רק עוד פעם אחת

***הערה: הסיפור הוא לא סיפור אמיתי, וכן כל דבר שקשור בו.

את המכתב מצאתי טחוב בין אריחי רצפת העץ בשעת הט"ש של יומי הראשון בטירונות. הייתי אחרי מקלחת חמה והתכוננתי לסדר את מיטתי לקראת השינה. לצד מיטת הקומתיים שחלקתי עם חברתי לצוות, ליאן, הוא היה מוחבא בין אחד מרגלי המיטה הקרובים לקיר, משהו שקרץ לעיני. שלפתי אותו משם והבטתי בפתק המקופל לריבועים עד שכבר אי אפשר היה אפשר לקפל אותו יותר. הוא היה מלא באבק ולכלוך, ואפילו מוכתם בכתם שנראה כשל מיץ כלשהו לא מוכר.
"מה יש לך שם?" שאלה ליאן בעודה יושבת על המיטה העליונה, מסרקת את שיערה הרטוב.
משכתי בכתפיי. "אין לי שמץ. מצאתי את זה כאן על הרצפה," השבתי ושיחקתי בדף המקופל בין אצבעותיי.
"ואני כבר חשבתי שהמקום אמור להיות נקי ומצוחצח," אמרה וחזרה להביט במראה הקטנה שלפניה. "נו, תפתחי אותו. אני מסוקרנת."
התיישבתי על קצה המזרן ופתחתי את הדף המקופל. הוא היה משובץ בשל קיפוליו הרבים. הוא התחיל להצהיב במקומות שונים והיה מעט מוכתם, מה שטשטש את המילים הכתובות עליו בעט שחור. זה היה מכתב הממוען למישהי בשם קרן.

קרן,
זה המכתב האחרון שאני יכול לכתוב לך לפני שאנחנו נכנסים לשדה הקרב. הבטחתי לשלוח לפני שזה קורה, נכון? אז אני מקיים את הבטחתי ומקווה שזה ירגיע אותך קצת.
עד עכשיו הכל היה כרגיל. היינו בבסיס כל סוף השבוע, אבל ידענו שבסופו של דבר תהיה כניסה קרקעית לשטחים. התכוננו לזה כבר כמה זמן, וגם אמרתי לך שזה יקרה למרות שקיווית אחרת. גם אני קיוויתי, כמובן, כדי שנסיים עם המלחמה הזו, אבל נראה שזה לא מסתיים בפגיעה אווירית. הם ממשיכים לפגוע בנו, לירות טילים, לשגר רקטות, לגרום סבל שם בדרום.
דן עדיין פצוע. הוא נשלח לבית החולים הקרוב. החובשים כאן לא הצליחו לעצור את הדימום וזה הלך והחמיר. לא רצינו לקחת סיכון שיכרתו לו את הרגל אז הוא נשלח מכאן. עוד אחד פחות לאבד, את מבינה?
אני מרגיש טוב, אם זה מה שאת שואלת את עצמך עכשיו. אני מתגעגע אלייך וחושב עלייך כל יום. את עוד מעט מסיימת את הקורס, נכון? חסר לך שאת לא אחת מהמצטיינות, אחרת אין לך דיבור איתי ;)
הלוואי ויכולתי לראות אותך רק עוד פעם אחת לפני שאנחנו נכנסים קרקעית. הפעם האחרונה (לפני חודש? חודשיים? אני כבר לא זוכר!) הייתה קצרה מידי, לעגנית. כשאני חוזר והמלחמה גמורה, אני חייב לראות אותך. אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אנחנו נפרדים לכל כך הרבה זמן.
אני אוהב אותך ושולח לך אלפי נשיקות,
איתן.

הרגשתי גוש בגרוני. זה היה מכתב פרטי. קראתי את השורה הראשונה, והמשכתי כי ממש נשאבתי לכתוב ולא שמתי לב. הרגשתי שאני חודרת לפרטיות של הקרן הזו, ונתקפתי בחילה. לא היה לי מושג מתי זה נכתב, או מאיזו מלחמה או מבצע זה היה. לא היה לי מושג אם זה המכתב האחרון שאי פעם נכתב, או שקרן ואיתן התאחדו בסופו של דבר. על כל מקרה, זה גם לא היה ענייני.
הייתי צריכה להחזיר את זה למקום בו הוא היה, להחביא אותו ממש טוב כפי שהיה. הייתי צריכה לשכוח מזה וללכת לישון…
אבל במקום זאת הכנסתי את הנייר לתוך אחד מתאי התיק שמתחת למיטתי. ליאן תפסה אותי בזמן מעשה, ראשה ההפוך מופיע פתאום בשדה ראייתי, שיערה האסוף בקוקו מטפטף לרצפה.
"נו, מה זה?" שאלה.
"שום דבר מיוחד. קבלה מהשק"ם," אמרתי מבלי למצמץ. "קבלה ממש ישנה, ככה נראה."
היא עיקמה את אפה. "לא מעניין. חשבתי שזה משהו יותר גדול," אמרה ונאנחה, מרימה את ראשה. "אני עפה לישון, גם ככה עוד רגע כיבוי אורות, לילה טוב."
"לילה," מלמלתי.
*
המכתב רדף אותי כל השבוע בטירונות. הייתי מסוקרנת נורא לדעת כל דבר שקשור לזה, וזה נתן לי תעסוקה לכל אורך הימים הקשים. באחד הימים, בשעת ט"ש, במקום לדבר עם המשפחה שלי ניסיתי לחפש מידע אודות קרן ואיתן. היה לי קשה לבדוק בכל קישור שמצאתי בגוגל בגלל המסך הקטן והמעצבן של הגלקסי שלי, ולכן החלטתי להשאיר את זה לסוף השבוע, ברגע שאגיע הביתה למחשב שלי.
אז השבוע עף לי, למרות שחשבתי אחרת. כשחזרתי הביתה התקבלתי בזרועות פתוחות על ידי אמא שלי ואבי, אחי הקטן והכלב שלי. אחרי שיחה ארוכה שבה סיפרתי להם איך עברתי את השבוע, ואחרי אמבטיה חמה ומפנקת, התיישבתי מול מחשב הנייד שלי. הייתי נורא עייפה ורציתי רק ללכת לישון ולהחזיר עצמי את שעות השינה האבודות.
ניסיתי לחפש קודם כל על קרן. לא ידעתי את שם משפחתה ולכן ניסיתי את שמה ואת שם המבצע האחרון שהיה בדרום, לפני כשנתיים. בהתחלה לא מצאתי משהו שקשור אליה בהכרח, אלא דברים כמו "קרן אור לסיום המלחמה" וכל מיני דברים בסגנון. אבל ככל שגוללתי את הדף כך לא מצאתי כלום.
ואז כשכתבתי את שמו של איתן בתוספת בשורת החיפוש, מצאתי את אשר חיפשתי.
מצאתי בלוג ושמה של הכותבת היה קרן אמסלם. הפוסטים היו עדכניים, מהחודש הקודם, מספרים אודות חייה ומעשיה בימים אלה. עברתי לפוסטים ישנים יותר, חודשים ספורים אחרי המלחמה, ושם מצאתי את שמו של איתן, וידעתי שמצאתי את הקרן הנכונה.

איתן, דובי קטן שלי, עברו שלושה חודשים מאז המכתב האחרון שקיבלתי ממך, שלושה חודשים מאז נפלת במלחמה.
חשבתי שהזמן ירפא את הכאב, שאקום יום אחד ויהיה לי קצת יותר קל כשאני יודעת שאתה בסדר אי שם למעלה, אבל מתברר שדבר כזה לעולם לא יכול לקרות. אתה חלק ממני, חלק מהלב שלי. אי אפשר לחזור למוטב כשמשהו חסר, נכון?
אני זוכרת את היום בו קיבלתי את הידיעה. זה היה היום הנורא בחיי, כמו סיוט שאני לא יכולה להתעורר ממנו גם אילו יכולתי. והימים שלאחר מכן, היו קשים לא פחות. הייתי עם המשפחה שלך, בכיתי עד עמקי נשמתי, ומחשבותיי נדדו לאותם ימים שלנו ביחד, כשהיינו מאושרים.
אתה זוכר את הימים האלה? היינו צוחקים ומשתובבים. לא חושבים על המחר, רק על עכשיו. היינו רואים סדרות מטופשות בטלוויזיה וצוחקים עליהם בלי סוף, מציקים זה לזה סתם כי היה לנו משעמם…
אני הכי מתגעגעת לחיבוקים שלנו, ולנשיקות העדינות שלך, ולעיניים היפות האלה שהביטו בי בניצוץ כזה. תמיד הרגשתי בטוחה ומוגנת בין זרועותייך ולא היה לי ספק אחד שאתה תשמור ותגן כך גם על המדינה שלנו. זה היה אחד מאותם דברים הכי חשובים לך.
היית גיבור. לצערי קשה לי לומר זאת בקול כי אני יודעת שרק בגלל זה אתה לא כאן עכשיו איתי. קשה לי עוד לומר זאת בלשון עבר. לפעמים המוח שלי מסרב לעכל את הידיעה שזהו. לא תחזור אליי יותר, ולא תהיה חלק מחיי.
התחלתי קורס קצינות, אם אתה שואל. וכן, הייתי למצטיינת בצוות שלי. תמיד תמכת בי והיית אחד האנשים היחידים שדחפו אותי לעבר מה שתמיד חלמתי אבל לא היה לי את האומץ או את הקול הזה שבראש שידחוף אותי לזה.
אני מתגעגעת אלייך יותר מתמיד, דובי שלי.
הלוואי והייתי יכולה לראותך רק עוד פעם אחת. להיפרד ממך כמו שצריך.
רק עוד פעם אחת.

מצאתי את עצמי יושבת עם דמעות בעיניים. לא הכרתי את איתן או את קרן, אבל הרגשתי כל כך מחוברת אליהם, כל כך קשורה שזה הכאיב גם לי. בלעתי את רוקי ומצמצתי אינספור פעמים עד שהרגשתי שהדמעות חזרו למקומן. זה אכן נגמר בסוף מצער, והמידע קצת הקשה עליי. אותו המבצע היה אחד הקשים. איבדנו חיילים רבים בקרב ולמרות שקיוויתי שלפחות שלהם יהיה סוף מאושר, העולם רצה אחרת.
החלטתי ללכת לישון מוקדם, אבל כל מה שמצאתי וקראתי הדיר את השינה מעיני. מחשבותיי חזרו שוב ושוב למכתב ולפוסט בבלוג של קרן, ועל כל העצב והכאב הזה שלה. איכשהו, בבליל המחשבות, הצלחתי להגיע להחלטה חשובה, והיא להחזיר את המכתב לידיה של קרן.
אז עברו שנתיים, אבל אין מצב שהיא לא מדוכאת בגלל האבדה הזו- הדבר האחרון שנותר לה מאהובה שמת. היא כתבה באחד הפוסטים שהיא איבדה את המכתב, וכפי הנראה מעולם לא מצאה אותו שוב. אף אחד לא היה מוצא אותו- רק מישהי כמוני שיש לה נטייה להתבוננות יתרה ברצפה בחיפוש אחר חרקים מאיימים שאולי מסתובבים על הרצפה. פחדתי פחד מוות מחרקים.
עם המכתב מוחזק בתוך אגרופי, הבטחתי שלמחרת בבוקר אחפש כל דבר שיעזור לי למצוא את מיקומה, או לפחות את מספר הפלאפון שלה.
*
ביום שלמחרת חיפשתי את קרן אמסלם בפייסבוק. מפאת העובדה שלא היה לי מושג כיצד היא נראית, הדבר היחיד שיכול היה לעזור לי היה אזכור כלשהו של איתן.
והיו כמה עשרות פרופילים של קרן אמסלם, אפילו כמה כפולים. עברתי על כל אחד ואחד מהם, מנסה לבדוק לפי הפוסטים המשותפים לציבור האם זו הקרן שאני מחפשת. לשלושה מהן היה חייב להציע חברות לפני שבכלל אוכל לראות את כל הפוסטים והפרטים אודותיה. השארתי אותן בצד, במקרה ואהיה חייבת לעשות זאת.
אחרי עוד כמה פרופילים, מצאתי אחד עם פוסט יחיד ומתחתיו כמה תמונות ישנות הגלויות לציבור. כמה מהן היו שלה- תמונות יחיד של בחורה בסביבות גיל העשרים, בעלת שיער ערמוני מלא וארוך. עיניה הירוקות כדשא פורה ושפתיה המשוחות באדום בוהק אולי חייכו, אבל עמוק בפנים אפשר היה לראות איזשהו עצבות מסוימת (או לפחות כך אני הנחתי). התמונה הזו ספציפית פורסמה לפני כשנה. כמה חודשים אחר כך היא פרסמה תמונה שלה ושל עוד בחור, נראית מונה ישנה עוד יותר. הם התחבקו לנוף הצפון- שפע של ירוק מתפרש מאחוריהם, עיניהם נוצצות בשמחה. הבחור, כמחוות צחוק, הרים שתי אצבעות מעל לראשה של קרן, כאילו יש לה שתי קרניים קטנות, וזו נראית מצחקקת עקב כך.
מעל לתמונה היא כתבה: "מתגעגעת אהובי…"
הבחור- שיער חום כהה קצוץ, עורו שזוף וגוף מגודל בשל שרירי זרועותיו המפותחים נראה בתמונות הבאות גם כן עם הבחורה. באחת התמונות נכתב משהו ארוך, המזכיר מאוד את הפוסט בבלוג של הקרן אותה אני מחפשת. וכשהיה רשום את שמו של איתן בהמשך, ידעתי שמצאתי את האחת.
עצרתי מבעד עצמי לקרוא את הפוסט הארוך- אולי בשביל לא לבכות אבל אולי גם כי הרגשתי שאני כבר יותר מידי נכנסת לפרטיותה של קרן- ולחצתי על "בקש הצעת חברות".
*
היא לא ענתה לי מיד כמובן. לא ידעתי אם היא גם תהיה מוכנה לאשר הצעת חברות של מישהי שהיא כלל לא מכירה. קיוויתי שלא אצטרך לנסות לחשוב על נקיטת פעולה אחרת כדי להשיג אותה. כל כמה זמן בדקתי במחשב או בפלאפון אם היא אישרה אותי. כך גם עשיתי ביום שלמחרת.
אבל לא הייתה תשובה. התחננתי בפני אלוהי הפייסבוק שהיא תאשר אותי לפני שאחזור לטירונות- לעוד שבוע מפרך בו לא יהיה לי בכלל זמן פנוי בשביל לדבר איתה.
לקס, הכלבה שלי, ראתה שאני מתוחה והחליטה להצטרך אלי על המיטה ולבהות במחשב שלי. לבסוף התייאשתי ועשיתי לי מרתון של "חברים" עד ארוחת שישי.

גם בשבוע שלאחר מכן לא קיבלתי אישור, וכשיבתי בחמישי בערב, עייפה ורעבה מכל השבוע שחלף החלטתי שכבר אין לי כוח להתעסק בזה. רציתי נורא להחזיר לקרן את המכתב ששייך לה, אבל ראיתי שזה לא זז לשום מקום ולא היה לי עצבים או כוח לחשוב על תוכנית אחרת.
כן, אני מתייאשת מהר מדברים כאלה, בייחוד אחרי שבוע מתיש ועמוס.
בדיוק באותו הרגע שבו החלטתי לפרוש ולסגור את המחשב, קיבלתי התראה בפייסבוק בו רשום שקרן אמסלם אישרה את הצעת החברות שלי.
זה הפתיע אותי, וגרם לי לחשוב שהעולם כן הולך לקראתי ואני רק צריכה לחכות.
קיבלתי מיד הודעה מקרן:
"אנחנו מכירות?"
השבתי לה מיד- "לא. אבל יש לי משהו ששייך לך, ואני אשמח להחזיר לך אותו."
*
קבענו להיפגש אצלה בבית למחרת בצהריים. דיברנו בטלפון קודם לכן כמובן, כדי שהיא תהיה בטוחה שאני לא צוחקת איתה. הבטחתי לה שאני לא, וכשהיא שאלה מה יש לי השייך לה, אמרתי לה שזה לא נושא לטלפון ושמחר היא תראה.
השיחה ארכה כעשר דקות, ובסוף היא נתנה לי את הכתובת שלה. כשעה נסיעה מהבית שלי.
ביום שישי לבשתי משהו יפה, פיזרתי את שיערי על כתפיי (שכל השבוע אסוף לקוקו) והכנסתי את המכתב לתוך תיקי. אני לא אשקר ואגיד לא התרגשתי. הייתי בטוחה שכבר חודשים היא מחפשת את המכתב האחרון מאיתן, אבל כשהבינה שהוא לא נמצא בשום מקום, שהיא לעולם לא תמצא אותו… אולי היא גם כן וויתרה. אבל אני אהיה זו שתתקן את המקרה.
שמעתי את הלמות ליבי המהירות בעודי דופקת על דלת הבית של משפחת אמסלם בקומה השנייה. גם אם אני עושה משהו טוב, עיין הרגשתי לחוצה ומעט מרוגשת.
שניות מספק לקח לקרן לפתוח את הדלת. היא נראתה טיפה שונה מהתמונות בפייסבוק. היא סיפרה את שיערה הארוך למשהו יותר קצר, ועכשיו הגיע עד לכתפיה, והבהירה אותו. היא הייתה לבושה בבגדים ביתיים- חולצה לבנה ארוכה ומכנסי פיג'מה תכולה עם הדפסי כלבים חמודים.
"ליה, נכון?" שאלה והנהנתי. "תיכנסי."
מדלת הכניסה נכנסתי ישר לתוך הסלון הגדול של הבית. מול ספת העור הארוכה יותר מבין שתיים נתלתה על הקיר טלוויזיית פלזמה, ועל שולחן הקפה הקטן הונח ספל תה מהביל, שלט והאייפון שהיה שייך לה כנראה.
"נעים מאוד," אמרתי והתיישבתי על הספה. הקירות היו צבועים בצבע קרמל עדין שנתן תחושת ביתיות, בנוסף לאח שהיה מתחת לטלוויזיה.
"לפני הכל, תרצי לשתות משהו? הכנתי לפני כמה דקות קנקן תה נענע," אמרה בעודה פוסעת לעבר המטבח שהיה ממש בקרבת דלת הכניסה.
"אני אשמח לכוס תה."
אחרי שמזגה לי תה, קרן התיישבה על הספה הסמוכה בקרבתי. היא לחלחה את שפתיה ואמרה, "אז… אני מצטערת להיות כזו ישירה אבל אני חייבת לדעת מה יש לך ששייך לי."
"זה בסדר," אמרתי והוצאתי מתיי את המכתב המקופל בדיוק כפי שמצאתי אותו. "בשבוע שעבר התגייסתי לצבא, בבסיס שם בצפון. על היום הראשון מצאתי את זה-" הושטתי לה את המכתב, "-ממש לצד המיטה שלי."
קרן קימטה את מצחה וגיחכה במבוכה. אז היא פתחה את המכתב וקראה אותו במשך שקה או שתיים. לא לקח שנייה מאז שהחלה לסרוק בעיניה את הכתוב, ועיניה התמלאו בדמעות. היא הניחה יד אחת על פיה, כובשת בכי.
"איך… איך מצאת אותי?" שאלה אחרי שהניחה בצד את המכתב ולגמה לגימה ארוכה מספל התה שלה בכדי להירגע. ראיתי שהיא מנסה כמה שיותר לא לבכות מולי.
"אני יודעת שהמכתב הוא אישי ולא הייתה לי את הזכות לקרוא אותו, אבל הייתי מסוקרנת לדעת מה קרה, האם הכל בסדר- אני בן אדם חטטני, אני מודה," התחלתי לספר ומשכתי בכתפיי. "כשחזרתי הביתה ישבתי מול המחשב כמה שעות וחיפשתי לפי הפרטים הידועים לי מהמכתב ומצאתי את הבלוג שלך. אחרי שקראתי קצת… ידעתי שתרצי אותו בחזרה. אולי לא כתבת שהוא נעלם אבל בטוח חיפשת אותו."
"חיפשתי," הנהנה. "חיפשתי את המכתב כמה חודשים אחרי שנעלם לי, אבל אחרי שלא מצאתי אותו בשום מקום שחשבתי עליו, התייאשתי. לא ידעתי כבר איפה לחפש." היא קיפלה חזרה את המכתב והצמידה אותו מעל ליבה. "הוא שלח לי את המכתב שלושה ימים לפני שנהרג. אז אסור היה לנו להשתמש בפלאפונים מחשש לציתותים. הייתי אז בקורס לאיזה תפקיד מעפן לחיל האוויר," היא גיחכה. "על כל פנים, הוא בטח נפל לי באותו היום שסיימתי את הקורס, במקרה באותו החדר שאת נמצאת בו היום."
חייכתי חיוך עצוב. "אני שמחה שהצלחתי להשיג אותך."
"תודה, ליה. תודה רבה," אמרה ובעיניה ראיתי שוב את ניצוץ האושר מאותה תמונה שלה ושל איתן יחד. "החזרת לי עוד זיכרון אבוד ממנו." היא קמה וחיבקה אותי חזק.
"הצטערתי לשמוע על מה שקרה לו אז," אמרתי. באינטרנט היה כתוב שהוא נהרג בידי שני מחבלים בדיוק בזמן שהוא נכנס לשטחים. הם הטעו אותו והצליחו לפגוע בו עוד לפני שהבין מה קורה.
"גם אני," אמרה והתנתקנו מהחיבוק. עיניה שוב היו מלאות בדמעות- ספק אושר, ספק עצבות וגעגועים. "אולי עברו כבר שנתיים, והכאב נרגע מעט, אבל הוא איתי כל הזמן."

-סוף-