רק עכשיו אני מבינה שהלב שלי היה שבור

חמש וחצי בבוקר.
השמיים עוד לא כחולים ושאריות הגשם מהלילה כבר מפסיקות לטפטף.
אתה עומד בחוץ, מתנשף בקרירות. מסתכל ימינה ושמאלה לבדוק שאין אנשים ברחוב, היססת במשך דקה.
ואז התחלת לדבר. אמרת שלא התגברת, שאתה מצטער. משכת לחיבוק ארוך, והמבט שלך התקרב והוביל לנשיקה. עצרת, לרגע פניך הביעו חרטה אך לאחר שניה חזרת לחייך ומבטך התקרב שוב.

אני הסתכלתי בזהירות מבעד לחלון, כדי שלא תגלה שראיתי אותך בוגד בי הרגע.

לא רציתי שתראה, לא רציתי להתחיל דרמה, זה לא היה נגמר כמו בסרטים. אני מכירה את עצמי, רק היית אומר לי כמה מילים מנחמות, זורק מבט אוהב ולא צריך יותר. כבר הייתי שלך.
זה קל בשבילך לזכות בי.

משום מה אני ממשיכה להציץ מהחלון. בתוך תוכי אני מקווה שתתחרט ותעצור. אז אני ממשיכה להסתכל. מחכה שתעצור.
אבל אתה לא עוצר, ואני לא יודעת למה, אבל ככל שאני מסתכלת אני מרגישה כאב חזק בחזה, העיניים שלי מתחילות להזיל דמעות והכל הופך מטושטש.

אני חושבת שהלב שלי כבר היה שבור, אבל רק עכשיו אני מבינה את זה.