רק עוד פרידה

הפעם זה לא כאב לי כל כך. רק רציתי להחזיק סיגריה ביד ולתת לה לזהם לי את הלב. הפתרון האידיאלי יותר היה לשתות וודקה, וגם עליו ויתרתי.
זאת לא הפרידה הראשונה שהייתה לי בחיים, גם לא האחרונה. זה לא כזה קשה להיפרד.
עוד לא אמרתי בקול רם שזה נגמר. רק דיברתי על זה בהודעות עם כמה אנשים.
ניסיתי להיות גיבורה, לעשות כאילו לא כואב לי עמוק בלב, בנקודות הכי חשוכות ועמוקות שיש, שם כאב לי. קשה להגיע כדי לרפא אותן.
דווקא הפעם חשבתי שיש סיכוי שזה יצמח יפה. דווקא הפעם הצלחתי קצת לחייך, קצת להתאושש מכל אלו שהיו שם לפניו.
דווקא הפעם הצלחתי לחשוב עליו אחרת.
ואני באמת לא רוצה לבכות, עד עכשיו הצלחתי. מדי פעם חומקת לי דמעה ואני מיד מתחילה לצחוק, בכוח. מנסה להכחיש את זה שזה מרסק. מנסה להעמיד פנים שאני בסדר עד שזאת תהייה האמת.
יום אחרי בבוקר חשבתי על זה הרבה. שמעתי את השם שלו מתנגן לי בקצב לא מסונכרן. זה שיגע אותי, לשמוע את זה.
אני חושבת על שנינו עכשיו. על זה שקראתי לו בייבי כשרציתי לזכות בכל תשומת ליבו.
על זה שגם לי הוא נתן שם חיבה, ויהיה קצת כואב לשמוע מישהו אחר קורא לי ככה, בשם שלו.
זה קצת קשה לי עכשיו, אפילו שזה היה ברור.
זה עוד פעם אותו הסיפור, כמו בפעם שלפני. הכל אותו דפוס מקולקל שחוזר על עצמו וזה בעצם קצת עצוב, איך תמיד אני חושבת שהפעם משהו השתנה, וזה תמיד אותו הדבר כשחושבים על זה שוב.
דווקא איתו הצלחתי להגיד אהבה.
המילה הזאת שאני מפחדת ממנה כל כך בשנה האחרונה. איתו היא הצליחה לצאת לי מהשפתיים בלי שבכלל שמתי לב.
דווקא איתו זה היה טוב. ודווקא איתו, זה כאב לי כל כך, עד שלא נתתי לעובדה הזאת להגיע לי למחשבה.