רק חבל שהוא לא אמר לה

היא ישבה בכיתה, מתאמצת לא להסתכל עליו. היא הבטיחה לעצמה שלא תסתכל, והבטחות מקיימים. היא הסתובבה לאחור, לא עומדת יותר בדחף להסתכל עליו. היו לו פנים יפות. עיניים ירוקות, יפות כאלה. היא אהבה אותן, זה היה החלק שהכי אהבה בו. או שבעצם היה זה החיוך שלו? כן, כנראה שכן. היה לו חיוך רחב, נורא חמוד כזה. כמה אהבה אותו… את כל-כולו. הוא היה הנקודה הרגישה הכי זמינה שלה. מילותיו פגעו יותר כשאמר דבר-מה מעליב, מילותיו ניחמו יותר כשניסה וכשהחמיא היא הייתה בעננים, אך משם הדרך למטה היא קלה. הנה הוא הולך, אומר דבר דומה לאיזו ילדה. היא חייכה אליו בחזרה – הוא שם לב למבטה וחייך את חיוכו שכל-כך אהבה. היא יכלה לבהות בו שעות. הוא היה הילד היפה שלה. היא אהבה אותו, מאוד, רק חבל שהוא לא אהב אותה. זאת אומרת, הוא כן, אבל היא לא ידעה.

הוא ישב בכיתה והרגיש מבטים. הוא ידע מאיזה כיוון הם באים. הוא הבטיח לעצמו שלא יסתכל, אבל הוא חייב. היא הרי מסתכלת עליו! הוא הביט בה וחייך אליה, מקבל בתשובה את החיוך שכל-כך אהב. היא הסיטה את מבטה, נבוכה. הוא המשיך להסתכל על גבה. השער שלה, כרגיל, היה אסוף במעין גולגול מבולגן שכזה. הוא רצה לקום ולחבק אותה. הוא אהב כל פרט ופרט בה, ולא הבין למה היא שונאת את עצמה. העיניים שלה היו חומות עם קצת ירוק כזה, נורא יפות. הוא רצה לבהות בה לנצח, אבל הצלצול העיר אותו חזרה למציאות. המציאות בה הם רק ידידים, והם גם לא יהיו יותר מזה. כמה שהוא אוהב אותה, היא לעולם לא תדע. אם הייתה שומעת, היא לא הייתה מאמינה. חבל שמעולם לא אמר לה, אבל הוא לא ידע. הוא פחד שתדחה אותו, כי הרי היא כל כך מדהימה והוא כזה עלוב.