שאפיק – מתוך רומן בכתיבה

קטע מרומן בכתיבה

שאפיק
אי אפשר היה להאשים את אף אחד במותי, לפחות לא באופן בו התרחש – נלכדתי בצבתותיה של מכונה ענקית לקיפול קרטונים, במפעל הנייר בו התחלתי לעבוד זמן קצר לפני כן, ועד שאחד העובדים תפס מספיק שכל והוריד את השאלטר הראשי הייתי כבר בר מינן מן המניין. לרופא הפתלוגי של המשטרה לא נותר אלא לקבוע את שעת מותי, ולהעריך את הסיבות שגרמו לו, וחוקרי המכון לבטיחות בעבודה קבעו שמפעל הקרטונים עמד בסטנדרטים המקובלים, ושהאשמה, אם ישנה כזו כאן, רובצת לפתחו של הקורבן, זאת אומרת לפתחי, שכן התעלמתי מכללי בטיחות מקובלים, מזילזול או מאי ידיעה, כי כאמור, הייתי עובד חדש במקום, ומעולם לפני כן לא עבדתי במפעל משוכלל ורועש כזה. ההוויה כולה הייתה עדיין די זרה לי.

הייתי בכור בניה של אמי, היו לי שתי אחיות בוגרות ואח צעיר שהעריץ את האדמה עליה דרכתי. מותי תפס אותו במקום הכי נורא שמות אהוב יכול לתפוס אותך – בכלא. הוא היה אז בן עשרים פחות או יותר, וזה היה המאסר האמיתי הראשון שלו, – מאסר של 18 חודשים, שהושת עליו בגין שורה של תיקים, שהכבד בהם, דריסת שוטר בכוונה תחילה, הכריע את הדין. עד אז דווקא הסתדר לו העניין הזה של שנה בכלא (בניכוי השליש) לא רע, והוא התאקלם והשתלב בקלות עם שאר העבריינים שמילאו את המקום. זו הייתה הפעם הראשונה שיכול היה לפגוש אנשים מעדות אחרות שאינן עדתנו, ולשמוע סיפורים מרתקים על העולם שהתקיים מחוץ לכפר, עולם שלא הכיר עדיין. המוות המפתיע שלי קילקל הכול, והכלא, שעד כה היה עבורו מן מחנה סגור ותו לא, הפך כלא של ממש,- הקירות העבים, הסורגים ודלתות הפלדה הנטרקות, כולם הפכו ברורים כסיוט מתגשם דווקא כשרצה פתאום לצאת משם.

בין העבריינים שהקיפו אותו לא נמצאו כמעט מבני עדתנו, אבל בין הסוהרים ומנהלי בית הכלא היו לא מעט מהם, ועניין זה סייע לו הפעם, שכן בני עדתנו מחויבים זה לזה, אפילו אם הם אסיר וסוהר. הם אלו שהיו מליצי היושר שלו כשהגיש את הבקשה הדחופה שלו, ספוגה בדמעות היגון, ליטול חלק בלוויתי ובשלושת ימי האבל אחריה, ואלו שערבו כי ישוב עם תומם לרצות את עונשו עד תום. וכך, אחרי חודשים ארוכים של געגוע אל העולם שמחוץ לחומות הכלא מצא עצמו אחי הצעיר שוב באוויר החופשי, ושוב בכפר, והשמחה על הפגישה המחודשת עם אוהביו נמסכה אל תוך יגון מותי, האיש שהעריץ יותר מכול.