת מה?”
“הם רוצים לשדך לי כלה.” ברגע שהמילים יצאו, הרגשתי שמשהו בתוכי נופל. ידעתי ששידוכים זה דבר ידוע בממלכות עתיקות, אבל עד לאותו הרגע, לא חשבתי בכלל על עומק העובדה שתיאו נסיך. אם הוא נסיך, זה אומר שהוא יהיה מלך ביום מן הימים, יחליף את אביו והכל. ואם הוא יהיה מלך, זה אומר שהוא צריך מלכה שתהיה לידו, כלומר אישה…
ואיזו דרך נפלאה זו לשדך לו אישה שתתאים לו בול.
המפלצת הקטנה שבי שאגה בחוסר שביעות רצון.
“אני רוצה לבוא איתך לשם,” פלטתי וכשהוא הסתכל עלי באי הבנה, הרחבתי. “לוויילס. אני רוצה לבוא איתך.”
תיאו הרים את גבותיו בחשדנות. “ולמה בדיוק?” הוא שאל, מסתכל עלי במבט תמים, שגרם לי להסמיק מעט.
כדי לערוף לאישה לעתיד שלך את הראש, רציתי לנהום אבל במקום זאת אמרתי, “כי לפי מה שסיפרת, וויילס זו מדינה יפה, ואני רוצה לראות אותה.” איתך.
הוא צמצם את עיניו בחשדנות. “את מקנאה.” הוא אמר וכשפני האדימו, הוא חייך את החיוך הסקסי הזה שלו. “וואו. לא ידעתי שקנאה זה רגש חזק אצלך.”
השפלתי את מבטי ובהיתי בקצפת של השוקולטה שלי. “זה לא פשע.” מלמלתי בחוסר אונים. מה לעזאזל עובר עלי? מעולם לא הרגשתי קנאה בכזאת תדירות! כלומר, אני מחבבת את תיאו כאח והכל –
רק כאח?
לא. אני לא מחבבת אותו רק כאח. ההבנה נחתה עלי כמו שמש ביום חורף. אני מחבבת אותו יותר מזה. החל מהרגע הראשון שפתחתי לו את הדלת כשהוא הגיע ארצה לפני שלושה חודשים בערך.
אני לא מחבבת את תיאו. לא חיבבתי אותו אף פעם.
אהבתי אותו מהרגע הראשון שעיניו לכדו את עיני כשעמדתי קפואה בכניסה לבית, כשהוא בחוץ, מחייך ואופטימי.
אני אוהבת את תיאו גוט.
אהבה. מי היה מאמין לפני שבועיים שמישהי כמוני הייתה מסוגלת להרגיש משהו שכזה.
אבל אני מרגישה. אני מרגישה אהבה. והאהבה שלי לתיאו התבטאה בכל כך הרבה מובנים, רק עכשיו אני קולטת.
בחתונה. כשרקדנו, והרגשתי בטוחה בין זרועותיו – כמו בכל פעם שהוא מחבק אותי – כבר אז אהבתי אותו. אפילו כשהוא אכזב אותי אהבתי אותו. אפילו שהוא יצא עם זואי לכמה דייטים אהבתי אותו.
ולכן אני מקנאה כל כך הרבה.
“ריליס? אני חושב שאיבדתי אותך,” קולו של תיאו החזיר אותי למציאות, ומצאתי את עצמי בוהה בו כמעט בפליאה. בחנתי את עיניו המהממות, את אפיו הישר, את שפתיו המלאות… כמה שהייתי רוצה שהוא ינשק אותי עם השפתיים האלה שלו… שיחזיק אותי עם הזרועות השריריות האלו שלו…
לא. אסור בשום פנים ואופן שהוא ידע. כי רוב הסיכויים שהוא לא מרגיש כמוני.
הוא סתם מתגרה בי כי זה מהווה לו הנאה. לא כי הוא אוהב אותי. בנים יכולים לפעמים להיות סתם מציקים.
או שמא..?
“סליחה,” נערתי את ראשי מנטאלית. פשוט תשכחי מזה, ליסה. “פשוט חשבתי כמה כיף זה יכול להיות אם באמת אטוס לוויילס.”
תיאו גיחך והסתכל עלי בהבעה מוזרה. “שקרנית.” הוא אמר, ומשום מה זה גרם לי להסמיק.
“תפסיק עם זה,” מלמלתי.
“עם מה?” הוא שאל בשיא התמימות אבל עיניו, שאחזו שעשוע, הסגירו אותו.
“עם מה שאתה לא עושה,” התעצבנתי. “אתה מביך אותי!”
“כי את שקרנית קטנה,” הוא חייך. “תהיי פעם אחת כנה, לשם שינוי.” לפתע חיוכו נמחק.
נדרכתי. “מה?”
“עכשיו שאני 'פרקתי את הלב', הגיע תורך,” הוא הסתכל עלי ברצינות בזמן שלגם מן הקפה. “אנחנו אמורים להיות ידידים… או משהו. אז גם את צריכה לפרוק את הלב בפני.”
“ממש שיחה מלב אל לב,” גלגלתי את עיני – פעולה שלא עשיתי הרבה מאוד זמן, וגרמה לי לסיפוק מסויים. נאנחתי. “בסדר.” הסכמתי, ונדרכתי שנית.
האם לספר לו באמת מה קרה? תהיתי. כדאי לי להרשות לעצמי להפתח אליו כמו שנפתחתי אל קנדרה?
נשכתי את שפתי והשפלתי את מבטי. “אתה חייב להבטיח לי משהו קודם,” אמרתי בשקט וכשהסתכלתי למעלה, ראיתי שגם הוא מעט דרוך. הוא הנהן כשלכד את מבטי. “אסור לך לספר את זה לאף אחד. לא לאחים שלי, לא למשפחת קוסטה – אף אחד.”
“אין שום בעיה,” תיאו הסכים בטבעיות, כאילו זו הבקשה הכי נורמאלית ולא-מחשידה שיש.
לקחתי נשימה עמוקה והשארתי את ראשי נפול. ידי נקמצו לאגרופים על השולחן. “לפני עשר שנים,” אמרתי בשקט. “כשהייתי בת שבע, יום לפני שהודיעו לנו על המוות של ההורים שלנו, הלכתי לשיעור כינור. אז עוד האחים שלי ידעו שאני מנגנת, והיינו ביחסים מעולים אחד עם השני. אולי אפילו אני יכולה לומר שהייתי כמו קרן האור שלהם. הם אהבו להיות בחברתי אז.”
חיוך נוסטלגי עלה על פני אך הוא נמחק כשהמשכתי בסיפורי ונמנעת מלהביט בתיאו. “הלכתי לשיעור לבד ברגל כי הוא היה רק רחוב אחד מאיתנו, והשעה הייתה שש בערב, שכבר ירד הלילה. שמתי לב שמישהו עוקב אחרי כל הדרך לשיעור, אך חשבתי שאולי זה סתם הומלס או אספסוף כלשהו, אז החלטתי להתעלם וכשהגעתי לשיעור, נשמתי לרווחה.
“כשהשיעור הסתיים, יצאתי חזרה החוצה והייתי בטוחה שבחור שעקב אחרי כבר נעלם. התחלתי ללכת חזרה הביתה, עד שלפתע…” המילים נתקעו לי בגרון, ושמתי לב שדמעות שקטות זלגו במורד לחיי. ממש בכיינית נהייתי.
“ליסה, את לא חייבת – “ תיאו התחיל אבל אני קטעתי אותו.
“הוא אנס אותי.”
זהו זה. סיפרתי. הוצאתי את זה החוצה. הרמתי את מבטי כדי לראות הבעה של זעם רצחני על פניו המדהימות של תיאו. ידו הייתה קפוצה ורעד מרוב זעם, והוא נראה כל כך כועס, עד שמעט פחדתי. בלעתי את רוקי, והחלטתי להמשיך בסיפור.
“הוא השאיר אותי ברחוב הנטוש ההוא, עירומה, ולבד,” המילים יצאו מעט מחוספסות, והדמעות המשיכו לזלוג. “הצלחתי איכשהו להרים את עצמי על הרגליים וחזרתי הביתה. מיהרתי להכנס לחדר ולהתלבש כדי שאף אחד לא יראה אותי.
“בכיתי כל הלילה. הרגשתי טמאה ומלוכלכת. ואפילו שהייתי אז רק בת שבע, ידעתי שמה שקרה לי היה לא רגיל.”
לקחתי נשימה עמוקה ורועדת. “ביום שלמחרת, כבר התחלתי לחסום את הרגשות שלי. וכשסיפרו לנו שההורים מתו, זה מה ששבר אותי עוד, גרם לי להדחיק את הרגשות שלי לפינה רחוקה בלב.”
עוד נשימה עמוקה. “ביום שאחרי זה, אחרי ההלוויה ואחרי שהובילו אותנו לבית היתומים, אחד השוטרים שבדקו את הבית שלנו מכל פינה נתן לי מכתב שהוא מצא שאמא שלי כתבה לי. תהיתי אז אם היא כתבה מכתב לכל אחד מהאחים שלי בנפרד, והסקתי שלא, כי מה שהיה כתוב במכתב היה מיועד אך ורק לי.
“אמא שלי תמיד הייתה פסימית. המחשבה שהיא תמות מתישהו תמיד הדהדה לה בראש, ולכן היא החליטה להכין דברים מראש, כמו את המכתב הזה שהיא תכננה לשלוח לי ברגע שתמות. היא פשוט לא צפתה שזה יקרה כל כך מוקדם, כשאני אהיה בגיל כל כך צעיר.
“בכל אופן, מה שהיה כתוב במכתב גרם לכל עולמי לרעוד.”
לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל על תיאו. “מסתבר שהיא נכנסה להריון רק עם ליאו בהתחלה. היא נורא רצתה בת אחרי שני בנים, וכיוון שאבא לא רצה באותה תקופה, היא החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לבנק זרע לא חוקי, גרמה להם להפרות עוד ביצית או משהו כזה ולגרום לכך שתהיה לה בת ברחם בנוסף לבן*. היא לא סיפרה על כך לאבא שלי, ורק אמרה לו שיש לה תאומים – בן ובת.
“כשהייתי בת שבע לא הבנתי את זה עד הסוף. הדבר היחידי שהבנתי הוא שאבא שלי הוא בעצם לא היה האבא האמיתי שלי מאז ומעולם, ושהאבא האמיתי שלי הוא מישהו חסר שם או צורה בשבילי. אבל ככל שהשנים עברו, הבנתי את עומק המכתב יותר ויותר. כשהייתי בת חמש-עשרה, חקרתי באנטרנט על בנקי זרע ועל האופציה הכל כך בלתי-נתפשת של להפרות עוד ביצית בזמן הריון. מסתבר שזו הייתה אופציה מדעית אפשרית, אבל אף אחד מבנקי הזרע החוקיים לא ניסו לבצע משהו שכזה. וזו הסיבה למה אמא פנתה לבנק זרע לא חוקי. היה בזה סיכון שאחד מהעוברים – או שניהם – לא יוולדו כמו שצריך.
“אבל נולדתי כמו שצריך, ביחד עם ליאו.” שקר קטן, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על המחלה עדיין.
עצמתי את עיני. “אף אחד מהמשפחה לא הבין איך זה אפשרי שאני נראית שונה מיתר האחים שלי או אפילו מההורים שלי. מסתבר שהזרע שאמא לקחה היה זרע של גבר ארגנטינאי, ושהגנים שלו היו יותר דומיננטים משל אמא. לכן יש לי עיניים שונות משל יתר בני משפחת אלבו – ששל כולם גוונים שונים של כחול – או צבע עור מעט כהה יותר. אפילו השיער שלי הוא היחיד שחום-אדום כזה.
“ושלושת הימים האלו, הראשון של האונס, השני של מות ההורים, והשלישי של הגילוי הנוראי הזה… כל אלו גרמו לי לחסום את הרגשות שלי לחלוטין ולהתרחק מהאחים שלי. הכינור, שבו ניגנתי מאחורי גבם, היה המפלט היחיד שלי מהעולם הנוראי הזה. וכמובן שילו, הידיד הטוב שלי מהעיירה בה גרנו, שעכשיו כבר שכח ממני לגמרי.
“וזו, ככל הנראה הסיבה, ללמה אני והאחים שלי מדברים זה עם זה רק כשצריך.”
פרק 24 – ביחד

שתיקה שררה בין תיאו לביני בזמן שהלכנו בשקט על שביל האבנים לעבר גשר אבן קטן שהוביל בין הבר האחד של הנהר לשני.
תיאו הזמין חשבון כמה דקות אחרי שסיימתי לדבר והשתיקה נחתה בינינו כמו שמיכה דקה ולא נעימה. הוא היה זועם, יכולתי לראות את זה בעיניים שלו, אפילו שהוא נראה כרגיל מבחוץ – חתיך, הורס, מושלם – ואולי קצת שקט יותר מתמיד.
תיאו שילם על שנינו ואז החליט שאנחנו יוצאים לטיול בפארק לצד הנהר. עקבתי אחריו בלי לשאול יותר מידי שאלות.
עלינו על הגשר ותיאו נעצר באמצע ונשען על על מעקה הגשר. הוא בהה בנהר ואני בהיתי בו בזמן שרוח קרה וחורפית נשבה ובידרה את השיער הקצר בהרבה שלי ואת השיער השחור כלילה שלו. חשכה החלה לרדת, שעת הדמדומים הולכת ונעלמת.
לא זזתי ממקומי. “תגיד משהו,” אמרתי לבסוף. הדמעות כבר התייבשו.
תיאו לא אמר דבר ואני, בשביל להעסיק את עצמי מלהיות מיואשת, בחנתי את המעיל שהוא לבש; מעיל ארוך בצבע חום. המעיל נראה מחמם מאוד – דבר שהיה נחוץ לחודש נובמבר.
“אני מנסה להבין,” הוא אמר לפתע וגרם לי לקפוץ בהפתעה ולהתקרב אליו כמה צעדים כך שרק חצי מטר בערך הפריד בינינו. הוא התיישר והסתובב להסתכל עלי, עיניו גועשות. “למה לא סיפרת לאף אחד על זה עד היום.”
“סיפרתי לקנדרה,” מלמלתי בשקט. “יום בערך לפני שהיא מתה.”
“אבל היא הייתה הראשונה, נכון? אז למה עד אז לא סיפרת?” הוא התקרב אלי עד שסנטימטרים קלושים הפרידו בינינו, ויכולתי להרגיש את החום שנפלט מגופו ואת ריח הבושם שהוא שם שהציף אותי בתחושה מוזרה וגרם לבטני לגעוש. “למה היית צריכה לספוג את כל זה ולהשאר בשקט?” קולו החל לעלות.
“תיאו, הייתי ילדה קטנה – “ התחלתי לומר אבל –
“זה לא תירוץ!” הוא צעק ולפתע ידיו אחזו בכתפי. “את בכלל מבינה כמה שהבן-זונה ההוא פגע בך? את היית רק בת שבע!”
“תיאו – “ התחלתי לומר ולפתע הוא משך אותי אליו לחיבוק מוחץ.
“בבקשה אל תדברי עכשיו,” הוא אמר בקול קרוע. “תני לי רק להחזיק אותך ככה.”
שתקתי, וכל שעשיתי היה לכרוך את זרועותי סביבו, ומבלי ששמתי לב, ניסיתי להצמיד אותו אלי כמה שיותר. סומק קל עלה על פני כששאפתי את ריחו של תיאו אל ראותי, הרגשתי שליבי פועם בהתרגשות, ושהחום כמעט בלתי נסבל, אפילו שהטמפרטורה לא עלתה על שבע מעלות.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו מחובקים ככה. באיזשהו שלב הרגשתי שידו ממוללת את שיערי. “את יודעת,” הוא לחש בקול שכמעט לא נשמע. “בפעם הראשונה שראיתי אותך לא חשבתי שאת משהו מיוחד. חשבתי שאת סתם עוד נערה.”
קפאתי במקומי, מרגישה שעל אף שאני בטוחה כאן, בין זרועותיו החסונות, אני מעט פגיעה. “ואתה עדיין חושב ככה?” שאלתי בהיסוס, מרגישה שנישמתי נעתקת ושליבי מפסיק לפעום לשנייה.
הוא ציחקק חלושות. “ברגע שראיתי אותך הולכת לצד בל ומאחורי רוזה בחתונה, לא יכולתי לתאר לעצמי מישהי יותר יפה ממך. בל נראתה כמו בובה זולה, אבל את – את היית כל כך יפהפייה. ואני לא הייתי הגבר היחיד ששם לב לזה. גם הילד המעצבן הזה, ליאם, שם לב, ולא יכול היה להתיק את עיניו ממך כל הערב. וכשראיתי אותך רוקדת איתו…” הוא הידק אותי אליו יותר חזק.
“תיאו, מה אתה מרגיש כלפי?” הכרחתי את עצמי לשאול.
הוא שוב צחק את הצחוק החלש הזה, כאילו אין לו כוחות, וחיבוקו נהפך לחיבוק-דוב כמעט. פחדתי שהוא עוד ימחוץ אותי, אבל המגע שלו בי היה חזק ועם זאת עדין במובן מסוים.
“דברים שגבר בן עשרים וחמש לא אמור להרגיש לנערה בת שבע-עשרה.”
ליבי ניתר ופני האדימו. הוא צחק שוב. “אני כמעט בטוח לגמרי שאת מסמיקה עכשיו.” הוא הרפה ממני רק מעט כדי שיוכל להסתכל על פני האדומות.
“ממתי?” קולי יצא צרוד וחלש.
“מאז ריקוד הסלואו שלנו בחתונה,” הוא חייך לעברי חיוך שגרם לליבי להחסיר פעימה.
לא שמתי לב אפילו שהלילה ירד כבר לגמרי ושגחליליות מאירות באור נאון סביבנו, ושמנורות קטנות על עצים מעירות אותנו. מרחוק נשמע אפילו קול דק של מוסיקה שקטה ונעימה. הרגשתי כמו בסצנה מסרט קומדיה רומנטית שפעם ראיתי.
“וממתי את?” הסמקתי תחת כובד מבטו וחיוכו התרחב.
השאלה שלו גרמה לי לגמגם כשאמרתי, “מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך.”
הסמקתי יותר מאי פעם כשהמילים היו בחוץ ונאלצתי להשפיל את מבטי. לפתע שמתי לב שהתחלנו לזוז לצלילי המוסיקה השקטה שהתנגנה. ידיו של תיאו גלשו סביב מותני ומשכו אותי אליו. ידי מצאו את דרכן אל צווארו, ורקדנו כך בשקט, על הגשר.
“מה אתה עושה לי, לעזאזל…” מלמלתי, עדיין לא מעזה להסתכל עליו.
הוא הצמיג אותי אליו ושפתיו דגדגו את אוזני כשלחש, “את מתכוונת לשאול, מה את עושה לי.”
פני לא יכלו להאדים יותר. הוא החזיר את ראשו למקום ולכד את מבטי לפני שהספקתי להסיט אותו. הייתי כלואה במבטו, וזה הרגיש כאילו שוב היינו על רחבת הריקודים בחתונה ורקדנו סלואו ביחד.
“אני לא הולך לנסות כלום, עם זאת,” חיוכו של תיאו דעך. “לא אחרי מה שסיפרת.”
“תיאו, אני בסדר עכשיו.” אמרתי בשקט ולא התקתי את מבטי ממנו. “באמת. אתה לא צריך לדאוג לי. היו לי עשר שנים להתגבר על זה.”
“זה לא מסוג הדברים שאפשר פשוט 'להתגבר' עליהם, ליסה,” הוא הרצין. “זו טראומה – או צלקת – שתשאר לך לכל החיים. אני לא מוכן לעשות משהו שיגרום לך לחרדות.”
“אתה זה לא המנובל ההוא!” התלהמתי. “אותך אני אוהבת!” פלטתי, ונשימתי נעתקה כשעיניו של תיאו נפערו לרווחה, ואז חזרו לגודלן הרגיל כשחיוך מרוח על שפתיו. לא התכוונתי בכלל להתוודות והנה – עשיתי את זה! יופי, ליסה. טיפשה שכמותך!
“אני לא הולך לנשק אותך,” הוא אמר וגיחך כשהשפלתי את מבטי.
“אתה אמור להגיד משהו כמו 'גם אני אותך, ליסה' או משהו…” מלמלתי. “לא להצהיר בפני שאתה לא הולך…”
“חשבתי שהבהרתי את עצמי מספיק טוב,” לפתע ראשו היה מילימטרים ספורים ממני, עיניו גורמות לי להבלע בתוכן. “אבל אם את צריכה שאני אומר את זה ישירות אני אומר.”
“אתה לא צריך!” התעצבנתי, מרגישה אבודה ומעט פגועה, אפילו. “אני לא רוצה שנחליף דברי אהבה כמו זוג דביק מאיזה סרט רומנטי מפגר! ואני לא רוצה שתאמר לי משהו חשוב שכזה רק בגלל שאני – “
“אני אוהב אותך, ליסה.”
נעצתי בו מבט לא מאמין, והוא נראה מופתע. “אל תגיד את זה רק כי אני ביקשתי, תיאו!” התרגזתי ומרוב שהוא היה מופתע, הוא לא שם לב ששחררתי את עצמי מחיבוקו. הסתובבתי והתחלתי ללכת אבל לא הספקתי לעשות שלושה צעדים וכבר זרועות חסונות לפתו אותי מאחור וקלעו אותי בלכידת ברזל.
“אני אוהב אותך,” הוא לחש לי לתוך האוזן, ונשמע כן יותר מתמיד. “אותך אני אוהב. את היא מי שאני אוהב. אותך אני רוצה אצלי במיטה בסופו של כל יום – “
“ – תיאו – “
“ – במובן של שינה, כמובן. אני לא יכול אפילו לחשוב על לעשות איתך משהו מעבר לזה, לא עם כל מה שעברת ולא עם ההבדל בין הגילאים – “
“ – אבל – “
ולפתע הוא הצמיד את גבי אל מעקה הגשר והכריח אותי להסתכל עליו. הוא נראה רציני מאי פעם. “את רוצה שאני אבהיר לך את העובדה שאני אוהב אותך בעוד צורות? כי אני לא חושב שאני עד כדי כך פואטי.” הוא אמר.
דממה קצרה שררה בינינו בזמן שהוא כלא אותי בין הגשר לבין הגוף שלו, זרועותיו מונחות משני צדדי. לא הייתה לי שום אפשרות מילוט.
לא שרציתי להמלט.
“עכשיו זה זמן טוב לנשק אותי, אתה יודע.” אמרתי בחוסר-טאקט משווע.
תיאו לא צחק הפעם. “אני לא הולך לעשות איתך שום דבר כזה.”
לרגע נזכרתי במשהו שהרופאה אמרה לי בעיירה כששאלתי אותה אם פעולות כאלו עלולות להזיק לי בגלל המחלה.
היא ענתה לי בחיוב.
על אף שלא רציתי דבר יותר מאשר לנשק את תיאו בכל חיי, ידעתי שמוטב יהיה שזה לא יקרה.
לא רציתי להדאיג אותו. כי את המחלה שלי אקח איתי לקבר.
אפילו קנדרה לא ידעה עליה.
וגם תיאו לא יודע עליה.
שלא לדבר על האחים שלי, שחושבים שזו רק אנמיה.
אף אחד לא יודע.
“בסדר,” אמרתי בסופו של דבר, מרגישה עצבנית מתמיד. “אם אתה כל כך לא רוצה לנשק אותי…” אל תגרי אותו, ליסה, כי הוא עוד עשוי לנשק אותך…
הוא נאנח. “את יודעת שזה לא זה,” הוא התרחק ממני קצת ואפשר לי להתיישר. “ועכשיו, כדאי שנחזור הביתה.”
הנהנתי בנוקשות ורציתי לתת לו להוביל, אך להפתעתי הוא לקח את ידי בידו. “עם זאת, אני חושב שיש דברים שאני מוכן שנעשה,” הוא הבריש אצבע אחת על גב ידי. “ולהחזיק ידיים זה אחד מהם.”
“אז זה אומר שאנחנו… אתה יודע…” מלמלתי, משפילה את מבטי כשהוא משך אותי אליו.
“אני לא טוב בהגדרות, אמאריליס,” הוא חייך. “אולי פשוט אנחנו… יותר קרובים מתמיד?” הציע.
“ביחד, בקיצור.” הפעם אני גיחכתי כשהוא נראה מופתע. אבל אז חיוך יפה כל כך התפרש על פניו וגרם לליבי להחסיר פעימה בפעם האלף באותו ערב.
“אני אוהב את הצליל של זה,” הוא גיחך. “תיאו וליסה גוט.”
הסמקתי קשות. “אתה כזה מביך!”
הוא צחק. “זה רק בשביל לראות אותך מסמיקה, ליסה יקירה.”
“איכס!” התקוממתי, על אף שהסומק על פני הסגיר אותי. “אל תקרא לי ככה!”
“מה עם דובשנייה מתוקה שלי?”
“תיאו!”
“עוגת התפוחים הפרטית והטעימה שלי?”
“אני נשבעת לך, אתה הולך להיות הצרות הכי גדולות שלי – “
“ליסה, חומד…”
“די כבר!”
כל הדרך חזרה הביתה תיאו צחק על הפנים האדומות שלי וניסה להדביק לי כינויים דביקים. בשלב מסוים גם אני נשברתי ופרצתי בצחוק.
ובכך נגמר האחר-הצהריים הכי טוב שהיה לי אי פעם.
פרק 25 – שכנוע

בארוחת הערב תיאו ואני ישבנו אחד ליד השנייה. החזקנו ידיים כל הארוחה מתחת לשולחן כמו ילדים קטנים שיש ביניהם אהבה אסורה – שבאיזשהו מקום זה באמת ככה. למזלינו, כולם התעלמו מאיתנו ופטפטו בינם לבין עצמם. תפסתי את אדווין שולח לי מבטים מפעם לפעם, ואת בל מסתכלת על הקרבה הגופנית שיש בין תיאו לביני. היא נראתה כועסת.
רוזה וקאסטור דיברו ביניהם על ירח הדבש שהולך וקרב; דיאנה וג'וליאן דיברו עם ויולט הקטנה על חוג הבלט אליה היא הולכת; בל ניסתה לפתח שיחה עם ליאו, שהיה טרוד במשהו, ואדווין ביקש מאלן עזרה בתרגיל במתמטיקה.
“קאס,” אמר לפתע תיאו וקאסטור נתלש מהשיחה שלו עם רוזה הנלהבת.
“כן?” קאסטור שאל, מסתכל על תיאו בשאלה. ידעתי שהשניים התחברו מאוד על אף שתיאו היה גדול ממנו בשנה – למרות שבגילאים שלהם זה לא באמת משנה.
“אני הולך לנסוע חזרה לוויילס בחופשת חג המולד,” תיאו אמר ולפתע כל יושבי השולחן השתתקו. אני נדרכתי לצד תיאו, ולכסנתי לעברו מבט שואל. הוא אמר לי שהוא לא יודע מתי הוא חוזר! “וחשבתי לקחת את ליסה איתי, כי היא אמרה לי שהיא רוצה לראות את וויילס, ביחוד לאחר הסיפורים שסיפרתי.”
הרגשתי שמשהו בתוכי נמס. לא ידעתי שהוא באמת ינסה לקחת אותי איתו חזרה לבית שלו. לחצתי את ידו חזק, והרגשתי שחיוך מתפרש על שפתי.
“נכון שלא איכפת לך?” שאלתי את קאסטור במתיקות. “כאילו, זה לא שאי פעם חגגנו את חג המולד ביחד או משהו באמת.”
שתיקה מעיקה השתררה על השולחן אבל אני לא הייתי מוכנה לתת לעניין לרדת – התעלמתי אפילו מהמבט המזהיר שתיאו שלח לי. “אני רוצה לטוס עם תיאו לוויילס.”
כנראה שהגישה שלי לא הייתה נכונה כי קאסטור צמצם את עיניו ואמר בתקיפות, “לא.”
“אתה עושה לי דווקא, נכון?” התרגזתי. “מה איכפת לך בכלל אם אני אסע איתו או לא? זה לא כאילו איכפת לך ממני או משהו – “
“ליסה,” תיאו היה זה שקטע אותי. “תעשי לי טובה ותני לי לטפל בזה.”
פערתי את פי בתדהמה, מרגישה נבגדת. “איך אתה מעז – “ התחלתי אבל תיאו קטע אותי שוב.
“תעלי לחדר. נדבר אחר כך.”
הסתכלתי עליו בכעס וקמתי מהשולחן בהפגנתיות. לא אמרתי מילה בזמן שעליתי לחדר שלי והתיישבתי על המיטה, רגל על רגל, וחיכיתי.
תיאו פתח את דלת החדר רק אחרי רבע שעה. “אני לא מאמינה שהשתקת אותי ככה,” שילבתי ידיים ברוגז.
הוא נאנח והתיישב לצידי על המיטה. “הייתי חייב כי ידעתי שהוא יסרב אם את תבקשי,” הוא אמר בסבלנות. “וחוץ מזה, אחרי שדיברתי אותו, הוא הסכים.”
“באמת?” שאלתי בהפתעה והסתובבתי להסתכל עליו. הוא חייך והנהן.
“פעם הבאה תני לי לטפל בדברים כאלה,” הוא נשמע נוזף. “הם עדיין לא התרגלו לרעיון שאת עכשיו אינדיבידואל עם נשמה. אפילו לי קשה פתאום לראות את האופי האמיתי שלך לפעמים.”
הרגשתי כמו ילדה קטנה. “אתה צודק.” מלמלתי.
הוא גיחך ומשך אותי אליו לחיבוק. “תשני אצלי היום,” ביקש.
משכתי בכתפי. “תכננתי לעשות את זה עוד לפני שביקשת.”
החיוך שלו היה מעט זדוני. “מעולה.”
ואכן, כשכולם הלכו לישון, יצאתי מחדרי בשקט. עמדתי להכנס לחדרו של תיאו, אבל יד על כתפי עצרה אותי והסתובבתי כדי לראות את בל.
“את עכשיו עם תיאו?” היא שאלה בנימה מאשימה.
לא הססתי אפילו כשאמרתי לה, “זה לא עניינך.”
היא התעצבנה. “זה כן ענייני! אני אוהבת אותו!” הקול שלה היה מנדנד.
“גם אני,” אמרתי וחייכתי ברשעות. “ומסתבר שגם הוא אוהב אותי. מי היה מאמין, הא?”
בל נראתה על סף דמעות. “אני מצטערת, בסדר?!” היא אמרה לפתע.
הייתי המומה. “על מה?” שאלתי אבל היא כבר סובבה אלי את גבה, נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת. לקחתי לעצמי כמה שניות להתאפס ולנסות להבין מה קרה.
לא הצלחתי. אז החלטתי להעביר את זה הלאה.
נכנסתי לחדרו של תיאו, והוא כבר שכב על המיטה. הוא פינה לי מקום לידו ואני חייכתי בזמן שסגרתי את הדלת.
“מי זה היה בחוץ?” הוא שאל לאחר שנשכבתי והתכרבלתי בחיקו.
“בל,” מלמלתי. “אמרה לי סליחה ואין לי מושג למה ועל מה.”
הוא משך בכתפיו. “מי יודע מה עובר לילדה הזאת בראש.”
“בהחלט לא אני.” גיחכתי ואז הפסקנו לדבר ונרדמנו זה בזרועות זו.
פרק 26 – יום-הולדת

לקום בין זרועותיו של גבר שאת יודעת בוודאות מוחלטת שאת אוהבת זו התחושה הכי טובה שיש.
לכן כשקמתי בבוקר ומצאתי את הגבר הסקסי והחתיך שלי שוכב לצידי, כובל אותי בידיו ברוכשנות שלא הייתה מביישת אף גבר, לא יכולתי שלא לחייך. איך יכולתי לדחוק ככה את הרגשות שלי כל הזמן? כבר שכחתי איך זה להרגיש בכזאת פתיחות…
“תיאו?” לחשתי והוא הצמיד אותי אליו יותר.
“תיאו, תתעורר,” מלמלתי והוא גנח ביאוש. “נו כבר! משעמם לי.”
“לכי לישון, ליסה,” הוא נהם בעצבנות.
“בבקשה?” התחננתי.
הוא גנח ברוגז ופתח את עיניו המדהימות שמסמרו את עיני במבט אחד פשוט. נשימתי נעתקה והוא גיחך. “אני אוהב לראות אותך דבר ראשון על הבוקר,” הוא קרץ לי. “ואני בכלל אוהב שאת במיטה שלי.”
“תפסיק עם זה!” הסמקתי. “אמרת שאתה לא הולך לעשות איתי כלום גם ככה, נכון?”
הוא משך בכתפיו. “זה לא אומר שאסור לי לפנטז על זה.”
סטרתי לו על הכתף. “רק ממחשבה שאני מופיעה בפנטזיות שלך…” פני האדימו עוד יותר.
הוא צחק וכרבל אותי יותר בין זרועותיו. “מוכנה לנסות לישון עוד קצת לפחות?”
נאנחתי ונרדמתי כעבור כמה דקות לצלילי נחירותיו הקלות של תיאו.
*
שבועיים עברו.
במהלך הזמן הזה הייתי רק עם תיאו, והוא היה רק איתי. אחרי בית הספר – שם הייתי לבד והתעלמתי מכולם – ביליתי עם תיאו. הוא הציע לי לנסות ולהכיר עוד חברים, אך נכון לאותו רגע לא יכולתי להביא את עצמי למצוא לעצמי מישהו כמו קנדרה.
יום ההולדת של ליאו ושלי הגיע כמה ימים לפני שתיאו ואני היינו אמורים לטוס לוויילס. כן, חופשת חג המולד הייתה קרוב מאי פעם ואני לא יכולתי שלא לחוש הקלה. סוף כל סוף אראה את וויילס ואפילו אפגוש את ההורים של תיאו!
בבוקר יום ההולדת קמתי כשאני בזרועותיו של תיאו. אנחנו כבר ישנים הרבה זמן ביחד בחדר של תיאו, ונדמה שלאף אחד מבני המשפחה זה לא איכפת. חוץ מבל, שמקנאה כמו מפגרת.
הודעתי כבר לחברי התזמורת שלא אהיה בחג המולד ולמזלי הם אמרו לי שהם לא מתכוונים להעלות הופעות בזמן הזה אז שאני לא אדאג – ואכן לא דאגתי.
ליד המיטה שלי, על השידה, היה מונח מאפין וניל עם פצפוצי שוקולד שעליו נר צעצוע. על המפית מתחתיו היה כתוב "יום הולדת שמח – תיאו".
ירדתי לארוחת הבוקר (לאחר שאכלתי את המאפין) עם חיוך על הפנים והתיישבתי במקומי הקבוע ליד תיאו. “תודה רבה,” אמרתי לו ואפילו הדבקתי לו נשיקה על הלחי – מעשה לא רגיל מצידי, שגרם לו להיות מופתע למשך כמה רגעים, ואז לחייך ולפרוע את שיערי הפרוע גם ככה.
לארוחת הבוקר דיאנה הכינה חביתיות ועוגה גדולה לכבוד ליאו ולכבודי. זה היה מעט מביך לעמוד לצד ליאו ולנשוף על הנרות.
“מזל טוב!” בל קפצה בחיבוק על ליאו ושלחה לי מבט מעצבן. משכתי בכתפי והסתובבתי לדבר עם תיאו עד שלפתע אדווין אמר, “מזל טוב, ליסה.”
הסתכלתי עליו במעט הפתעה. “תודה, אד.”
הוא הסמיק מעט כשקראתי לו בשם החיבה – שכולם קראו לו – ורק הנהן. מבטי הצטלב עם זה של תיאו ומשכתי בכתפי.
בבית הספר החברים של ליאו ערכו לו מסיבת יום-הולדת קטנה ביותר באמצע הקפיטריה בארוחת הצהריים, וג'ורדנה אפילו הדביקה לו נשיקה על הפה עם לשון והכל… גועל נפש בהתגלמותו.
כשהסתיימו הלימודים, החזרתי רק את ליאו ואותי הביתה. בזמן שנסענו בשקט, ליאו לפתע אמר, “מזל טוב.”
הנהנתי בנוקשות. “גם לך.”
“אני מתכוון לזה,” לכסנתי מבט לראות שליאו רציני יותר מתמיד. “אני באמת חושב שמגיע לך מזל טוב בחיים.”
משכתי בכתפי. “מה שתגיד, ליאו. לא באמת איכפת לי מה אתה חושב.”
“את יכולה לפחות פעם אחת להפסיק להיות ארסית כלפי וכלפי יתר האחים שלנו?” הוא התפרץ לפתע. “אנחנו לא מנסים להרוג אותך, את יודעת! את סתם עצבנית עלינו!”
עצרתי ברמזור בבת אחת ופניתי להסתכל עליו בזעם. “יש דברים גרועים מהמוות, ליאו,” התעצבנתי. “כמו שהאחים שלך נוטשים אותך לגמרי לבד ברגעים שאתה הכי צריך אותם בחיים!”
“את זאת שהתרחקת מאיתנו מלכתחילה!” הוא התגונן.
“זה לא אומר שהייתם צריכים להשאיר אותי לגמרי לבד בעולם!” מכונית מאחורינו צפצפה ואני לחצתי על דוושת הגז ברוגז. “תעזוב את זה, ליאו. זה עניין שכנראה לעולם לא יפתר כי לאף אחד מכם לא באמת איכפת ממני.”
“איכפת לנו ממך, למען השם!” ליאו צעק.
“יש לכם דרכים מדהימות להראות לי את זה,” אמרתי בקור, מקבעת את מבטי על הכביש.
“זאת את שלא נתת לאף אחד להתקרב!” ליאו שילח אגרוף בחלון. “רצינו כל כך לעזור לך ברגע שראינו שאת כמו רובוט מהלך אבל את זאת שעזבת אותנו בסופו של דבר!”
החניתי את הג'יפ, סגרתי את המנוע ויצאתי החוצה בטריקת דלת. ליאו יצא אחרי וחסם לי את הכניסה הביתה. “את לא נכנסת עד שאת לא נותנת לי לסיים,” הוא נהם.
“זוז לי מהדרך,” ביקשתי בקול קר ושקט.
“את מוכרחה להקשיב לי קודם!” ליאו התרתח ופניו המלאכיות נראו לפתע שבורות. “בבקשה, ליסה. פעם אחת, תנסי להקשיב לצד שלנו ולא להתרכז רק בכמה אומללה את – “
“איזה יופי! אתה חושב שאני עושה את עצמי אומללה!” נחרת בוז יצאה לי מהפה. “לך תדחוף את התירוצים שלך לאתה-יודע-איפה, ליאונל.”
עקפתי אותו ונכנסתי הביתה כדי לראות את כל משפחת אלבו יושבת בסלון ומחכה לליאו ולי. “מה?” נבחתי עליהם.
“אנחנו צריכים לקיים את השיחה הזאת במוקדם או במאוחר, ליסה.” קאסטור אמר בשקט. “תיאו, רוזה והיתר השאירו לנו את הבית כדי שנוכל לשוחח כמו שצריך בלי הפרעות.”
ליאו נכנס אחרי וטרק את הדלת. אני שילבתי ידיים בתסכול והשלכתי את עצמי על אחת הספות הריקות. “מה פתאום היום החלטתם להיות אנושיים ולדבר איתי?” שאלתי כמעט בגועל.
“כי רק היום קלטנו שזה יום ההולדת גם שלך, ליסה.” אלן אמר בקול שקול. “ואנחנו רוצים לעזור.”
גלגלתי את עיני בהפגנתיות. “גם כן אחים,” מלמלתי.
“תנסי פעם אחת להקשיב לנו, אמאריליס,” אדווין אמר, קולו מתחנן. “לא הכל סובב סביבך.”
החלטתי להשיב להם בשתיקה ורק הרמתי גבה.
ליאו התיישב-ספק-נשכב לצד אדווין, בזמן שויולט ישבה על ברכיו של אלן ונראתה מעט מפוחדת. קאסטור ישב על כורסא נפרדת והסתכל עלי בזהירות.
“אני רוצה לשאול אותך משהו לפני הכל,” קאסטור אמר בצרידות.
“לך על זה,” סיננתי.
“למה התרחקת מאיתנו אחרי שההורים מתו?”
קיבעתי את מבטי על טלוויזית הפלזמה, מסרבת להסתכל לאף אחד מבני המשפחה בעיניים, שידעתי שכולן נעוצות בי. המחנק בגרון והרטיבות בעיניים גרמו לי לנשוך את שפתי ברוגז.
“איך אני יודעת בוודאות,” קולי היה נמוך ושקט. “שאחרי שאני אספר לכם, לא תמשיכו להתעלם ממני כאילו הייתי סתם עוד אחות למשפחת אלבו?” לכסנתי מבט לקאסטור בשאלה.
“את מעולם לא היית עוד סתם אחות,” אלן היה זה שענה. “אנחנו רק רוצים לדעת מה גרם להתרחקות שלך מאיתנו.”
תיאו יודע. קנדרה ידעה. למה אני צריכה לספר גם להם את זה? למה אני צריכה להעלות את הזכרונות הנוראיים האלו מהעבר שוב ושוב כדי לגרום לאנשים להבין אותי יותר טוב?
לא. אני לא הולכת לספר להם.
“קרה… משהו,” אמרתי בהיסוס והשפלתי את מבטי. “בתקופה שבה ההורים מתו. אם לא איכפת לכם, אני מעדיפה שלא לדבר על זה. לפחות לא כרגע. זה מה שגרם לי להתרחק מכם ולסגור את עצמי מכל העולם… ומעצמי.”
“זה חיוני שתספרי לנו מה קרה, ליסה,” ליאו דחק.
“זה עניין אישי שלי,” התעקשתי. “בבקשה אל תכריחו אותי לספר לכם משהו שכזה.”
“בסדר,” קאסטור קטע את ליאו, שעמד להתווכח. “כנראה שזה היה משהו מספיק חשוב כדי לגרום לך להתרחק מאיתנו.”
שתיקה מביכה השתררה כשאני חיכיתי שהם יאמרו משהו והם חיכו שאני אומר מהשו. בסופו של דבר, היה זה אדווין ששבר את השתיקה.
“אני מצטער.” הוא אמר בשקט וגרם לי להרים את מבטי ולהסתכל אל תוך עיניו התכולות של אחי הקטן. הוא – ואלן – היו השניים שהכי דומים לי באופי (אלמלא כל הקטע של חסימת הרגשות וכו'). שקטים ועוקצניים לפעמים.
“כולנו מצטערים,” אמר קאסטור בחיוך אשם. “אני לא חושב שיש דרך אחרת לשים את הדברים…”
“ניסיתי להצטער קודם,” ליאו מלמל. “אבל את ממש מפחידה כשאת כועסת, ליסה…”
“סליחה, אמאריליס,” אלן חייך חצי חיוך.
“גם אני מצטערת, למרות שאין לי מושג על מה בדיוק.” ויולט משכה בכתפיה.
נאנחתי. “אני יודעת שאני אמורה לקבל את ההתנצלויות שלכם בחיוך רחב ולחבק את כולכם,” אמרתי בשקט וקמתי על רגלי. “אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת לזה. לא כרגע.”
פניו של קאסטור הביעו חרטה. “אני מבין.”
“אני לא,” ליאו קימט את מצחו בבלבול.
“אחרי כל כך הרבה שנים של קרירות וריחוק, אתה תבין,” אמרתי וסובבתי להם את גבי. “תנו לי את הזמן הזה להיות עם תיאו בוויילס בחופש. אני בטוחה שכשאני אחזור אני אהיה מספיק… בסדר בשביל לקבל את ההתנצלויות שלכם. כרגע אני לא מסוגלת אפילו להסתכל לאף אחד מכם בפרצוף.”
שתיקה מצערת ענתה לי. “אבל תודה בכל זאת,” סובבתי את ראשי מעט אחורה כדי לשלוח להם חיוך עייף. “על הסליחות והכל. אפילו שזה בא קצת מאוחר מידי.”
ובמילים אלו עליתי לחדרי, מותירה את האחים שלי עצובים ומדוכאים, לא לפני שקאסטור אמר;
“אנחנו אוהבים אותך, ליסה. תזכרי את זה כשתהיי שם.”
פרק 27 – הטיסה

“אנחנו אוהבים אותך, ליסה. תזכרי את זה כשתהיי שם.”
הבטתי מעבר לחלון המטוס על נמל שדה התעופה. הרהרתי בכל כך הרבה דברים עד שלא שמעתי את תיאו שואל אותי אם הכל בסדר. רק לאחר שניער אותי קצת קפצתי מעט בבהלה ופניתי להסתכל עליו.
“את נראית קצת מרוחקת,” תיאו נשמע מודאג. “קרה משהו?”
השפלתי את מבטי. “סתם, אני מהורהרת,” מלמלתי.
הוא גיחך. “כן, שמתי לב. את רוצה לדבר על זה?” שאל, דאגה בקולו.
הנדתי בראשי לשלילה ושנינו ישבנו בשקט עד שהטיסה החלה.
לילה החל לרדת בזמן שהמראנו אל תוך השמיים, וידעתי שנותרו לנו עכשיו שמונה שעות עד שנגיע לוויילס. תיאו לקח את ידי בידו לאחר עשר דקות שטסנו מעל העננים, מסתכלים על השקיעה מחוץ למטוס, ואני סובבתי אליו את ראשי וחייכתי. הוא חייך חזרה ולחץ את ידי בנועם.
“אני לא מאמין שאנחנו כבר נוסעים,” הוא אמר בקול נוסטלגי. “פעם ראשונה שאני הולך להביא איתי בחורה הביתה.”
צחקתי בשקט. “אני מקווה שההורים שלך יאהבו אותי,” מלמלתי.
הוא הרים את ידי הכסא שהפרידה בינינו כך שיכולנו לשבת ממש אחד ליד השניה. הוא כרך את זרועו סביבי ואני הנחתי את ראשי על כתפו ברוגע. “אני לא רוצה להשלות אותך, ליסה,” הוא אמר בשקט. “אני לא יודע אם ההורים שלי יאהבו אותך או לא. הם דיי עקשנים לגבי כל הקטע של השידוך… אני לא אתפלא אם הם כבר מצאו לי מישהי.”
נאנחתי. “אני תמיד יכולה לנסות למצוא-חן בעיניהם, נכון?”
הוא לחץ אותי אליו חזק. “וזה בדיוק מה שאני אוהב בך.”
הסמקתי והחלטתי לא לענות. ישבנו ככה, חצי מחובקים, עד שהלילה ירד וכוכבים הפציעו בשמיים. ארוחת הערב הוגשה – מעין בשר מוזר אבל טעים – ותיאו תיאו ואני אכלנו בשקט שלמרבה ההפתעה, לא היה מעיק כלל.
“אתה יודע,” אמרתי בסתמיות, כאילו זה לא משנה, אחרי שסיימנו לאכול. “אני כבר בת שמונה-עשרה.”
תיאו הסתכל עלי כאילו אומר לי בציניות, “באמת? לא שמתי לב.”
חייכתי. “זה אומר שאני לא קטינה יותר.”
הוא התקשח לצידי ואני הרמתי אליו מבט נחוש. “אני רוצה להתנשק.” הסמקתי קשות אחרי שהמילים היו בחוץ. לאחר הבדיקה החודשית האחרונה לפני שבוע – שבה הרשו לי באופן רפואי לטוס לוויילס עם הכדורים, כמובן – שאלתי את הרופא האישי שלי אם פעילויות מהסוג… הזה, עשויות להשפיע עלי בצורה רעה איכשהו. כשקיבלתי תגובה שלילית (המצב שלי כנראה משתפר) לא יכולתי להיות יותר מאושרת.
רק שתיאו יפסיק להיות ראש-כרוב לגבי זה.
תיאו לא הסתכל עלי אלא קיבע את מבטו בגב הכסא שלפניו. “אני לא יודע, ליסה,” הוא אמר בשקט. “אני לא רוצה להחזיר לך טראומות מהעבר.”
השפלתי את מבטי. “עצם העובדה שנאנסתי לא הופך אוי לשבירה או חלשה, תיאודור.”
“אבל את לא יכולה לדעת איך תגיבי אם נתנשק, אמאריליס.”
“האנס לא נישק אותי בכלל.”
תיאו סובב אלי את ראשו, גבותיו מורמות בהפתעה. “באמת?” הוא שאל, המום.
הפעם אני הייתי זאת שהסיטה מבט. “הוא אולי עשה בי… מה שעשה, אבל הוא לא נישק אותי. הוא היה יותר מידי…” נשכתי את שפתי כשהזכרונות הציפו אותי שוב. לא רציתי לחזור לשם, למקום האפל הזה בראשי –
ולפתע שפתיו של תיאו היו על שלי. ידיו החזיקו את פני בחוזק עדין, עיניו היו עצומות, ואני הרגשתי שאני קופאת מתדהמה.
ואז לאט-לאט נרגעתי ונמסתי אל תוך הנשיקה. תיאו הצמיד אותי אליו עוד יותר, שפתיו נמעכות ברכות לשלי, ואני התחלתי להאדים מרוב חום ולהיטות. זו לא הייתה נשיקה תשוקתית וסוערת כמו שראיתי בסרטים של קומדיות רומנטיות עם לשון ושטויות, לא. זו הייתה נשיקה תמימה ומלאה בכל כך הרבה רגשות אחרים לא פחות חזקים ומופלאים. הרשיתי לעצמי אפילו לעצום עיניים כדי להתמכר לרגש החדש הזה…
ואפילו פעימות ליבי המהירות, שלרגע קט הפחידו אותי, לא שינו. ידעתי להבחין שאני לא על-סף התקף. אלו היו פעימות לב של רגש אהבה טהור, ותו לא.
וכשתיאו התנתק ממני, מצאתי את עצמי רוכנת מעט קדימה כדי להמשיך את הנשיקה, אבל אז פקחתי את עיני וראיתי את הבחור הכי יפה והכי מושלם שאי פעם ראיתי מחייך אלי את החיוך האהוב עלי ביותר ביקום. “הולם אותך רקע של כוכבים ושמיים, ליס.” הוא קרץ.
הסמקתי והשפלתי את מבטי. אני הייתי זו שישבה ליד החלון, ובאותו הרגע הייתי עם גבי אליו. והוא אמר לי שאני יפה בדרך עקיפית. לפחות אני חושבת שהוא התכוון לזה…
“עוד פעם.” פלטתי בטון ציווי לא רצוני.
תיאו פרץ בצחוק. “אני לא חושב שאני יכול, ליסה,” הוא אמר בשעשוע. “גם ככה הייתי צריך להיות מאוד מאופק. אני לא יודע אם נותרו בי כוחות נפשיים בשביל עוד סבב.”
שלחתי לו מבט מתריס. “אם אתה לא תנשק אותי אני אנשק אותך!” איימתי.
הוא צקצק בלשונו, עדיין משועשע. “אני עלול לעשות משהו שתתחרטי עליו,” הוא אמר. “ואני לא חושב שאת בנויה לנשיקה רצינית.”
“אבל – “
“ליסה, אני בסך הכל גבר. יש לי דחפים שאני צריך להשתלט עליהם יותר מתמיד כשאני איתך. את לא יכולה להבין מה את עושה לי.” ובמשפט זה הוא סתם לי את הפה וסגר את הנושא. לעת עתה.
נאנחתי ונשענתי לאחור על הכסא. “אתה עקשן.” אמרתי ברוגז מעושה.
הוא נשען אחורה גם. “אני חושב שאת יותר עקשנית ממני.” הוא גיחך.
משכתי בכתפי ופניתי להסתכל על הנוף המרהיב שמעבר לחלון.
אני לא יודעת כמה זמן בהיתי ככה, אבל נרדמתי בשלב מסוים. וכשהתעוררתי, הייתה זו שעת זריחה. בנוסף לכך, מצאתי את עצמי מכורבלת בתוך שמיכת צמר נעימה, כשתיאו צמוד עלי והשמיכה מכסה גם אותו. הוא עדיין ישן ואני בהיתי בו. הוא נראה כמו אל יווני, עם האף הישר הזה שלו, השפתיים המלאות, העיניים המדהימות עם ריסים מעט ארוכים מידי לגבר…
לא יכולתי שלא לחייך. היה לי גבר מדהים והייתי צריכה להלחם בכל כורחי בשביל לשמור עליו. כי אני לא מתכוונת לתת לו ללכת. לא ולא.
ובטח שאני אל אתן להורים שלו לגיטימציה לשדך לו מישהי שהיא לא אני.
“עוד כמה זמן תמשיכי לבהות בי?”
קולו של תיאו הקפיץ אותי ואני ראיתי אותו פותח עיניים וקורץ לי. “חשבת שישנתי, הא?”
הסמקתי קשות – בפעם האלף – וסטרתי לו קלות על הכתף. “אל תבהיל אותי ככה יותר,” מלמלתי במרמור. “הפחדת אותי לרגע.”
הוא גיחך והתיישר על כסאו. הוא התמתח, ואז – בשיא הטבעיות – כרך את ידו סביב צווארי, קרב את ראשי אליו, והדביק לי נשיקה על הפה.
הסומק שעל פני העמיק והרגשתי שליבי כמעט יוצא מחזי. חשמל סטטי זרם החל משפתי אל אורך ידי, רגלי, וכל הגוף, בעצם.
כשהוא התנתק ממני – בחיוך מגחך – שלחתי לו מבט מבולבל. “יש לך איזושהי חיבה ללנשק בנות בהפתעה?” שאלתי, מנסה להבין.
הוא חייך במסתוריות ואמר בקול דומה, “אולי.”
ארוחת הבוקר הוגשה שעה לאחר מכן. הארוחה הפעם כללה את דגני הבוקר המפורסמים של וויילס – כך תיאו הסביר לי – וכשטעמתי אותם, לא יכולתי לחשוב על דגני בוקר טעימים יותר.
כשארוחת הבוקר הסתיימה, תיאו ואני החלטנו לראות סרט בטלוויזיה הקטנה שהייתה מולנו. התווכחנו על איזה סרט לראות עד שבסוף אני ניצחתי וראינו "לא דופקות חשבון".
לאחר הסרט, נותרו לנו עוד שעתיים לבזבז, ואותן בילינו בדיבורים שטותיים. תיאו לא ניסה לנשק אותי שוב ועל אף שהייתי מאוכזבת, ידעתי שהוא צודק ושאני עדיין לא מוכנה לנשיקה באופן… מלא. כי גם ככה הלב שלי לא התרגל לשתי הנשיקות הקודמות, שהיו תמימות לחלוטין.
ופחדתי שאולי הרופא טעה ושכן יכול להיות לי התקף.
קיוויתי מאוד שאני זאת שטועה. כי לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לשרוד התקף במדינה זרה.
ובטח שלא ידעתי איך תיאו יגיב כשהוא יגלה על המחלה שלי.
המחלה הסופנית שלי.
פרק 28 – וויילס

נחתנו בשדה התעופה ועשרות עיתונאים וצלמים התנפלו עלינו. בכל זאת, הנסיך של וויילס חזר הביתה.
כולם דיברו בשפה שלנו רק עם מבטא נורא מוזר – מבטא וולשי אמיתי. הייתי כל כך מוקסמת מניבי השפה הוולשית שלא הכרתי עד שלא שמתי לב שבחורים גדולים עם חליפות שחורות הקיפו את תיאו ואותי ועזרו לנו להגיע, איכשהו, ללימוזינה השחורה והנוצצת שחכתה לנו בחוץ.
“אני לא מאמינה שיש לך לימוזינה,” אמרתי כשישבנו בפנים והחלקתי את ידי אינספור פעמים על הפרווה הנעימה של המושב האחורי של הלימוזינה.
תיאו גיחך. “את מאמינה שאני נסיך אבל לא שיש לי לימוזינה? הזויה שכמותך,” הוא צבט את הלחי שלי בהקנטה ואני הוצאתי לו לשון.
נסענו בין הרים וגבעות ירוקים כתער, אגמים ומעיינות טבעיים בשולי הדרך, ואפילו זכיתי לראות כמה איילים רצים להם באחד ההרים. “וואו,” מלמלתי, מדביקה את אפי לחלון הלימוזינה. “וויילס מדהימה!”
“רק חבל שכל הזמן גשום כאן,” ציין תיאו ושמתי לב שבאותו הרגע התחיל לרדת גשם. נוסף על כך התחלתי לרעוד מהקור הפתאומי שהזדחל אלי.
תיאו זרק מעלי מעיל. “הטמפרטורה בוויילס בתקופה הזאת של החורף לא משהו,” הוא אמר. “מזל שאמרתי לך להביא בגדים חמים.”
הנהנתי ואז נשענתי על תיאו ליתר הנסיעה, מוכנה להסתכל שעות על הנופים המדהימים שבחוץ.
כשטירה מופלאה הופיעה בנוף לאחר כמה שעות של נסיעה, לא יכולתי שלא לפעור את עיני תדהמה. הטירה נצבה בדיוק בגיא שבין שני הרים, אגם ענקי לצידה, והיא מעין על צוק מעל האגם. זה היה נראה לא אמיתי, כאילו לקוח מאיזו אגדה – לא יכולתי להאמין למראה עיני.
ֿ"יפה, הא?” תיאו גיחך למראה הבעת פני. “ברוכה הבאה לבית שלי, ליסה.”
חייכתי עד שהלימוזינה חנתה. בחוץ כבר היה כמעט חושך, וכשיצאנו מהלימוזינה, לא יכולתי שלא לבהות בטירה כמו סתומה. תיאו נאלץ לגרור אותי אחריו אל תוך המבנה המרהיב.
כשהגענו פנימה, חיכו לנו שורות של משרתים – ממש כמו בסרטים! – והמלך והמלכה בכבודם ובעצמם. האישה הייתה גבוהה ונאה, על אף שקמטים הופיעו על פניה ושיער לבן הזדחל לשיערה החום. עיניה היו חומות ונבונות, והיא לבשה בגדים של יומיום, לא כמו שציפיתי ממלכה בכלל.
המלך עצמו היה לבוש גם הוא בבגדים רגילים לחלוטין. שיערו היה שחור ועיניו היו חומות בהירות, בצבע דבש כמעט. נוסף על כך, הוא היה גבוה מאשתו וכרס-בירה קטנה רפדה את בטנו. חוץ מזה, השניים נראו חביבים למדי.
“אבא, אמא,” תיאו חייך לעברם בזמן שהלכנו בין המוני המשרתים. “מה שלומכם?”
המלכה מחתה דמעה שנמלטה החוצה מעין השקד שלה ורצה לעבר תיאו וליפפה את זרועותיה סביבו בחיבוק אימהי למדי. תיאו חיבק אותה חזרה בטבעיות ולאחר שהרגיעה אותה – כיוון שהחלה לבכות – היא הרפתה ממנו.
“נעלמת לנו לכמעט שלושה חודשים, בחור צעיר!” היא נזפה בו אבל חייכה תוך כדי. המלך היה פתאום מאחוריה, מחבק את תיאו חיבוק של בנים כזה – עם טפיחה על השכם והשטויות האלו.
“התגעגענו אליך, בן,” המלך צחק. “זה בא עם הגיל, אתה יודע.” הוא הפנה לפתע את מבטו הנבון לעברי. “וזאת הבחורה שאמרת שאתה מביא איתך?”
תיאו הנהן בחיוך והסתכל עלי במבט שלא ידעתי לפרשו. “אבא, אמא, זאת ליסה. ליסה, תכירי את ההורים שלי: קרי ולויד.”
חייכתי חיוך מעט מאולץ. “היי?” זה יצא לי כמו שאלה.
קרי, האם, חייכה חיוך רחב, אך יכולתי לראות שהוא לא מגיע לעיניה. “ובת כמה את, יקירה?” היא שאלה בנימוס.
“בדיוק שמונה-עשרה,” מלמלתי.
לויד בחן אותי מכף רגל ועד ראש. לבסוף הנהן לעברי ואז פנה חזרה לתיאו. “תתארגנו לארוחת ערב. היא תוגש בשמונה וחצי בדיוק ללא איחורים.”
תיאו נאנח. “אין בעיה, אבא.”
“לינוס תוכל לעזור לך בינתיים להתארגן,” קרי אמרה לי ולפתע משרתת צעירה, לא מבוגרת ממני בהרבה, בעלת שיער ג'ינג'י בהיר מאוד, עיניים אפורות קפואות ואלפי נמשים על פניה העייפות, הופיעה. “היא תקח אותך לחדרך ותראה לך איפה כל דבר נמצא. אליוס מחכה לך בחדר, תיאו.”
לינוס חייכה לעברי. “שנלך, גברתי?”
נשכתי את שפתי ולכסנתי מבט לתיאו. הוא הנהן בעידוד ואני הנהנתי לעברה בהיסוס.
לינוס לפתה את פרק ידי ולקחה אותי לעבר מעלית מפוארת. נכנסנו אליה ועלינו לקומה מספר חמש. שם לינוס גררה אותי אחריה ומצאתי את עצמי הולכת במסדרון מפואר מאין כמוהו, ממש כמו בסרטים; התקרה הייתה גבוהה, המסדרון עצמו רחב, כל הקיר המערבי עשוי מזכוכית כך שאפשר היה לראות את החצר הקדמית והמטופחת ובנוסף לכך חלק מהאגם שנמצא ליד, הרצפה הייתה רצפת שיש אדמדמה ומימיני היו דלתות רבות. לינוס עצרה לפני אחת מהן ופתחה לקראתי את הדלת. “אחריך, גברתי.” היא אמרה בחיוך מעודד.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי כדי לגלות שאני בתוך חדר ענקי, עם מיטת אפיריון זוגית וחלון ענקי שהשקיף להרים ולגינה האחורית. “זה מדהים,” אמרתי בתדהמה.
“הטירה אומנם עתיקה מאוד, אבל הוד רממותם שיפצו חלק נכבד ממנה,” לינוס הסבירה כמו רובוט. “בנוסף לכך, זה חדר האורחים הכי גדול שיש להם במלאי.”
לא ממש הקשבתי לה עד שרעש הקפיץ אותי במקומי והסתכלתי לאחור כדי לראות משרת נאה למדי מניח את מזוודתי על הרצפה. “לסדר לך את החפצים, גברתי?” הוא שאל בחיוך חמים.
הנהנתי בתודה והוא סידר את בגדי בתוך ארון עץ שהוצב בפינת החדר. לאחר שסיים, הוא קד לי קידה קטנה, קרץ בהחבא ללינוס – שהסמיקה – ויצא מהחדר.
הסתכלתי עליה במעט בלבול. “אתם ביחד?” שאלתי בחוצפה.
הסומק על פניה העמיק ותהיתי אם גם אני נראית ככה כשאני מסמיקה. “לא,” היא אמרה מעט בעצבנות. “וזה לא בדיוק עניינך, גברתי.”
אופס. אני מניחה שדרכתי על פצע שלא הייתי צריכה. “סליחה…” מלמלתי, מרגישה מעט אבודה.
היא נאנחה. “אל תתנצלי. שאעזור לך להתארגן?” היא שאלה.
“אם את רוצה…” אמרתי בשקט והיא כבר הלכה לארון ופתחה אותו. היא חיטטה עד שמצאה שמלה קיצית ופרחונית שלא לבשתי כבר יובלות.
“אני לא חושבת שחם מספיק בשביל זה – “ ניסיתי להתקומם אבל היא כבר פשטה את בגדי והלבישה עלי את השמלה.
“יהיה חימום באולם האוכל,” לינוס הסבירה בשקט. “יהיה לך חם אחר כך.”
“אם את אומרת…” השתדלתי למנוע משיני לנקוש.
לאחר מכן, היא אספה את שיערי לקוקו גבוה שהשתפל על צווארי. “השיער שלך יפה,” היא החמיאה, חיוך נוסטלגי על שפתיה, בזמן ששחקה עם הקצה של שיערי.
“שלך הרבה יותר יפה,” אמרתי בחוסר בטחון.
לינוס משכה בכתפיה ואז לקחה אותי לסיור בטירה. הרגליים שלי כאבו ודאבו כשהגענו בסופו שלב דבר לאולם האוכל שבקומה השנייה.
תיאו והוריו כבר ישבו סביב שולחן האוכל, שנראה היה לי קטן יחסית לסרטים שראיתי אבל לא התלוננתי. שמתי לב שייעדו לי את המקום שמול תיאו.
“שמלה יפה,” תיאו גיחך לעברי. “רק שלא יהיה לך קר מידי איתה.”
יריתי לעברו מבט מזהיר והסמקתי. “לא אשמתי שלינוס החליטה שכדאי לי ללבוש שמלה קיצית ליום חורפי שכזה,” אמרתי במרמור.
תיאו גיחך ולא השיב ובדיוק באותו הרגע נכנסה שיירה של משרתים שהגישו לנו את ארוחת הערב שכללה מאכלים וולשים למיניהם. חיפשתי בין כל המעדנים את הסלט האהוב עלי ומצאתי סלט עשוי מעט אחר. החלטתי להתעלם מכך ושמתי לעצמי כמות סבירה בצלחת. לא רציתי להיראות חזירה בעיני המלך והמלכה.
“אז ליסה,” קרי פנתה אלי בחיוך. “האם את עדיין לומדת?”
הנהנתי בנוקשות והשבתי לה בחיוך, “חוק חינוך חובה.”
היא צחקה צחוק מלכותי. “ותזכיר לי שוב, תיאו, איך הכרתם..?”
תיאו גולל את הסיפור על החתונה של רוזה וקאסטור וכן הלאה.
“אז אתם בסך הכל ידידים,” לויד אמר, ונשמע היה לי שרווח לו. “לא יותר מזה.”
החלפתי מבטים עם תיאו ותהיתי לרגע מה הוא יגיב. הוא אמר לבסוף, “רק ידידים.”
על אף שידעתי את הסיפור מאחורי השקר – שההורים של תיאו רוצים לשדך לו מישהי וכן הלאה – לא יכולתי שלא להרגיש כאילו ליבי נמחץ. השתדלתי להנהן ביחד איתו כדי להדגיש את טענתו אבל הרגשתי שבא לי לבכות. כי ידעתי שאני אצטרך להתיידד הכי טוב שאפשר עם ההורים שלו כדי שנוכל לומר להם בבטחה שאנחנו ביחד הם יסכימו לקבל אותי. אם בכלל.
“יופי!” קרי אמרה בעליזות. “אם כך, נוכל להכריז על הארוסה שלך בנשף חג המולד!”
“נ-נשף?” שאלתי בבלבול והסתכלתי על תיאו בבקשה שהוא יאמר לי שהכל זו טעות אחת גדולה, ושהם לא מתכוונים להכריז על הארוסה שלו כל כך מוקדם! מה יהיה איתנו? מתי יהיה לי זמן להוכיח להורים שלו שאני ראוייה להיות יותר מאשר ידידה לתיאו?
“הנשף המסורתי, יקירתי,” קרי נראתה מעט מופתעת שלא ידעתי את זה. “בכל ערב חג המולד אנחנו אורחים באולם הנשפים שלנו את נשף חג המולד השנתי. בדרך כלל בנשפים כאלה מכריזים הודעות חשובות, וכיוון שכבר מצאנו ארוסה מושלמת בשביל תיאו שלנו, אנחנו מתכוונים להכריז עליה בנשף הזה כדי להתחיל לארגן את החתונה.”
“ומי הארוסה שלי בדיוק?” תיאו החליט לזרום איתם, למרות ששלחתי בו מבטים מתחננים. הוא לא הולך ברצינות להיענות לנישואים האלה בחיוב… נכון? הוא הרי הבטיח לי שהוא אוהב אותי, ושהוא יעזור לי להתחבב על ההורים שלו…
“למען האמת היא כאן,” לויד אמר בחיוך רחב. “שמא נזמין אותה פנימה?”
כאן? מה כאן? רק לפני שנייה הם אמרו שהם יכריזו עליה בנשף חג המולד, אז למה שהיא תהיה כאן? סערה התחוללה בתוכי בזמן שהדבקתי על פני חיוך מטופש, כאילו אני שמחה בשמחתו של תיאו, אבל בתוכי הרגשתי חלילות של חשתי כבר הרבה זמן.
ולמען האמת, תיאו לא נראה מופתע. למעשה, לא ידעתי איך תיאו נראה בכלל. מבטו היה מקובע על הדלת, שבדיוק נפתחה על ידי אחד המשרתים.
ואז נכנסה פנימה אישה המרהיבה ביופייה. שיערה היה שחור משחור, ארוך וחלק יותר מכל בד משי שאי פעם ראיתי. הוא היה קלוע לצמה אלגנטית שהשתפלה על גבה כמו גלים נעימים בים. עיניה היו בצבע טורקיז עז שנראה כאילו הן מפלחות כל אחד שהן נחות עליו. היא הייתה כמעט בגובה של תיאו, נמוכה ממנו בסנטימטרים ספורים, גזרתה חטובה כמו של גיטרה, עורה בגוון שנהב מדהים, והיא לבשה חצאית ורדרדה קצרה וגופייה שחורה מעליה. לא היה על פניה שום איפור, אבל היופי שלה היה ברור. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימי.
לכסנתי מבט לעבר תיאו כדי לראות אותו מהופנט מיופייה כמו יתר האנשים בחדר. היא חייכה חיוך שגרם לפניה לזהור עוד יותר ונעצה את עיניה בתיאו. “רואים שגדלת מהפעם האחרונה בה נפגשנו, תיאודור.” קולה היה קול סופרן דק ומתנגן.
תיאו חייך גם הוא את החיוך הסקסי שלו, שהייתי בטוחה עד אותו הרגע שהוא שמר אותו במיוחד בשבילי. “טוב לראות אותך שוב, אליס.” הוא אמר, והדרך בה הוא אמר את שמה גרם לליבי להשבר.
פרק 29 – בילויים

לא ישנתי טוב בלילה.
לא היה לי איכפת מקול הגשם המדפק על החלון, או בכלל מכל הסערה שהתרחשה בחוץ. היה לי איכפת רק מארוחת הערב שארעה שעה קודם לכן, ביחד עם הוריו של תיאו וארוסתו, אליס.
אליס. המילה הזאת יכולה לתאר את האישה הזאת ממש מעולה. היא מסתורית ויפהפייה, ועוד לא החלטתי אם אני אוהבת או שונאת אותה, כיוון שהיא הייתה בעלת אישיות עוצמתית ונעימה ועם זאת – היא הארוסה של תיאו, הבחור שאמור להיות בן-הזוג שלי ושלא הצליח להוריד את מבטו ממנה לשארית הערב.
הרגשתי לא שייכת. לא רק שאני לא נסיכה כמו אליס (היא הנסיכה של אירלנד, המדינה השכנה) או אפילו בת אצולה כלשהי, אלא גם אני לא יפה כמוה.
היא אפילו השיגה את בל ביופי הזה – שזה בהחלט אומר משהו. אבל האופי של השתיים היה שונה לחלוטין. עוד ניסיתי לפענח את אופייה המסתורי של אליס.
עוד דבר שהפריע לי: היא נראתה ממש מעוניינת בתיאו. ממש-ממש מעוניינת בו. כמו שתיאו נראה היה מעוניין בה.
זה מדהים איך לב אחד יכול להתנפץ בשנייה. או איך אפשר לראות כימיה באוויר, כמו שהכימיה בין תיאו לאליס נראתה.
הם היו כל כך מתאימים זה לזו – גם מבחינה חיצונית, ואולי אפילו פנימית – שזה כאב. כאב לי.
לא דיברתי עם תיאו או עם מישהו לשארית ארוחת הערב. אליס לכדה את כל תשומת הלב.
הפעם היחידה שהיא דיברה איתי הייתה בשביל לשאול לשמי. וכשהודעתי לה שאני ה"ידידה" של תיאו, היא חייכה חיוך רחב וחזרה לדבר עם תיאו בקולה הרגוע על מה היא עשתה כל השנים שהשניים לא היו בקשר. מסתבר שהם היו חברי ילדות ונהגו לבלות הרבה זמן ביחד.
תהיתי אם מה שהיה ביניהם אז היה רק ידידות… או יותר.
דמעות לא רצוניות בקעו מעיני. שוב אני והרגשנות המטומטמת שלי. ממש חכם ונעלה מצידי.
בכל אופן, בבוקר למחרת, נראיתי רע יותר מתמיד. היו לי שקיות שחורות מתחת לעיניים ונראיתי חולנית.
לקחתי איתי כדור וירדתי לארוחת הבוקר – לאחר שלינוס הלבישה אותי במכנסי ג'ינס נורמאלים וחולצת טריקו פשוטה. כשהגעתי, כולם כבר היו ישובים – כולל אליס. התיישבתי על יד השולחן וניסיתי שלא להתייחס לעובדה שתיאו מפטפט עם אליס באושר.
“סליחה, אפשר כוס מים?” ביקשתי ממשרת זמין והוא הגיש לי כוס מים תוך לא הרבה שניות. הנחתי את הכדור על לשוני ולגמתי מן המים עד שהכדור הגדול נבלע.
“בשביל מה הכדור, ליסה?” שאל לפתע לויד, וגרם ליושבי השולחן להשתתק ולהסתכל עלי בתמיהה.
התעלמתי ממבטם והסתכלתי ישירות על לויד. “אנמיה.” השבתי את השקר הרגיל שלי.
“זה לא היה נראה לי כדור של אנמיה, יקירה,” קרי אמרה בבלבול. “לי יש אנמיה, והכדורים שאני לוקחת שונים לחלוטין.”
נדרכתי, אך השתדלתי שלא להראות זאת. “יכול להיות שהכדורים שלך מחברה שונה משלי.”
ֿ"יכול להיות…” היא מלמלה, אבל לא נראתה משוכנעת. היא קמטה את מצחה בריכוז ואני התחלתי לאכול את דגני הבוקר הוולשים שאכלתי במטוס והיו טעימים ברמות אחרות.
יתר ארוחת הבוקר עברה בדממה – בשבילי לפחות. אליס ותיאו המשיכו לעדכן אחד את השנייה בכל מיני דברים. לבסוף, תיאו נזכר שאני כאן ואמר, “אני יוצא היום לסידורים עם אבא. אליס אמרה שהיא יכולה לבלות איתך את היום אם את רוצה.”
החלטתי לחייך ולהנהן. “בשמחה.” הסתכלתי על אליס כדי לראות אותה מחייכת לעברי.
“נוכל ללכת לקניון הקרוב,” היא אמרה בנועם. “הוא במרחק של שעה מכאן.”
הנהנתי ברצון ולאחר ארוחת הערב, אליס הסיעה אותי ואת עצמה לקניון. כמו שתיאו לא היה צריך שומרים במדינה שלי, היא לא הייתה צריכה שומרים בוויילס. היא אמרה לי שכיוון שאף אחד עדיין לא יודע על האירוסין של תיאו ושלה, היא נחשבת לזרה בעיני תושבי וויילס.
“לא ידעתי שלתיאו יש ידידה כל כך טובה כמוך,” אליס אמרה בחיוך רחב תוך כדי נסיעה. כבר הגענו לאזור כפרי-עירוני, ויכולתי לראות את המבנה האדיר של הקניון כבר.
התכווצתי. “כן…” מלמלתי.
“את באמת מתוקה,” היא אמרה לי בחיוך לבבי וכן. “ביחוד השיער הזה שלך…”
“שלך הרבה יותר יפה,” מלמלתי. “שלי סתם.”
אליס צחקה ולא ענתה. יתר הנסיעה עברה בשקט וכשאליס חנתה בחניון, היא הודיעה לי שאנחנו הולכות לעשות מסע-קניות מטורף. לא הייתה לי ברירה אלא להסכים ולהעמיד פנים שאני מתלהבת.
היא לקחה אותי ברחבי הקניון לכל מיני חנויות בגדים. היא מדדה בגדים שכל אחד מהם נראה עליה פיצוץ, נתנה אפילו לי כמות נכבדה של בגדים למדוד, ואפילו קנתה לי כמה בטענה שהם עושים לי רק טוב.
לאחר מכן היא לקחה אותי לחנות שמלות ערב. “נשף חג המולד מתקרב,” היא אמרה כששאלתי אותה למה. “ושתינו צריכות שמלות מדהימות כדי שנראה כמו שצריך.”
לרגע עלתה בראשי תמונה שלי ושל אליס בשמלות ערב חגיגיות עומדות משני צדדיו של תיאו הלבוש בחליפת טוקסידו ומעל התמונה הזאת שלנו הכתובית: “הנשים של תיאודור גוט". מיהרתי למחוק את התמונה מראשי.
אליס לקחה לעצמה שמלה שחורה למדידה ואז אמרה לי לבחור מה שאני רוצה – כסף לא היה חסר לה, ועל אף שהרגשתי מעט לא נעים שהיא בזבזה עלי את כל ממונה, הרגשתי גם הנאה נקמנית. כמו אז שליאם השאיל לי את כרטיס האשראי שלו.
הלכתי בין מדפי השמלות וניסיתי למצוא שמלה יפה, אבל אף אחת לא משכה את עיני. ועד שאליס יצאה, לא מצאתי כלום.
“איך אני נראית?” היא שאלה אותי לדעתי וכשהסתובבתי לראות אותה, לא יכולתי שלא פשוט לבהות בה. השמלה הייתה שחורה ובעלת כתפייה אחת, שהייתה הדוקה על כל גופה עד הרצפה. החזה השופע שלה היה אחוז היטב במחשוף, ובהחלט – השמלה הזאת עשתה עם גופה וגון עורה חסד.
“את יפהפייה!” אמרה המוכרת בהתלהבות ובמבטא הוולשי שלה. "ואני יכולה לעשות לך הנחה כיוון שהיא יושבת עליך כל כך טוב!”
אליס הסמיקה וצחקקה באי-נוחות. “תודה רבה.” היא אמרה ובאותו הרגע ידעת שאני צריכה להעריך את ליבה הטוב.
כי יש לה לב טוב, ובזה אין ספק.
לאחר מכן אליס נכנסה למדוד עוד שמלה ואני המשכתי לחפש בין המדפים. לפתע שמלה אחת לכדה את מבטי וכששלפתי אותה ידעתי שבחרתי את הבגד הנכון בשבילי. היא הייתה לבנה, אולי אפילו מעט צהבהבה, עם כתפיות ספגטי ומחשוף צנוע. נכנסתי לתא המדידה ושם החלפתי בגדים אל תוך השמלה. וכשסיימתי, הסתכלתי על עצמי במראה שבתא ההלבשה. השמלה הייתה הדוקה אך ורק באזור החזה, ושם, מתחת לחזה, היה מעין חוט עדין שהתנפנף ברוח. יתר השמלה הייתה מבד אוורירי שנפל והשתפל בקלילות על יתר גופי אהבתי את השמלה הזאת; היא הראתה שעורי מעט כהה יותר, והדגישה אפילו את הירוק שבעיניים שלי איכשהו.
יצאתי מתא המדידה ולאחר שאליס אמרה לי שאני נראית יפהפה, קנינו שתינו את השמלות – היא את השחורה ואני את זאת.
ולאחר מכן, הלכנו לפארק שנמצא היה בתוך הקניון עצמו. אפילו היה שם נחל קטן. התיישבנו על ספסל שם, ואליס קנתה לשתינו גלידות – לי וניל, ולה שוקולד.
“את יודעת,” היא אמרה לי בזמן ששתינו לקקנו את הגלידות שלנו. “תיאו היה הראשון שלי.”
כמעט הפלתי את הגלידה שלי. “מה?” שאלתי, כמעט לא מבינה, והסתכלתי עליה בבקשה להסבר.
היא צחקה. “הוא לא סיפר לך שיצאנו כשהיינו בני שש-עשרה?” הוא שאלה בהפתעה.
“למען האמת, הוא לא הזכיר אותך בכלל…” אמרתי בהתנצלות, מנסה להדחיק את הרגשות הכאובים שהתחלתי להרגיש.
“אה,” אליס עקמה את פניה באכזבה ואז התעשתה. “בכל אופן, יצאנו כשהיינו נערים, והוא היה הנשיקה הראשונה שלי, ואפילו לקח את הפעם הראשונה שלי. של סקס.” היא הדגישה בצחקוק נעים. “הוא אמר לי שזו הייתה גם הפעם הראשונה שלו לעשות את כל הדברים האלה.”
“אז זו אחת הסיבות למה לויד וקרי רצו לשדך ביניכם,” ציינתי בקול ענייני, כאילו זה לא מזיז, אבל בתוכי הרגשתי לבה בוערת.
היא הנהנה ואז חייכה בעצב. “תיאו התנגד לרעיון השידוך בכל כוחו,” היא אמרה בשקט. “הוא אמר שהוא רוצה לבחור עם מי להתחתן, אבל הם כפו את זה עליו. הוא סיפר לי על זה היום בבוקר. אבל עכשיו שהוא יודע שהוא הולך להנשא לי, הוא מוכן לכך.”
הרגשתי שחלק מליבי עוזב אותי. רק לפני כמה ימים תיאו אמר לי שהוא אוהב אותי. רק לפני כמה ימים הוא אמר שהוא רוצה לומר להורים שלו שהוא יוצא איתי, ושהוא לא מוכן להתארס כל עוד הוא איתי.
מסתבר שהכל היה שקר בשבילו.
“את בחורה טובה, אליס,” אמרתי גם אני בקול שקט, משתדלת שלא לבכות ולא לתת לקולי לרעוד. “לתיאו מגיע הטוב ביותר.” אני אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילו.
אליס צחקה בחולשה. “למען האמת, אני ממש לא יודעת לגבי זה. את מבינה, היינו מאוהבים – זו הייתה האהבה הראשונה בשביל שנינו – עד שיום אחד הוא גילה שבגדתי בו עם אחד מבני הדודים שלו.”
משכתי בכתפי. “את היית בסך הכל ילדה אז,” אמרתי. “היום את אישה בוגרת ומבינה שמה שעשית קלקל לשניכם. ועכשיו תוכלו להיות… יחד.” המילים קרעו את ליבי. ידעתי שאני צריכה לדבר עם תיאו בדחיפות ולשאול אותו מה יקרה איתנו עכשיו.
חזרנו הביתה בסופו של יום ולאחר ארוחת הערב המלכותית, כשכולם כבר הלכו לישון, אני הלכתי לחפש את חדרו של תיאו.
פרק 30 – לילה

“אליוס!”
קראתי לעבר המשרת שהלך לכיוון מגורי המשרתים. הוא הסתובב לעברי ומייד קד קידה. “קראת לי, גברתי?”
“כן,” אמרתי. “אני צריכה שתאמר לי איפה החדר של תיאו.”
הוא לא היסס אפילו. “חדר שלישי משמאל בקומה השביעית שבאגף המערבי.”
“אוקי, תודה,” נחפזתי להודות לו ומיהרתי לחדרו של תיאו. כשהגעתי לקומה השביעית שבאגף המערבי, חיפשתי את הדלת השלישית משמאל, וכשמצאתי אותה ופתחתי אותה בשקט, נגלה לפני חדר פי שתיים ענק מחדר האורחים בו אני לנתי. מיטת האפריון הייתה ענקית, בגודל של שתי מיטות זוגיות ביחד לפחות, ותיאו שכב במרכזה, מכורבל בשמיכות.
הייתי צריכה כמה שניות להסדיר את נשמתי. אור הירח שנשקף מחלון החדר הבהיק את שיערו השחור של תיאו וגרם לעורו להיראות כל כך מושלם. הוא נראה היה כל כך מדהים באותו הרגע, שלא יכולתי להעלות על דעתי שהוא ואני בכלל יכולים להיות ביחד.
ניערתי את המחשבות מראשי והלכתי על קצות האצבעות עד שהגעתי לקצה המיטה. טיפסתי עליה ונשכבתי לצידו. “תיאו, אתה צריך להתעורר.”
הוא נהם ולא פקח את עיניו.
“אנחנו צריכים לדבר.” אמרתי בקול מעט עגום ולמזלי, הוא פקח עין אחת. כשהוא ראה שזאת אני, הוא פקח את שתי עיניו והסתכל עלי בדממה.
“הסכמת לאירוסים עם אליס.” אמרתי בטון מאשים, מרגישה דמעות עולות לעיני.
“לא הייתה לי ברירה, ליסה,” הוא מלמל, נשמע עייף מתמיד. “ההורים שלי שלחו לי מבטים מהגהנום ואת יודעת את זה.”
“אז אתה הולך להתחתן איתה.”
תיאו נראה ערני לגמרי לפתע והתיישב בשביל להביט בי כמו שצריך. “אני לא הולך להתחתן איתה,” הוא אמר בתקיפות.
“אבל הסכמת לאירוסים איתה.”
“לא הסכמתי רשמית. זה כבר משהו אחר.”
“אז אתה הולך לדחות בחורה יפהפייה ונחמדה כל כך כמו אליס בפומבי?” ידי נקמצו לאגרופים ודמעות החלו כבר לזלוג על פני.
“ליסה,” הוא מייד התרכך. “בבקשה אל תבכי – “
“אתה אמרת לי שתלחם על כך שלא תתחתן עם מישהי אחרת!” כעסתי. “ומצד שני אני לא רוצה שתפגע באליס כי היא באמת ובתמים אוהבת אותך! ואני יודעת שגם אתה אהבת אותה פעם!”
הוא השפיל מבט. “היא סיפרה לך.” זו לא הייתה שאלה.
“היא הייתה האהבה הראשונה שלך והפעם הראשונה שלך בהכל והכל,” סיננתי בכאב. “ולא סיפרת לי אף פעם עליה.”
הוא התקשח. “אני לא אוהב אותה יותר, ליסה.” הוא חרק שיניים.
“אבל כל מה שרצית היה לדבר איתה אתמול והיום! התעלמת ממני לחלוטין!” הטחתי בו ולפתע, מבלי שהספקתי אפילו לצייץ, הוא היה מעלי. הוא השכיב אותי על גבי, הצמיד את ידי למיטה משני צידי ראשי, ורכן מעלי. השתדלתי שלא לחשוב על העובדה שהתחלתי להסמיק, או שהעור החשוף בו הוא נגע בער לפתע וגרם לזרמים של חשמל לדהור לכל אורך גופי. עיניו התקבעו על שלי, לכדו אותן בכישוף, והרגשתי לפתע שחם לי בכל מקום בגוף.
“תיאו?” שאלתי, מעט מפוחדת מהמבט הירוק שהוא שלח לי ולפתע – שפתיו היו על שלי.
זו לא הייתה נשיקה תמימה בכלל כמו הנשיקות שחלקנו במטוס. שלא לדבר שהפעם דברים אחרים התווספו לה, כמו העובדה שהלשון שלו הוברשה כנגד הלשון שלי אינספור פעמים, או שידיו כלאו את גופי כמו הכלוב הכי חם בעולם, או שאצבעותיו מוללו את שיערי, ושאחת מרגליו הייתה בין רגלי ונגעה בפנים הירכיים שלי בצורה שגרמה לכל גופי לרעוד מתשוקה בוערת ורצון עז לקרוע את בגדי השינה שלו מגופו ולגעת בכל עורו החשוף תחת אצבעותי.
“חשבתי שאתה לא מתכוון לנשק אותי ככה אי פעם,” אמרתי, חסרת נשימה, כשהוא התנתק ממני כדי ששנינו נסדיר את הנשימות. חבל שאי אפשר גם היה להסדיר את הלב יחד עם זאת.
“המצב השתנה,” הוא מלמל, חסר נשימה גם הוא ולפתע הוא הצמיד את שפתיו לעור העדין שבין צווארי לכתפי, איפה שרואים שהערפדים נושכים את הקורבנות שלהם בסרטי אימה. פלטתי קריאת הפתעה כשהרגשתי את שיניו נושכות את עורי שם. פני כבר היו אדומות בשלב זה, והרשיתי לעצמי להנמס בידיו. הייתי ג'לי בכל מקום שהוא נגע בי. הרשיתי לעצמי אפילו לעצום עיניים.
ליבי הלם במהירות, וידעתי שזה צריך להדאיג אותי, אבל התעלמתי מזה. התעלמתי מזה כל הלילה שתיאו גרם לי לתחושות מדהימות שאי אפשר לתאר, כל דאגה אחרת הוסרה מראשי ברגע שתיאו ואני התלכדנו זה עם זו.
בלילה הזה איבדתי את הבתולים שלי לבחור הכי מושלם עלי אדמות.
בלילה הזה הרשיתי לעצמי לשחרר כל רסן שהלם אותי.
ובבוקר, כשקמתי עירומה בזרועותיו של תיאו הערום גם הוא, חייכתי.
“אני אוהבת אותך,” מלמלתי לתוך חזהו והדבקתי לו שם נשיקה, שגרמה לא רק לו לרעוד מעט.
“גם אני אוהב אותך, ליסה.” הוא מלמל חזרה.
“ואני לא מבינה מה גרם לרצונות שלך להשתנות,” אמרתי והזדקפתי מעט כדי שאוכל להסתכל לו בעיניים.
הוא משך בכתפיו, וראיתי שעיניו נוצצות. “רצית הוכחה שאני אוהב אותך ונתתי לך אותה בדרך הכי טובה שיכולתי. ובנוסף לכך,” הוא גיחך לפתע. “ראיתי כבר במטוס כמה שאת רוצה אותי.”
הסמקתי והסטתי את מבטי. הכרחתי את עצמי לחשוב מעבר לעובדה שליבי הולם מהר מידי ושאלתי, “אז מה עכשיו?”
“מה עכשיו מה?”
“אליס.”
תיאו נאנח. “תני לי עד היום בנשף לחשוב על מה לעשות לגבי זה.”
הנהנתי בנוקשות ויצאתי מהמיטה. הרגשתי את מבטו של תיאו נח על גופי – דבר הגרם לי לעקצוצים מוזרים בכל הגוף – אך התעלמתי כמה שיכולתי והתלבשתי חזרה בפיג'מה שלי. הגוף שלי הרגיש מעט כואב, אבל בכל מקום היה לי חם והרגשתי חשמל סטטי זורם בעורקים. לא יכולתי להאמין שאני לא בתולה יותר. ובטח שלא יכולתי להאמין שנתתי לתיאו להכנס מתחת לתחתונים שלי אחרי שרבנו.
ובנוסף לכך, לא יכולתי להאמין שהגוף שלי החזיק מעמד בתוך כל זה, על אף המחלה. אני זוכרת שהרופא אמר לי להזהר מפעילויות יתר, והנחתי שזה כולל גם סקס, אבל הייתי יחסית בסדר… אולי קצת מסוחררת ומשוכרת מאהבה, אבל בסדר.
ושמתי לב שליבי הלם מעט יותר מהרגיל. בטח בגלל מה שהרגע עשית עם תיאו, הרגעתי את עצמי.
חייכתי כל הדרך לארוחת הבוקר. תיאו אסף אותי מהחדר שלי לאחר שהתארגנתי וירדנו לארוחת הבוקר, מחוייכים מתמיד. קרי הודיעה שהאורחים יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, ושעד אז אנחנו צריכים להיות כבר מוכנים.
לא יכולתי שלא לרצות שהנשף יגיע כבר.
פרק 31 – הנשף

בשעות אחר הצהריים המאוחרות המשרתות לקחו אותי ואת אליס והתחילו לארגן אותנו לקראת הנשף.
אליס לבשה את השמלה השחורה שהיא קנתה, ואני לבשתי את השמלה הלבנה שלי. לאחר מכן אליס התאימה לשמלתה זוג נעלי עקב שחורות וגבוהות, בזמן שאני הלכתי על נעליים כסופות עם עקב קטן יחסית. לינוס סידרה את השיער שלי כך שהוא היה יותר חלק מגלי והשאיר אותו פזור על גבי בטענה שככה אני נראית הכי משוחררת ויפה. את שיערה של אליס, שהיה ארוך פי שתיים משלי, אספו לקוקו גבוה שהשתפל על גבה חלק ומשיי כמו תמיד. לאחר מכן משרתת אחרת – ששמה היה לילוון (השמות בוויילס ממש מוזרים) – שמה לי את האיפור. מעל לעיני היא מרחה פסים כסופים, ומעל זה מעט צללי צהבהבה-ירקרקה שהדגישה את עיני. לאחר מכן מרחה פס זהוב מתחת לעיני. היא מרחה לי מייק-אפ מעט כהה יותר מהרגיל בשביל להתאים לצע עורי ולבסוף – שפתון אדום-ורדרד וזוהר על שפתי. אליס, לעומת זאת, הלכה על המראה המסתורי; צללית כחולה בעיניים עם פסים שחורים, סומק שתואם לצבע עורה ואודם אדום בוהק. היא נראתה מהממת יותר מתמיד – ולא יכולתי שלא לקנא קצת.
כשסיימנו עם האיפור עברנו לתכשיטים. לינוס ענדה לאוזני עגילים כסופים ונופלים שנצנצו מבעד לשיערי. ביקשתי ממנה לענוד לי את השרשרת עם היהלום שקיבלתי מסיידי הקשישה בליל ההופעה האחרונה שלי עם התזמורת. היא הנהנה וענדה לי ברצון. אליס, לעומת זאת, ענדה שרשרת פנינים אמיתיות וזוג עגילי חישוק זהובים. היא נראתה סקסית ומדהימה שזה כאב רק להסתכל עליה.
כששתינו היינו מוכנות בחוץ כבר היה ערב. השעה תשע הגיעה – השעה בה ה"גבירות" נכנסות (מלבד המלכה קרי, כמובן) שאלו בעצם אליס ואני – שעל אף שלא הייתי גבירה, קרי התעקשה שגם אכנס מאוחר, ו"אדפוק הופעה" – מילים שלה, לא שלי.
אליס ואני עמדנו זו לצד זו, כשהיא גבוהה ממני בראש לפחות, מול הדלתות הגדולות שהובילו לאולם הנשפים. שני פינגווינים – כלומר, משרתים שלבושים בטוקסידו – פתחו לנו את דלת האולם ואני זכיתי לראות את האולם הכי יפה בעולם; פסלי קרח היו בקצוות הולם, התקרה הייתה שקופה ואפשר היה לראות את השמיים השחורים ואת הכוכבים והירח שבהם. הרצפה הייתה מבריקה מרוב צחצוח, שולחנות אורגנו מסביב לרחבת הריקודים, גם הבופה, ועל במה קטנה ניצבו כסאות המלך והמלכה, שכרגע היו ריקים כי השניים הסתובבו בין האורחים.
לפתע כחכח מישהו בגרונו ושמתי לב שכרוז נעמד במרחק של מטר בערך מאליס וממני. “הגבירה אליס לואיסנה דה-ורטימייר אוניל והגבירה אמאריליס אנדריאה אלבו.”
הסמקתי מעט כששמעתי את שמי המלא ואת שמי השני, שכבר שכחתי שהוא קיים עד שקרי ביקשה לדעת אם יש לי אחד כדי לדעת מה לומר לכרוז. אחר כך היא צחקה שכל השמות שלי מתחילים בא'.
בבת אחת כל הפרצופים שבאולם הסתובבו לעברנו. אליס ואני החלפנו מבטים קצרים והתחלנו ללכת אל תוך האולם. הקהל נחצה לשניים כמו ים סוף ובסופו עמד תיאו ומשני צידיו הוריו המאושרים. תיאו חייך ולא ידעתי אם הוא מסתכל עלי או על אליס. ללא ספק על אליס. חשבתי במרמור. היא נראית הרבה יותר יפה ממני.
מצד שני, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אז אולי הוא חסין ליופי הבלתי מוגבל שלה.
כשהגענו אליהם תיאו כרע על ברכו ונישק לא רק את ידה של אליס אלא גם את ידי. אז הוא סובב את שתינו כך שנסתכל על הקהל, שחזר להיות אחיד, והוא עמד בינינו. ממש כמו התמונה שהייתה לי בראש כאליס ואני הלכנו לקנות את השמלות בקניון.
כולם מחאו כפיים כאילו כרגע הופענו או משהו. ואולי באמת הופענו. מה שהזכיר לי שלא התאמנתי בכלל בכינור מאז שהגענו לוויילס. למעשה, לא לקחתי אותו איתי בכלל, וכשחשבתי על זה לעומק, הצטערתי על כך.
הריקודים החלו ותיאו הציע לאליס לרקוד מתוך נימוס. ידעתי שהוא כרגע מעמיד פנים, והחלטתי להאמין בו על אף שכל הסימנים הצביעו שהוא רוצה אותה ולא אותי. לכן הלכתי לבופה וניסיתי לאכול משהו.
מזגתי לעצמי קצת פונץ' כשהרגשתי את זה. פעימה אחת חזקה מידי. שברירים של הלילה הקודם, ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ידעתי שזה לא יכול להיות.
קפאתי במקומי, הפונץ' מוחזק בידי בכוח, וחיכיתי, מקשיבה לכל פעימת לב בקפדנות שאף אחד בעולם לא מקשיב. כשהייתי בטוחה שזה היה חד-פעמי, נשמתי לרווחה ושתיתי את הפונץ'.
לאחר מכן תיאו מצא אותי. “רוצה לרקוד?” שאל עם חיוך חמוד על הפנים.
“אבל מה עם אליס?” שאלתי בהפתעה.
“היא הלכה לרקוד עם מישהו אחר בינתיים,” הוא גיחך. “מה, את לא רוצה לרקוד איתי?”
גלגלתי את עיני ונתתי לו להוביל אותי למרכז הרחבה. הוא כרך את ידיו סביב מותני ואני כרכתי את ידי סביב צווארו, והרגשתי שאני מסמיקה.
“את נראית מדהים היום,” הוא לחש לי אל תוך האוזן. “הייתי צריך להתאפק מלהתנפל עליך בנשיקות קודם.”
החלטתי שאני צריכה להפסיק להסמיק. “גם אתה נראה לא רע,” ממש הגזמתי: הוא היה נראה מדהים יותר מידי, לבוש בטוקסידו כשחולצתו מעט פתוחה בחזה, כמו שהוא אוהב. השיער שלו היה פרוע על ראשו בשובבות והוא גילח את הזיפים שהחלו לצוץ על לסתו וסנטרו.
“מתי ההכרזה על האירוסין?” שאלתי וראיתי שהוא לא מסתכל לי בעיניים.
“באחת-עשרה.” האו ענה לבסוף.
“כלומר עוד פחות או יותר שעתיים.” מלמלתי.
הוא נאנח. “אני הולך לדחות אותה, ליסה,” הוא אמר ברצינות תהומית שלא אופיינית לו. “אני יודע שהיא תפגע, ואני יודע שלא מגיע לה שאפגע בה, אבל אין דרך אחרת.”
משכתי בכתפי והחלטתי לתת לו לעשות כרצונו. אליס אומנם מתוקה ונפלאה, אבל אני אנוכית – הפסקתי להיות "תמימה" ומתחשבת ברגע בו קנדרה מתה.
ליבי הלם שוב פעם בחוזקה. וזה לא היה קשור לתיאו. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל תיאו לא ידע על זה כלום, אז החלטתי שלא להתייחס לזה כרגע. רציתי לשמר את הרגע הקסום הזה כשרקדנו יחד סלואו צמוד על הרחבה. לפחות עד ההכרזה.
לאחר מכן אליס חזרה וחטפה לי את תיאו. אני הלכתי לבופה ונשנשתי מעט בוטנים וולשים טעימים עד שלפתע קרי ולויד ביקשו את תשומת ליבם של כל הנוכחים באולם. הרמתי גם אני את מבטי והשתחלתי בין הקהל כדי לראות יותר טוב.
“ברוכים הבאים לנשף חג המולד המוסרתי השנתי שלנו!” הכריז לויד בגאווה וכולם מחאו כפיים בהתרגשות. “וכמו תמיד, גם הנשף יש הכרזה על משהו מיוחד!”
קרי רק עמדה לצידו וחייכה לקהל. “אני מניח שכולכם מכירים את תיאודור, בני,” תיאו הופיע לפתע מצידו השני של לויד, מבטו בלתי ניתן לפירוש. “תיאודור הוא הבן היחידי שיש לי. הוא הבן שהסב למשפחה כל כך הרבה אושר ושמחה.”
לא יכולתי שלא לחייך למשמע הטענה הזאת. גם אני פעם הייתי מושא האושר. עד שקרה מה שקרה.
“תיאודור כבר בן עשרים וחמש,” המשיך לויד בחיוך רחב ואבהי. “וזהו הזמן להכריז על ארוסתו לעתיד.”
נשמעו לחשושים מכל עבר ואני נטעתי את מבטי ברצפה. חיכיתי בדריכות שלויד ימשיך, אבל הוא נתן להודעה לחלחל וכשהלחשושים פחתו, רק אז המשיך.
“ארוסתו לעתיד היא לא אחרת מאשר אליס אוניל.”
בום בום. ליבי הלם בחוזקה בצורה מפחידה לפתע.
לא שמעתי כל כך מה קורה ברקע, כשאנשים מחאו כפיים. לא שמעתי אפילו כשלפתע היו קריאות תדהמה. לא שמעתי כלום.
וכשהרגשתי יד על כתפי והרמתי את מבטי לראות את תיאו עומד מולי ומחייך חיוך רחב ואומר לי משהו, ושאנשים סביבנו צפו בנו בהשתהות, הרגשתי שאני מאבדת את זה.
“אנ..נים…” היה כל ששמעתי ממה שתיאו אמר.
כי באותו הרגע, ליבי דהר, ואז…
שקט.
והכל החשיך.
פרק 32 – חלום

שקעתי בתוך חלום. ידעתי שזה חלום, כי ידעתי שחול-ים לא יכול להיות כל כך רך וחסר אבנים וצדפים. או שהים כל כך צלול ונקי. שלא לדבר על כך שאם הייתי בכלל בים, לא הייתי עירומה.
וכשהסתכלתי קדימה, ראיתי שיש קו באמצע החול, ושאחרי זה, במעבר חד, יש דשא, שנראה רך למגע. ממש לא כמו דשא אמיתי, שהוא דוקרני ולא נעים.
הסתכלתי קדימה וכמעט התעלפתי כשראיתי את אמא שלי עומדת בצד של הדשא.
“אמאריליס.”
דמעות זלגו בבת אחת מעיני ואני רצתי לעברה, אבל היא הרימה את ידה לעצור אותי כשכמעט עברתי לצד של הדשא.
“תעצרי שם, אמאריליס,” היא הזהירה. “המקום שלך הוא שם, בצד שלך, לא איפה שאני.”
“אבל אמא – “ התחלתי להתווכח, לא חושבת עדיין על כך שזה לא הגיוני שאני רואה אותה, אבל היא קטעה אותי בהנדת ראש עצובה.
“לא, ליסה שלי,” היא חייכה בעצב, עיניה התכולות חותכות את עיני. “הצד שלי זה הצד של המתים. שלך זה הצד של החיים.”
“אבל את כאן!” התעצבנתי עליה, חסרת הגיון לחלוטין. “את כאן, מוחשית וחייה! אני יכולה לראות אותך!”
“אבל את לא יכולה להריח אותי, לגעת בי, להרגיש בנוכחותי. אני רק צל של מי שפעם הייתה אמא שלך, אמאריליס.” אמא השפילה את מבטה ביגון.
“מה אני עושה פה, אם ככה?” שאלתי בשקט, מסתכלת על הריק היפהפה שסביבי. “זה חלום, נכון? אני חולמת.”
“זה סוג-של חלום,” אמא הסבירה. “ככה את מדמיינת את המימד שבין החיים למוות.”
התאבנתי. “אני הולכת למות, נכון?” לא רציתי לשמוע את התשובה שלה. קול קטן בראשי ניסה לבשר לי שאני הוזה ושכדאי שאעשה משהו בשביל להתעורר, אך קול אחר השתיק אותו בבת אחת. זו אמא שלי מולי. והיא יכולה לספק לי תשובות.
היא נאנחה. “את נלחמת כרגע בכל כוחותיך. גופך מנסה לעזור לך כמה שאפשר. אבל המחלה קשה לריפוי ואת יודעת זאת.”
הנהנתי, משפילה את ראשי. “אז מה עכשיו?” שאלתי בקול אטום שהזכיר לי את התקופה שבה הייתי "חסרת רגשות". “אני פשוט מחכה שאתעורר, אם בכלל?”
“את תתעוררי,” היא אמרה בשקט. “אני מאמינה בך. מקומך לא אצל המתים.”
“ומצד שני, המחלה שלי לא הכי תומכת…” נשכתי את שפתי.
“את תהיי בסדר, ליסה.”
“לא אני לא, אמא!” התרגזתי והסתכלתי עליה, דמעות זולגות על לחיי. “אני לא הייתי בסדר מהרגע שבו את ואבא נעלמתם מהחיים של כולנו!”
“אבל עכשיו את בסדר,” אמא התעקשה, מבטה לא מש ממני. “תיאו עזר לך. קנדרה עזרה לך. הם עזרו לך לצאת מזה, אמאריליס! את כבר לא מי שהיית!”
“אני שבורה, אמא!” התפרצתי. “שבורה! אפילו הלב שלי יכול להמחיש לך עד כמה!”
היא התכווצה מעט במקומה. “את תהיי בסדר,” היא המשיכה להתעקש למרות הכל. “תיאו יעזור לך. ואדווין. תסמכי גם על אחיך הקטן.”
“אף אחד לא יכול לעזור לי כשאני חולה-מתה!”
אמא הסתכלה עלי בצער. “אין ביכולתי לעזור לך עם זה, ליסה. אני מצטערת.”
“את אמא שלי, למען השם,” התיישבתי על החול ברוגז. “את אמורה לדעת הכל, לא?!”
המבט הרך שלה גרם לי בעצמי להתרכך מעט. “אני לא יודעת כלום, ליסה. ואת צריכה לדעת זאת יותר טוב מכולם. כי בגללי יש לך את המחלה הזאת.”
טמנתי את ראשי בידי. “הכל בגללך,” התייפחתי. “ועם זאת, אני אוהבת אותך בכל ליבי השבור.”
“כי אני זאת שילדתי אותך אחרי הכל,” היא אמרה בקול העצוב הזה שלה. “ואני מצטערת שהולדתי אותך לגורל אכזרי שכזה.”
“גם אני מצטערת.” אמרתי בקול קשה.
“אני אחכה לך בעולם הבא אבל לעת עתה, את חייבת להלחם על מקומך בעולם החיים,” הרגשתי יד חמה מלטפת את ראשי וכשהרמתי את מבטי ראיתי רק את רוחה של אימי בקושי. “קנדרה גם היא מחכה לך. ואבא שלך – שני האבות שלך. כן,” היא הוסיפה כשראתה את פרצופי המופתע. “אביך הביולוגי גם הוא נפטר לפני כמה שנים.”
“אז מה קושר אותי לעולם הזה אם לא את?!” בכיתי.
“האחים שלך. תסלחי להם, כי הם לא התכוונו לעשות לך כל רע,” פניה השקופות של אמא התקרקמו בכאב עמוק. “הם בסך הכל ילדים, כולם. הם לא מבינים.”
“אמא…” ניסיתי לחבק אותה אבל עברתי דרכה. באמת לא יכולתי להרגיש אותה או להרגישה בה.
“את תהיי בסדר, יקירה שלי,” היא אמרה בחיוך שברירי והחלה להתפוגג. “תחיי. לפחות בשבילם.”
כל הסיטואציה הייתה כל כך אבסורדית, כל כך לא אמיתית, כל כך קיטשית כמו סצנה הלקוחה מסרט, אבל למרות הכל – לא יכולתי להסיר את מבטי מהמחזה שנשקף מולי. לא יכולתי שלא להאמין שכל זה אכן קורה. לא יכולתי להבין למה אמא הייתה חייבת להעלם כל כך מוקדם. אני רציתי לראות אותה. רציתי לחוש בה, לגעת בה, שהיא תלטף את ראשי, תנשק את מצחי, תחייך לעברי את אחד מהחיוכים היפהפיים שלה. שתקח אותי להכיר את אבי הביולוגי, שתקח אותי לקנדרה, ולאבא שאיתו גדלתי כל חיי. ועכשיו היא נעלמה. לתמיד.
ובאותו הרגע הייתי מודעת לעובדת שיש סביבי קולות. קולות רבים.
יפחות. בכי. צעקות. צרחות קורעות לב.
ופקחתי את העיניים האמיתיות שלי.
פרק 33 – משפחה גדולה ומאוחדת

ברגע שנפקחו עיני, הרגשתי כמו פח אשפה.
מכונת הנשמה חוברה אלי, אינפוזיה הייתה מחוברת לידי, מכונה צפצפה ולקחו לי כמה שניות להבין שזה המכונה שמודדת את פעימות הלב, לבדוק שהן סדירות.
בחדר היה הרבה רעש. הרבה אנשים דיברו, הרבה אנשים צעקו זה על זה, עד שאחד מהם אמר, “היא התעוררה!”
זיהיתי את הקול הזה; זה היה קולו של קאסטור. קאסטור? ניסיתי להסתכל סביבי אבל גיליתי שראשי מקובע למיטה, כמו יתר גופי. אני לא אמורה להיות בוויילס?
לפתע קאסטור הופיע בשדה ראייתי, אחריו תיאו, ואז אלן ואדווין. פתאום ויולט הייתה לצידי, ביחד עם רוזה ובל, ודיאנה וג'וליאן. כולם נשמו לרווחה כשראו את עיני.
פתחתי את פי לדבר אבל שום קול לא יצא. ניסיתי לכחכח בגרוני וכשהצלחתי להוציא קול שאלתי בקול חורק, “למה אתם פה?”
הם החליפו מבטים. “אני חושב שהשאלה המתבקשת היא למה את פה, ליסה.” אמר קאסטור, ופניו התקשו. “למה לא סיפרת לנו?”
התכווצתי מעט. “קודם כל תגידו לי איפה אני.”
“חזרה בעיר שלך, במדינה שלך,” אמר תיאו בקול שקט, וראיתי שעל פניו הבעה של דאגה. "לאחר שאיבדת את ההכרה בנשף, לקחנו אותך לבית-חולים קרוב, ומשם הזמנו לך טיסה פרטית שנטיס אותך הנה. וכשהגענו הנה, התקשרתי למשפחה שלך, ואז…” קולו דעך.
ֿ"ד"ר פליקס סיפר לנו,” אדווין אמר, ויכולתי לראות שעיניו נפוחות ואדומות מבכי. “הוא אמר לנו שיש לך מחלת לב נדירה שאין לה מרפא מלבד הכדורים שאת לוקחת, שהם רק דוחים את המועד. הוא לא ידע שאף אחד מאיתנו לא ידע את זה.”
“יש לך פאקינג מחלת לב, ליסה!” קאסטור התפרץ והתחיל לבכות לפתע. “מחלת לב סופנית! ולא חשבת אפילו לספר לנו?! כמה זמן זה? כמה זמן זה נמשך?”
משהו בקולו גרם לי לפלוט, “כל הזמן.”
כולם הסתכלו עלי במבטים המומים ואני השפלתי את מבטי., לא מעזה להחזיר להם מבט. “מאז שנולדתי יש לי מחלה,” הסברתי בשקט ושלחתי מבט מתחנן לתיאו. “אתה זוכר שסיפרתי לך על המכתב? המכתב של אמא?”
מלבד תיאו, שהנהן בהבנה, כל היתר נראו מבולבלים. “היה כתוב שם עוד משהו שלא סיפרתי לאף אחד. אפילו לא לקנדרה. וזו העובדה שהמחלת-לב שלי היא תורשה מהאבא הביולוגי שלי. בגלל שהיא לקחה זרע מבנק-זרע לא חוקי, הם לא טרחו שם לבדוק אם לאבא הביולוגי שלי יש מחלה תורשתית או משהו. לכן נולדתי ככה. אמא שמרה על המחלה שלי בסוד, והורתה עלי לעשות אותו דבר כדי לא להדאיג אף אחד מכם.”
“מכתב?” קולו של אלן היה עמום. “אבא ביולוגי? על מה לעזאזל את מדברת?”
לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיני, וידעתי שאני לא יכולה להתעלם מזה יותר. לכן סיפרתי להם הכל. הכל מתובל בהכל. כל שלושת הימים הכי חשוכים בחיי.
וכשסיימתי, כל מה שיכולתי לראות היו כתפיים וידיים של המשפחה שלי שחיבקה אותי חזק, עטפה אותי בחום ובאהבה כמו שהרבה מאוד זמן היא לא עטפה אותי. אפילו ויולט, אפילו ליאו, והכי מפתיע – בל.
וכשהחיבוק הסתיים, מצאתי את עצמי דומעת. “אני סולחת לכם, דרך אגב,” חייכתי לעבר האחים שלי. “אני לא יכולה שלא לסלוח לכם.” לא כשהייתי קרובה כל כך למות, חשבתי, והחלטתי שלא לספר להם על זה. חוץ מזה, אם הייתי אומרת שאמא שלי ביקשה שאסלח להם, הם היו חושבים שאני מטורפת.
“אני יכולה לדבר איתך רגע לבד, ליסה?” בל ביקשה לפתע, ולאחר שהנהנתי בהסכמה, נותרנו רק שתינו בחדר. האחרים הלכו להזעיק את הרופא, שהגיע במהרה ובדק אותי. כשהודיע לי שאני צריכה להיות מרותקת עדיין למיטה כי הייתי בקומה לשבועיים – כך מסתבר – והלב שלי עדיין לא יציב, הנהנתי לו בתודה והוא עזב את בל ואותי לבד.
“רציתי לומר שאני מצטערת,” בל אמרה בשקט. “מצטערת על הכל, זאת אומרת. כל מה שעשיתי לך ואיך שהתנהגתי.”
הייתי המומה. “מה פתאום גרם לך להצטער?” שאלתי, לא מפנימה.
היא משכה בכתפיה. “התנהגתי כמו ילדה מפגרת,” היא אמרה. “קינאתי בך כי היית יפה כזאת, ושמרת על הרגשות שלך ולא נתת להם להשתלט עליך… לפחות עד ההתפרצות שלך ביום ראשון ההוא.” היא חצי חייכה. “בסך הכל קינאתי בך. וכשגיליתי שליאם מעוניין בך, עשיתי הכל כדי למשוך אותו ממך, וכשהצלחתי, לא הרגשתי טוב עם זה כמו שחשבתי.”
פשוט בהיתי בה, מנסה להפנים את מה שהיא אמרה לי. “בקיצור… אני מצטערת. ואני לא מצפה ממך לסלוח לי.”
יש לה מזל, כנראה, כי היא תפסה אותי במצב שביר למדי, כי בכל רגע נתון חשבתי שהסוף שלי קרב. לקחתי את ידה בידי והיא הופתעה מהמגע. חייכתי לעברה. “כבר סלחתי, בל. את לא צריכה יותר להצטער.”
ולפתע היא פרצה בבכי והתנפלה עלי בחיבוק. “עכשיו נוכל להיות חברות!” היא התייפחה על כתפי. “החברות הכי טובות!”
תהיתי לגבי זה, אבל החלטתי שלא לומר כלום ופשוט חיבקתי אותה, חיוך קטן מזדחל לפני.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת ותיאו פתח את הדלת. “אני יכול עכשיו לדבר איתך, ליסה?” הוא שאל, וניסה להסתיר את החיוך שעלה לאט-לאט על פניו כשראה את בל מחבקת אותי.
בל עזבה אותי ואני הנהנתי. היא יצאה מהחדר בזמן שתיאו נכנס ולקח את הכסא שליד מיטתי.
“את לא מבינה אפילו כמה הדאגת אותי,” הוא אמר. “יש לך מזל שאת מחוברת לכל המכונות האלה, אחרת הייתי מוחץ אותך למוות מרוב חיבוקים.”
צחקתי. “לא הייתי מתנגדת, אתה יודע,” חייכתי לעברו ואז חיוכי דעך. “מה קרה בסוף בנשף?”
הוא הסתכל עלי בחיוך רחב. “אמרתי לאליס לא, באתי אליך לומר לך שאנחנו מתחתנים, ואז התעלפת לי בידיים.”
עיני נפערו בהפתעה. “מתחתנים?”
הוא הנהן והצביע על ידי. להפתעתי ראיתי טבעת זהב עם יהלום אמיתי שלא שמתי לב אליה עד אותו הרגע. “היא מדהימה,” מלמלתי ונאלצתי למחות גל חדש של דמעות שהחלו לרדת. “לא ידעתי שהסכמתי.”
“לא שאלתי אותך. ידעתי שאת הולכת להיות שלי לא משנה מה.”
מעולם לא הרגשתי שמחה יותר ועם זאת – עצובה יותר. “איך ההורים שלך לקחו את זה?” שאלתי אותו עם חיוך מטופש על הפנים. “ואיך אליס לקחה את זה?”
“אליס ידעה שמשהו קורה ביני לבינך. היא קראה את זה עליך תוך כדי השיחה שהייתה לכן בקניון,” הוא אמר בחיוך עקום ומדהים. “כך שהיא לא הייתה מופתעת, אומנם קצת מאוכזבת. וההורים כעסו, אבל כשגילו כמה שאת חשובה לי, הסכימו. אמא אמרה לי להזהיר אותך ברגע שתתעוררי שיש לכן שיחה מאמא-לבת.”
צחקתי צחוק שאת הכאב שלו רק אני יכולתי לשמוע. “אני צריכה לפחד?” שאלתי בחשש מעושה.
הוא גיחך. “אני חושב שכן.”
מייד אחרי זה כל יתר המשפחה הגדולה והמאוחדת שלי נכנסה ולפתע הרגשתי שוב כמו מרכז המשפחה, כמו פעם.
עד שהמוניטור השמיע צפצוף חד שהיה פעימת לב שלי.
בבת אחת הגיע ד"ר פליקס ואחריו רופאים רבים לבושים במדי מנתחים. המשפחה שלי צעקה, קראה קריאות הפתעה, והתלהמה, בזמן שאני הרגשתי כאילו ליבי נקרע מגופי, אבל לא הופתעתי. ידעתי שזה יקרה. הייתה מוכנה לזה.
צעקתי בכאב ולא שמתי לב איפלו שכבר הוציאו אותי מהחדר על מיטה עם גלגלים ושאני מחוברת ליותר מכונות ממקודם. שמעתי את קאסטור מתווכח עם אחד הרופאים, ואני רק צרחתי בכאב. התחלתי לבכות, יודעת שהסוף קרוב מתמיד, יודעת שאני חייבת לומר מילה אחת אחרונה.
“תיאו!” השתנקתי, ליבי כמעט מוחץ אותי למוות.
הרגשתי יד חמה לופתת את ידי וקול מוכר לוחש לאוזני מילים לא ברורות.
“תיאו תקשיב!” הזדעקתי ועל אף שהכל סביבי היה מטושטש, ידעתי שהוא מרוכז בי ורץ לצד הרופאים שלקחו אותי.
“ קח את אליס,” התנשמתי בכבדות והמילים יצאו כמו מסטיק מפי. “תנשא לאליס. קח את הטבעת הזאת לאליס. תהיה איתה. היא טובה בשבילך.”
יכולתי לשמוע אותו צועק לי, “את לא הולכת למות, ליסה!”
אם הוא רק היה מבין מה עובר עלי באותו הרגע. צרחת כאב נוספת נמלטה מפי ולפתע – שקט. הכניסו אותי לחדר ניתוחים, יכולתי לראות מבעד לטשטוש ולכאב, והרופאים עבדו בשקט.
כל כך שקט. כל כך סטרילי. כל כך מחניק.
הרגשתי שחותכים את החזה שלי. הרגשתי שלוקחים את ליבי ומוחצים אותי עד שלא נשאר ממנו כלום מלבד אבק.
וידעתי שזהו זה. הגורל שלי בא לבצע בי את זממו. זה הסוף. צרחה אחרונה נמלטה מפי ואז –
דממה.
והכל נעלם.
אפילוג

היה זה יום שמש יפה בראשון לספטמבר. ילדים החלו לקום משנתם, הוריהם החלו לארגן אותם לקראת הלימודים, וההתרגשות הייתה פנומנלית. במיוחד של הילדים בכיתות הנמוכות, שלא למדו הרבה שנים.
זוג צעיר עם תאומים בן ובת מקפצים ביניהם התקדמו לכיוון בית הספר היסודי. הגבר – בחור נאה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, בעל עיניים ירוקות כהות ושיער שחור קצוץ – אחז בידה הקטנה של הילדה, בזמן שאשתו אחזה בידו של הילד.
“אבא, מה אם לא יאהבו אותי הילדים שם?” הילדה שאלה את אביה בקול קטן, מסתכלת עליו במבט מתחנן. עיניה היו ירוקות כמו שלו, ושיערה שחור, גלי וארוך.
“אני מבטיח לך שיאהבו אותך, איימי,” אמר האב בחיוך עייף, משקפיו נחות על קצה העוקם של אפיו. “יהיו לך מלא חברות ואנחנו נצטרך כל יום לגרור אותך בכח כדי שתרצי לחזור הביתה.”
הילדה – איימי – עקמה את פרצופה. “אני בטוחה שזה לא יקרה!” היא התעקשה.
“מה לא יקרה?” אחיה התאום התערב.
האם צחקה. “אתם הולכים להיות הכוכבים הקטנים של בית הספר, לוק,” היא נשקה למצחו. “ביחוד איתך, שובב קטן.”
המשפחה הגיעה לשער בית הספר וההורים אמרו כמה מילים אחרונות לילדיהם. איימי ולוק התרחקו מההורים, מנופפים לשלום, ונכנסו לבית הספר, לחוצים ומרוגשים.
“איך הם כבר גדלו,” צחקה האם צחוק נעים. “אני רק זוכרת שילדתי אותם.”
האב כרך את ידו סביב כתפה ופנה להסתכל הצידה, איפה שזוג הורים מוכר עמד ונופף לילדיו. האישה הייתה יפהפייה – שיערה בלונדיני חלק בתספורת קרה אופנתית, עיניה אפורות-ירוקות, וגופה חטוב וגבוה לבוש בחליפת עסקים. היא פנתה להסתכל וכשראתה את הגבר מסתכל עליה, נופפה לו לשמחה, גוררת אחריה את בעלה, בחור בעל שיער שחור חלק וגולש ועיניים כחולות מחשמלות.
“תיאו!” האישה אמרה בחיוך ואז פנתה להסתכל על אשתו. “ואליס! כמה נחמד לראות אתכם כאן!”
“גם אתכם, בל, ליאם,” אליס אמרה בחיוך רחב.
“מה שלום איימי ולוק באמת?” ליאם שאל בחיוך רחב. “מתרגשים?”
תיאו חייך אך ניתן היה לראות שחיוכו לא הגיע לעיניו. “כמובן,” ענה. “לא יכלו כמעט לישון בלילה.”
בל צחקה. “אפילו מינדי שלנו, שכבר בכיתה ו', לא יכלה לחכות בסבלנות.”
אליס חייכה לעברה בחיוך, עיני הטורקיז שלה נוצצות ושיערה השחור מתבדר ברוח. “אני זוכרת שספרתם לי שאתם בהריון כשהייתם בני עשרים בערך,” היא גיחכה. “מי היה מאמין שתלדו בגיל צעיר שכזה.”
ליאם צחק וצקצק בלשונו. “מסכים לחלוטין.”
הארבעה נפרדו כל אחד לדרכו לאחר עוד כמה דקות של שיחת חולין, ותיאו עצר לאליס בבית. “אני הולך לבית החולים.” הוא אמר בחצי חיוך, ואליס הנהנה בהבנה ונתנה לו נשיקה חפוזה על הלחי לפני שיצאה בהליכה אלגנטית אל תוך הבית הגדול ששכרו בעיר. תיאו לא ישכח לעולם כמה זמן לקח לו לשכנע את אביו, מלך וויילס, שעד שהוא עצמו ימלוך הם ישהו במדינה הזאת.
תיאו התניע את המכונית ולאחר חצי שעה הגיע לבית החולים. שם החנה את המכונית ויצא ממנה. כשהגיע לקבלה, האחות ברכה אותו לשלום ולאחר שהנהן לעברה, הלך לעבר המעלית.
כשהגיע בסופו של דבר לחדר המבוקש, הוא נכנס כדי לראות אישה צעירה שוכבת על מיטת חולים, עיניה עצומות, שיערה החום-אדום מסורק וארוך מתמיד, והיא לבושה בכתונת בית-חולים לבנה. האינפוזיה ומכונת ההנשמה היו מחוברים לגופה בנוסף לכך.
תיאו התיישב בכסא שלצד מיטתה של האישה, לקח את ידה (שעל אחת מאצבעותיה הייתה טבעת עם יהלום בקצה) בידו, ואחז אותה לליבו. “בוקר, אמאריליס,” הוא אמר בשקט. “התגעגעתי.”
רק המוניטור ענה לו.
הוא נאנח. “איימי ולוק עכשיו בבית הספר בפעם הראשונה,” הוא חייך בעצב. “כמה חבל שאת לא יכולה לראות אותם. הם היו כל כך לחוצים, הקטנים – “
“אבא?”
תיאו הסתובב באיטיות כדי לראות נערה כבת חמש-עשרה עומדת בפתח הדלת עם סנדביץ' שבדיוק קנתה בידה. שיערה החום-אדום היה אסוף לקוקו מרושל ועיניה הירוקות והכהות עם העיגול הזהוב והמיוחד סביב האישון חדרו לתוך עיניו של תיאו.
“סול,” תיאו קם על רגליו, כועס לפתע, ועוזב את ידה של האישה. “איפה היית כל הלילה? אליס ואני השתגענו מדאגה!”
סול מחתה דמעות שבקעו לפתע מעיניה. “הייתי עם אמא,” היא הצביעה על מיטתה של ליסה. “ישנתי כאן בלילה. לא רציתי לעזוב.”
תיאו לקח נשימה עמוקה ונתן לביתו חיבוק מוחץ. “אל תדאיגי אותי ככה, סול.” הוא נזף בה קלות ומולל את שיערה בידיו. הוא נזכר בפעם הראשונה שהוא גילה שיש לו ילד משותף עם ליסה אחרי הניתוח שעברה לפני הרבה מאוד שנים – שנכשל, והיא נכנסה לקומה. הרופאים אז הציעו לו לקחת את העובר, שהיה בן כמה ימים בסך הכל ושברירי כל כך, ו"לגדל" אותו בבטנה של אם פונדקאית מתאימה. תיאו הנואש לקח את ההצעה, וכך סול הגיעה לעולם. היא ידעה את הסיפור מאחורי כל זה, ובאיזשהו מקום, לא יכלה שלא לבקר את אימה לפחות פעם בשבוע. הילדה אפילו נשארה בקשר עם האם הפונדקאית בטענה שגם היא אמא שלה.
“מצטערת,” סול מלמלה, קולה נבלע בחיבוק. “אני אתקשר לאליס אחר כך.” בנוסף לכך, סול התעקשה שלא לקרוא לאליס "אמא" בטענה שאימה האמיתית בקומה. אליס אומנם גידלה אותה, אך היא ותיאו התחתנו כשהייתה כבר בת תשע, פחות או יותר.
תיאו שחרר את סול והסתכל עליה במבט אוהב. “את דומה לה יותר ויותר עם כל יום שעובר,” הוא אמר, דמעה זולגת על לחיו. סול מיהרה למחותה. “היא הייתה יפהפיה בגילך, סולי שלי.”
ֿסול השפילה את מבטה בעצב. “אמא לא תתעורר לעולם, נכון?” קולה היה חלול.
תיאו לא ענה, כיוון שבעצמו לא ידע את התשובה לכך. הלב של ליסה תפקד בקושי, קצב דפיקותיו איטי מהרגיל, והמחלה הורסת לה את התאים. הוא ידע שהיא עתידה למות בעוד כעשר שנים לגמרי.
למרות שגם המצב הנוכחי לא היה בדיוק חיים.
לאחר שתיאו החליף את הפרחים בקנקן שעל השידה שלצד ליסה, הוא לקח סול איתו הביתה. השניים הגיעו, ואליס נזפה בסול, אך לאחר שסול התנצלה, משכה אותה לחיבוק גדול. תיאו חייך חיוך עקום; הוא זכר את ליסה אומרת לו להתחתן עם אליס אם היא לא תשרוד. הוא האמין אז שהיא תשרוד. הוא היה בטוח בכך.
והיא לא שרדה. לא לגמרי. לא כמו פעם. הוא לא היה מסוגל אפילו לקחת את טבעת האירוסין מידה והשאיר אותה שם עד עצם היום הזה. הוא קנה טבעת יהלומים אחרת לאליס, שהלמה את אישיותה יותר טוב, ולאחר שהשניים התחתנו וחיו ביחד, תיאו ידע שאין לו הרבה ברירות אלא לבלות את שארית חייו עם אליס.
“טוב, כדאי שתלכי ללימודים עכשיו, סול,” תיאו אמר לביתו הבכורה. “הם כבר התחילו, את יודעת.”
היא גלגלה את עיניה ונשקה לו על המצח. “סליחה שוב שהדאגתי אותך, אבא,” היא לחשה לו בקול שקט ולאחר שלקחה את ילקוטה ואת תיק הכינור שלה, היא חייכה לעבר תיאו את החיוך שהזכיר לו הכי הרבה את ליסה: חיוך תמים, חסר דאגות, ומאיר כמו השמש – על שמה נקראה סול.
ותיאו חייך חזרה, מודע לעובדה שאליס הניחה את ראשה על כתפו. הוא נופף לביתו לשלום, וכשיצאה מהבית, הוא היה צריך לקחת נשימה עמוקה בשביל לפרוץ בבכי.
כי על אף שאהב את אליס, הוא אהב את אמאריליס יותר.
הוא אהב את ליסה השבורה שלו הרבה יותר.
פרק בונוס – המסיבה

אדווין הסתכל על עצמו במראה בפעם החמישית באותו ערב. הוא ניסה לבחון את השתקפותו מכל צד אפשרי, להבין אם בנות יאהבו את המראה ה"פרוע" וה"רע" שלו. בכל זאת – לא בכל פעם מסיימים קולג'. ולא בכל פעם יש מסיבה בסיום הקולג'.
הוא החליט להרטיב מעט את ידו ולנסות לישר את שיערו, שהחל מעט לקפוץ בצדדים. כשעשה זאת השיער רק נראה יותר גרוע. הוא נאנח, והחליט לסרק את שיערו כמו ילד טוב. אבל הוא לא רצה להיות ילד טוב. הוא רצה להיות הילד-הרע שהבנות נמרחות עליו. כמו סקוט – אחד הבנים בכיתת הפסיכולוגיה של אדווין בקולג' – שכל הבנות אהבו את מראה ה"כוכב רוק" הקשוח שלו, עם השיער הבלונדיני הפרוע, זוג עיניו הזהובות הנוצצות, וגופו השרירי-מידי והגבוה.
אדווין נאנח. “כשהוא בסביבה, אף אחת מהבנות לא שמה לב אלי,” הוא מלמל ביאוש. “שלא לדבר על קטרינה…”
קטרינה. כמה השם מתאים לה, חשב אדווין. היא הייתה הנערה שכל בן היה רוצה. היא הזכירה לאדווין מעט את בל, אחותו החורגת. רק שקטרינה הייתה הרבה יותר נחמדה מבל ולא שכבה עם בנים סתם ככה. היה לה שיער בלונדיני, שבו שזורים גוונים ג'ינג'ים לא טבעיים. היו לה זוג עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, שאדווין כה אהב. והגוף שלה… אדווין לא ישכח לעולם את הפעם הראשונה שראה אותה. זה היה בים כשהוא ובן – חברו הטוב מהקולג' – הלכו אחרי היום הראשון של הסמסטר השני "לתפוס קצת בחורות" (סיבה שספקה להם את הדעת למרות ששניהם ידעו שהם לא ישיגו אף אחת). הוא ראה אותה מוקפת בבנים ובנות, לבושה בבגד-ים בקיני אדום קטנטן שגרם לחזה הענקי שלה לבלוט, לגופה הלבן להיראות כמו חרסינה, והדגיש במיוחד את העובדה שהרגליים שלה אינסופיות…
אבל היא לעולם לא תשים לב למישהו כמוני, כך הוא חשב. לאדווין אומנם היו פנים יפות-תואר, אבל הוא היה יחסית צנום והגובה שלו לא היה מרשים במיוחד. הוא היה בטוח, למעשה, שקטרינה – ללא עקבים – נמוכה ממנו רק בסנטימטרים ספורים.
וחוץ מזה, היא גם הייתה גדולה ממנו בחודשיים, בערך.
“אד!” אדווין שמע את קולה הצפצפני של ויולט, שלא השתנה עם השנים. “תפסיק להתייפיף כמו נקבה ותבוא לעזור לי!”
אדווין גנח ביאוש והגניב מבט אחרון למראה לפני שסידר את הג'ינס והחולצה שהחליט ללבוש למסיבת הסיום ויצא מהחדר. הוא הלך לחדרה של אחותו הקטנה וכשנכנס, ראה את ויולט לבושה בשמלה ורדרדה הדוקה וקצרה יותר מידי. שיערה הבלונדיני היה אסוף לגולגול גבוה כמו בקבוק על הראש, ועיניה הכחולות הזהות לשל אדווין הסתכלו עליו בתחינה.
“אתה חושב שג'וני יאהב אותי ככה?” היא שאלה אותו.
אדווין שלח בה מבט מעוצבן. “אני לא מבין בדברים האלה, וי,” הוא אמר לה ברוגז. “למה שלא תקראי לבל?”
“כי היא עסוקה בלהתמזמז עם ליאם, כאילו דה,” ויולט גלגלה את עיניה בהפגנתיות והניפה את שיערה לאחור בסנוביות. “ואני צריכה חוות-דעת גברית.”
“אם כך את צריכה להחליף שמלה,” אדווין שילב את ידיו בעצבנות ונשען על משקוף הדלת. “את נראית כמו זונה ככה.”
היא פערה את פיה בתדהמה. “לא אני לא!” היא התקוממה.
הוא משך בכתפיו. “שאלת לדעתי, אז עניתי. הוא יחשוב שאת רק מעוניינת בסטוץ אם תתלבשי ככה.” למען האמת, אדווין ממש לא רצה לדעת מה אחותו רוצה מג'וני הזה. הוא כבר ידע שהיא איבדה את הבתולים עם לא אחר מאשר ג'ואי, האקס המהולל של בל, בגיל ארבע-עשרה, ולא רצה לדעת עם עוד כמה בנים היא הייתה.
“אוף איתך!” היא התרגזה. “צא לי מהחדר!”
“כן המפקדת,” אדווין אמר בלגלוג וגלגל את עיניו בזמן שטרק אחריו את דלת חדרה. הוא הלך חזרה לחדרו, לקח ז'קט עור שבן השאיל לו לפני כמה ימים, וירד למטה. דיאנה, ששחקה עם סיימון – הנכד שלה מרוזה וקאסטור – חייכה אליו ושאלה, “לאן זה, בחור צעיר?”
הוא חייך לעברה. “מסיבה.”
היא הרימה גבה בהפתעה. “אבל אתה לא הולך אף פעם למסיבות,” היא ציינה. “מה השתנה?”
“זו מסיבת סיום לפני סיום הקולג',” אדווין הסביר. “ובנוסף לכך, אני כבר בן עשרים. אני צריך להתחיל ללכת למסיבות – וזו הזדמנות מושלמת.”
“כלומר, זה לא קשור לעלמה צעירה בשם קטרינה, הא?” קרץ לו ג'וליאן, שנכנס אל הסלון והתיישב לצד דיאנה וסיימון הקטן.
אדווין הסמיק והסב את מבטו מהם. “אני אשתדל שלא לחזור מאוחר מידי.”
“תתקשר אם אתה צריך משהו,” דיאנה אמרה ולאחר מכן – אדווין יצא החוצה. בן כבר חיכה לו במכונית הטנדר המעוכה שאביו קנה לו לכבוד יום הולדתו התשע-עשרה בשנה שעברה. מסיבה שאדווין לא הצליח להבין, בן היה קשור לגרוטאה הזאת וסרב להחליף אותה בכל מכונית אחרת, לא משנה מה אביו הציע לו בתור מתנת-התנצלות שהוא השיג לו מכונית כזאת גרועה. פראייר.
אדווין נכנס לתא הנוסע ובן שלח לו חיוך. הוא היה בחור שמנמן עם עיניים חומות ושיער חום עכברי. ובנוסף לכך, זוג משקפי הארי פוטר עגולות היו תמיד על אפיו אפילו שהוא לא הזדקק להן. הוא אפילו הלך רחוק וקעקע קעקוע של ברק על המצח – הבחור היה אובססיבי עם כל דבר שקשור להארי פוטר. ואולי השונות הזאת זה מה שגרם לאדווין להתחבר אליו כל כך – אדווין אהב להתחבר עם אנשים מוזרים ומשונים. הם הזכירו לו את אחותו הגדולה, ליסה, לעיתים. כי גם היא הייתה משונה, בתקופה שהיא הייתה חסרת רגשות כביכול.
למעשה, רק בגללה הוא החליט לעסוק בפסיכולוגיה וסוציולגיה בעתיד.
“אני חושב שהלנה תשים לב אלי היום,” בן אמר בחולמנות בזמן שהחל לנסוע. “היא שלחה לי מבטים קודם בכלכלה.”
הלנה הייתה הבחורה שבן רצה. היא הייתה שקטה ושמנמנה מעט, והשניים לא יכלו להתאים יותר. אדווין קיווה בשביל בן שאין לה בעיה עם אובססיה מטורפת להארי פוטר.
“אני מקווה לנסות את מזלי עם אליזבת,” מלמל אדווין.
בן לכסן לעברו מבט מופתע. “ומה עם קטרינה?”
אדווין משך בכתפיו. “אני לא מספיק חתיך בשבילה. אני יכול רק לחלום על לצאת איתה.” הוא נאנח והסתכל מעבר לחלון על הנוף המשתנה. הוא השלה את עצמו אם הוא חשב שהוא יהפוך לחתיך יותר הוא ישיג את ליבה של הבחורה הכי מבוקשת בקולג'. הוא לא היה מסוגל לדבר שכזה. היא הייתה יפה מידי, פופולארית מידי, בזמן שאדווין היה ה"בחור הטוב" שהיה מיודד עם אנשים מעטים ולא הרבה הכירו, שלא לדבר על כך שחלק מהם אהבו להציק לו עד שיום אחד אלן, אחיו הגדול, בא להגן עליו. זה היה מביך לאין שיעור, אבל אלן הבטיח שלא יספר לאף אחד ואדווין סמך עליו שיעשה בדיוק כך.
“שמעתי שסקוט מתכנן לדפוק את קטרינה היום,” בן אמר לפתע.
אדווין פנה להסתכל עליו בחרדה. “אבל הם נפרדו לפני חצי שנה כבר!”
בן משך בכתפיו. “זה מה ששמעתי. לא אומר שזה נכון.”
“אני מקווה שלא…” מלמל אדווין, כי בזמן שהוא לא תכנן לנסות אפילו לפסוע לכיוון של קטרינה, הוא לא רצה שאף אחד אחר יהיה איתה.
“למעשה, אתה אפילו לא מכיר אותה,” בן העיר. “אתה רק חושב שהיא דוגמנית-על, כמו יתר הבנים. אבל אתם מעולם לא דיברתם.”
אדווין התקשח. “לא נכון. יצא לנו לדבר פעם אחת.” הוא לא ישכח לעולם את הפעם שהוא ניסה לקרוא בספריה של הקולג' ספר אחד מורכב וקשה על פסיכולוגיה קלינית, ואיך שקטרינה היפהפייה, שגרמה לכל גבר אחר בחדר לעצור את נשימתו, התיישבה לידו ועזרה לו לפענח מילים קשות ומורכבות שלא הצליח. רק בגלל שהיא כזאת טובת-לב. גם יפה וגם אופה.
“ואני עדיין חושב שאתה צריך להתגבר עליה, אחי,” בן הבזיק לעברו חיוך. “כמו שהארי התגבר על צ'ו צ'אנג. זה לקח זמן אבל בסוף – “
“אני לא מעוניין לשמוע את סיפורי הארי פוטר המעצבנים שלך כרגע, בן,” קטע אותו אדווין, קולו כן. “אני דיי שקוע בדכאון אם לא שמת לב.”
בן משך בכתפיו. “איך שאתה רוצה, אד.”
המשך הנסיעה עברה בפטפוטים על נושאים שטותיים ולבסוף, השניים הגיעו אל האחוזה הענקית של המשפחה של אחת החברות של קטרינה – ג'ניפר. בן החנה את הטנדר בחניה והשניים יצאו והחלו להתקדם לכיוון הכניסה. סטודנטים רבים הגיחו מכל עבר וכולם נכנסו אל תוך האחוזה. בחצר הייתה ברכה ענקית עם כסאות נוח מסביב ואפילו בופה של משקאות חריפים. בפנים היה "אולם הריקודים" ואנשים רבים התרוצצו בין הקומות והתמזמזו בכל מקום אפשרי. אדווין אפילו שם לב שלא רק הסטודנטים שמסיימים את הלימודים בקולג' נמצאים שם – אלא גם אנשים מקולג'ים אחרים ואפילו משכבות גיל נמוכות יותר.
“אני הולך לחפש את הלנה,” בן צעק לעברי מבעד למוזיקה שפמפמה. אדווין הנהן לעברו והחליט לחפש אנשים בעצמו. הוא נתקל בארני, אחד מידידיו שהיה בחור שרירי וגדול עם פנים מעט מעוכות ופחוסות שהייתה לו הפרעת קשב קשה. הוא לחץ את ידו של אדווין – כמעט מעך אותה, למעשה – ואז הלך לדרכו.
אדווין החליט שיהיה זה חכם בשבילו לקחת משקה אלכוהולי כלשהו ולשבת על ספה שלא הקיאו עליה. הוא פילס את דרכו אל בופה המשקאות שליד הבריכה ומזג לעצמו וודקה. הוא הסתכל סביב בזמן שהכוס הייתה בידו, וראה לפתע את קטרינה עם חברתה לורל, והשתיים מחייכות ומפטפטות עם שני בנים שהוא לא הכיר. מזווית העין הוא ראה את סקוט נכנס, עדר בנות חרמניות ושתויות אחריו, הולך עם שני ידידיו, נואה וג'ייקוב, והשלושה התקרבו לעבר לורל וקטרינה.
יכולתי לשמוע את השיחה שלהם. “אתן נראות מדהים היום,” אמר סקוט ושלח לקטרינה מבט רב-משמעות.
קטרינה, ששיערה המתולתל והיפה היה פזור על גבה, עיניה הכהות בהקו עקב האיפור הכבד ששמה בעיניה, שמלתה שהייתה קיצית ועשתה לגוף שלה רק טוב, חייכה בנימוס לעבר סקוט אבל לא יותר מזה. “טוב לראות גם אותך, סקוט,” היא אמרה בנועם. “אתה נראה כאילו השרירים שלך תפחו.”
המחמאה גרמה לסקוט להסמיק מעט מהנאה. “כן,” הוא אמר בגאווה. “הלכתי יותר פעמים היום לחדר הכושר. הכל בשביל המסיבה.”
לורל צחקקה ושלחה לו מבט מפלרטט, אבל סקוט היה עסוק בלהסתכל על קטרינה, שהסתכלה לכל עבר מלבד עליו. לפתע מבטה נח על אדווין – שבדיוק לגם מהוודקה שלו כדי שלא תחשוד שהוא מצותת – ואז היא פלטה קריאת שמחה קטנה. “אני בדיוק רואה מישהו שאני מכירה,” היא אמרה בחופזה לחבירה. “כבר חוזרת!”
היא דלגה לעבר אדווין, שכמעט השתנק מהמשקה החריף בידו. הוא הניח את הכוס על השולחן מאחוריו והסתכל על קטרינה, שעמדה מולו עם חיוך שנראה היה כן מספיק על פניה. “טוב לראות אותך, אדווין!” היא אמרה לו בחיוך רחב.
אדווין הרגיש שהוא מסמיק והסב את מבטו. היא יודעת את שמי! הוא חשב בהתרגשות.
“כן, טוב לראות גם אותך, קטרינה,” אדווין אמר, משתדל שלא להביט אל תוך עיניה האינסופיות.
צחוקה היה כמו מנגינה נעימה לאוזניו. “חשבתי, אולי אתה רוצה להסתובב קצת…?” היא שאלה, וכשאדווין הסתכל עליה, הוא ראה שהיא נושכת את שפתה בחושניות, ושעיניה מפלחות אותו.
הוא חולם. הוא היה בטוח כמעט במאה אחוז שהוא חולם. הרי זה לא הגיוני שמישהי כמו קטרינה מייסון רוצה מישהו כמו אדווין אלבו, הצנון עם הפנים הנשיות והיפות.
לא. זו הזייה. הוא מתחיל להזות.
“אה…” ההיסוס היה מודגש בקולו של אדווין, וכשקטרינה הסתכלה עליו בבלבול, הוא נאנח. “את לא צריכה להיות עם החברים שלך?” פלט.
פניה היפות של קטרינה הרצינו. “הם לא חברים שלי.” היא אמרה בשקט והשפילה את מבטה.
הוא החליט לקחת נשימה עמוקה. “למה את מדברת בכלל עם מישהו כמוני, מייסון?” הוא שאל במלוא הרצינות. “יצא לנו לדבר אולי פעם אחת ותו לא.”
היא לא הסתכלה עליו עדיין. “אז אתה מנפנף אותי.” זו לא הייתה שאלה.
למעשה, אדווין לא ידע בכלל מה הוא עושה. האלכוהול החל להשפיע עליו, כנראה. “לא ממש.” הוא אמר. “אני פשוט לא מבין למה את רוצה להסתובב עם מישהו כמוני במסיבה כזאת כשיש אלפי בנים שהיו מתים להיות איתך.”
קטרינה הרימה את מבטה ולכדה את מבטו של אדווין. הוא חשב שהוא הולך למות. היא הייתה כל כך יפה, והעיניים האלו…
לפתע התקרבה אליו ולפתע שפתיה דגדגו את אוזנו. “בוא,” היא לחשה, הבל פיה גורם לעור שבאוזנו לבעור. היא לפתה את פרק ידו וגררה אותו אחריה אל תוך הבית. כל האנשים בפנים פנו להסתכל עליה ולומר לה שלום, אבל כשראו שהיא עם אדווין, הם נראו מבולבלים והחליטו לומר שלום אחר כך. קטרינה משכה אותו במעלה המדרגות, חיפשה אחר חדר פנוי, וכשמצאה אחד – נכנסה אליו עם אדווין ונעלה את הדלת אחריהם.
“עכשיו זה רק אנחנו,” היא אמרה לו בחיוך רחב.
אדווין הרגיש שהוא עומד להתעלף, אבל כיוון שהחליט שזהו רק חלום, אז הוא יזרום עם זה. “למה הבאת אותי לפה, קטרינה?” הוא שאל, נועץ בה את עיניו הכחולות.
“תמיד אהבתי את העיניים האלה שלך,” היא הודתה לפתע. “הם התאימו לך בדיוק. הן עיניים מיוחדות – לא ראיתי הרבה כאלה. והשילוב שלהן עם השיער השחור שלך גורם לך להיראות הרבה יותר טוב ממה שאתה מעריך את עצמך, אדווין.”
אדווין הסמיק מעט תחת מבטה ובחן את החדר אליו נכנסו. זה היה כנראה חדר שינה של אחד ממשפחתה של לורל, והמיטה שבאמצעו הייתה זוגית. וקטרינה בדיוק ישבה עליה. אדווין לא ידע אם לצחוק, לבכות, או פשוט להנות מהרגע.
“זה נשמע כאילו בחנת אותי כמה זמן,” מלמל אדווין והשפיל את מבטו.
קטרינה הסמיקה מעט ולפתע מבטה נדד לשפתיו של אדווין. עיניה הראו רעב שאדווין הניח שלא היה קשור לאוכל, והוא הרגיש שהוא רועד. זה לא הגיוני, לא אמיתי, לא יכול להיות שמישהי מדהימה כל כך כמו קטרינה רוצה אותו…
ולפתע היא הייתה מולו, מצמידה אותו לקיר. “אני עוקבת אחריך כבר כמה זמן,” היא הודתה בלחישה. “מאז היום הראשון של הלימודים שראיתי אותך. סיקרנת אותי – הסתובבת כל הזמן עם אנשים משונים ומגוונים, אפילו שאתה לא כזה בעצמך. ואז בספריה, עקבתי אחריך, וראיתי איזה ספר אתה לוקח בדיוק, והתחלתי לשוחח איתך…”
היא השפילה את מבטה, נבוכה. “חשבתי שאם אצא עם סקוט אתה תקנא, למרות שלא הייתי בטוחה שאתה בכלל יודע מי אני או שבכלל איכפת לך ממני. וכשראיתי שאתה נשאר אדיש, נפרדתי ממנו.”
אדווין היה המום, אך החליט להשאיר לה את הדיבורים. “אני רוצה אותך כבר כמה זמן, ואמרתי לעצמי שאם תבוא הלילה למסיבה, אעשה את הצעד הראשון.”
הוא שם לב שפיו פעור ומיהר לסגור אותו. “קשה לי להאמין, למען האמת.” הוא הודה בעצמו וקטרינה הרימה את מבטה אל עיניו, מבטה אינסופי. אדווין הסמיק. “כי גם אני עוקב אחריך הרבה זמן. כל הסמסטר הזה, למעשה. ראיתי אותך אז בים, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליך, אבל הייתי בטוח שאת לא בעניין שלי בכלל, כי את קטרינה מייסון והכל…”
“ואתה אדווין אלבו והכל,” היא חיקתה אותי וחייכה חיוך אשם. “גם אתה נחשק על ידי בנות, אתה יודע. אתה יפה-תואר, ואני רואה איך שבנות מגיבות לך, במיוחד עם העובדה שאת כזה רחב-לב ו…” לפתע היא עצרה, והסתכלה על אדווין במבט שלא הצליח לפרש. “למה אנחנו מדברים ולא עושים משהו?”
אדווין – שעדיין האמין שהכל זה רק חלום רטוב גדול – משך בכתפיו בנוקשות. “כי אנחנו צריכם לדעת מה כוונות האחר, לא?” הוא נשמע מהוסס.
קטרינה חייכה ולפתע שפתיה היו על שלו. אדווין הרגיש שהוא נמס, והחליט שאולי, אחרי הכל, זה לא חלום. בחלום נשיקה כזאת לא מוחשית בכלל – והוא חלם הרבה מאוד פעמים על כך שהוא מתנשק עם קטרינה.
ולפני שהוא שם לב, חולצתו כבר הייתה על הרצפה וקטרינה בהתה בחזה הצנום והלבן שלו. “לא ידעתי שיש לך קעקוע,” היא אמרה והצביעה על הפרח האדום שקועקע בחזהו.
אדווין השפיל את מבטו. “זה פרח האמאריליס,” הוא הסביר. “קעקעתי את זה אחרי שאחותי הגדולה נכנסה לקומה. קראו לה אמאריליס.”
עיניה של קטרינה התמלאו בדמעות של סימפתיה, וכנראה שהמידע שאדווין אהב את אחותו הגדולה עד מאוד גרמה לה להדלק עוד יותר ולנשק את אדווין בפראות כמו שמעולם לא התנשק.
ותוך זמן קצר, הוא מצא את עצמו מעל גופה העירום במיטה הזוגית. הוא לא האמין שזה קורה לו. הוא לא יכול היה להאמין.
ובבוקר, כשהוא קם עם מעט האנגאובר, הוא הסתכל הצידה כדי לראות את קטרינה העירומה מסתכלת עליו במבט חושני. “חשבתי שאת לא בקטע של סטוצים,” הוא מלמל, מנסה לעכל את העובדה שקטרינה מייסון והוא שכבו. מנסה לעכל שהיא בחרה בו, מבין כל הבנים, העדיפה אותו על פני סקוט ה"לוהט", ועשתה איתו את הדבר האינטימי הזה. אדווין, למען האמת, עשה סקס רק פעם אחת בעבר, והפעם השנייה הזאת, עם קטרינה, הייתה פי מיליון יותר טובה.
“אני באמת לא בקטע של סטוצים,” היא אמרה בחיוך רחב. “אני בקטע של לעשות אהבה עם בנים שאני רוצה.”
הוא חייך חיוך מבוייש. “אז זה אומר שאנחנו… ביחד?”
קטרינה התיישבה גם היא, ולפתע אדווין לא היה יכול להסתכל על פניה כי איבר אחר בגופה הסיח את דעתו. היא צחקה והרימה את ראשו בעזרת צבע קטנה מתחת לסנטרו. “רק אם אתה רוצה שנהיה ביחד.” היא קרצה לו.
אדווין ידע שלא התאים שהוא ישתמש במילים באותו הרגע. לכן הוא הדביק לה נשיקה תמימה וקטנה על הפה. קטרינה הסמיקה, למרבה פליאתו, כרכה את זרועותיה סביבו והחליטה שהבוקר עוד צעיר.
ואפילו שהמסיבה כבר נגמרה, השניים נשארו בחדר עד הצהריים. רק אז הם חמקו החוצה מהאחוזה, מצחקקים ומאושרים, והמשיכו לבלות ביחד עד שירד הערב ואדווין חזר הביתה.
הוא לא יכול היה להאמין לזה. הוא ידע שאף אחד לא יאמין לו.
כי לא רק שהוא דפק את הבחורה הכי שווה בקולג', הוא עכשיו גם יוצא איתה. והיא באמת רוצה לצאת איתו, כי היא דלוקה עליו…
מאוחר יותר באותו היום, אדווין הלך לבקר את אחותו הגדולה. הוא עדכן אותה בחדשות הנפלאות, וידע שאיפה שהיא לא נמצאת, ליסה שומעת אותו ומחבקת אותו באהבה.
כי רק בזכות ליסה, בדרך עקיפית, הוא הצליח להשיג את הבחורה שהוא רוצה.
ובסופו של דבר, מצא את עצמו בחתונה, נושא את קטרינה לאישה, מוליד איתה שלושה ילדים יפהפיים, מנהל חיים כפסיכולוג מצליח…
ורק אחותו הגדולה נשארה מאחור, אך הוא ידע שליסה שמחה בשבילו.
וזה הספיק לאדווין.