שבויה בקסמו

דממה שררה בחדר הקטן, האפרורי.
רק מנורה קטנה שדלקה באור עמום הפרה את החושך המוחלט. היא ישבה על הרצפה הקרה ושרידים של דמעות נראו בעיניה. הזיכרונות תקפו אותה, לא נתנו לה מנוחה.
היא זכרה את חיוכו האדיש, שגרם לצמרמורת בגופה בכל פעם שעלה על דל שפתיו.
היא זכרה את המבט המשועשע בעיניו כאשר הביט בה.
היא זכרה את לבושו הזרוק אך היפהפה.
היא זכרה את שערו המבולגן שכ"כ אהבה ללטף.
היא זכרה את היום הראשון שבו נפגשו.
זה היה יום קר וגשום. הגשם טפטף על פניה בחוזקה והרוח צלפה בעורה. היא נאלצה ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתה הקרובה, והיא רצה במורד הרחוב בעוד הגשם ממשיך לרדת. היא נכנסה לבניין האפור והישן ונשמה בהקלה, עדיין מתנשפת. הוא עמד שם, נער גבוה, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות והביט בה.
"את באה גם ליום ההולדת?" שאל וקולו עורר בה רטט מוזר. היא הנהנה וחיככה את כפות ידיה זו בזו.
"איתן," הוא חייך את חיוכו האדיש.
"אביטל." היא ענתה וחייכה בחזרה.
מאותו הרגע לא הצליחה להוציא אותו ממחשבותיה אף לא לרגע קט, היא נשבתה בקסמו. היא נפלה במלכודת והפקידה בידו את היקר לה מכל, את ליבה. אך הוא לא ידע כיצד מחזיקים את ליבה השביר, הוא שיחק ברגשותיה,
גרם לה לצחוק ולבכי, לשמחה ולעצב, לנפילה ולקימה ולבסוף, ריסק את ליבה לרסיסים קטנים שאף אחד כבר לא יוכל להחזיר למקומם.
ועכשיו, היא יושבת על הרצפה הקרה ומתייפחת בניסיון מר להדביק את הרסיסים הקטנים של ליבה השבור בזמן שהוא עבר לבחורה הבאה, לקרבן הבא.