רק אל תשבור את ליבי

אני לא זוכרת איך זה התחיל. אני אפילו לא זוכרת למה נתתי לך, לסחוף אותי לזה אבל מה שאני זוכרת אלו השלוש שניות האחרונות. נפרדת ממני, שחררת אותי, אבל אם ככה זה להיות משוחררת אז אני רוצה להמשיך להיות אסירה של אהבה. הנשיקה שנשקת לי על השפתיים העלת לי לראש את כל מה שעברנו, הרגעים הטובים והרעים. המשפט שאמרתי לך לפחות מיליון פעמים, בסופו של דבר התגשם אתה שברת את ליבי. התחלתי את דרכי לביתי בידיעה שמחר שוב אצטרך לראות את פרצופך, אני פשוט אצטרך להתרפק על האהבה שהייתה לנו, על איך שאמרת שאתה אוהב את שיערי הארוך והזהוב את שפתי האדמדמות ועיניי החומות, והשבתי לך שאני אוהבת את החיוך שלך השיער השחור מאוד שלך ועינייך הכחולות. ההליכה לביתי מלאה ברגשות, שמנסים להתגבר עלייך למרות שאני יודעת שהמוח שלי לעולם לא יצליח להתגבר על ליבי.
אני זוכרת את אותו היום שלחשת באוזני אני אוהב אותך והשבתי שגם אני אוהבת אותך.

אוקי… בואו נסדר את עצמנו, אני לירון, ילדה בת 15, בעלת שיער זהוב, עיניים חומות, גבוהה ורזה בעלת עור חיוור, כול הסיפור הזה בעצם החל לפניי חודשיים.

-לפי חודשיים-

"אתם חייבים לצאת לדייט אחד כולם אומרים שאתם מתאימים" אמרה חברתי נילי. תוך כדי שאני מכניסה את ספרי ללוקר ."נילי, את יודעת שהלב שלי שייך לאור" אמרתי בקול שקט. "נכון, אני יודעת אבל אני מאמינה שדייט אחד עם שון ואת שוכחת ממנו" אמרה נילי. "אני לא יכולה ואין לי כוח עוד פעם לנהל את השיחה של נו תשתחררי ממנו כבר אני פשוט לא יכולה" אמרתי וטרקתי את דלת הלוקר, לרגע הרגשתי איך כולם נועצים את עיניהם בי לא אהבתי את ההרגשה הזאת. לבינתיים נשמע הצלצול תודה לאל חשבתי בפנים, התחלתי ללכת לכיתה ויכולתי לראות אותו יושב שם מדבר עם שאר הבנים.תמיד היו לנו מבטים ארוכים, ומתמשכים אך לעולם לא נאמרה מילה, לפעמים רציתי לומר לו משהו אבל לא יכולתי. נכנסתי לכיתה, ויכולתי לשמוע את הרעש של נעלי העקב אשר היו למורה שלנו. הייתי נראת כאילו הקשבתי אך הייתי עסוקה בלהריץ במוחי מחשבות עליי, עליו, ועל שנינו ביחד. חשבתי על העובדה שהיום הוא בעצם היום הראשון ללימודים שלנו בכיתה ט'. צעקתה של המורה, על נילי קטעה את מחשבותי "תחליפי מקומות עם אור" מה? מה קורה כאן?! לא הקשבתי רק לחמש שניות אני לא מאמינה על נילי הזאת, ראיתי אותו מתקרב אט אט למקום ישיבתה של נילי. הוא ישב אך לא דיבר, המורה החלה לחלק דפי תחילת שנה מטופשים. ובהם שאלונים מפגרים אוף חשבתי לעצמי, עד איזה רמת טיפשות נוכל להגיע. אני צריכה למלא דף ולהחליף עם מי שיושב לידי כאילו האווירה אינה מביכה מספיק. מילאתי את הדף בזריזות, וכך גם הוא החלפנו את הדפים בחוסר נעימות, תשובותינו היו זהות לגמרי. אך זה לא אומר לי שום דבר, השעתיים חלפו להם וכך גם כל שאר היום, לפחות ככה חשבתי. עד שנזכרתי שאני צריכה ללכת לתגבור במתמטיקה. שיט, אני איתו בקבוצה. האהבה הלא ממומשת הזאת, מתבססת על בקושי לראות אחד השני. שיהיה לי תירוץ, אבל עכשיו גם את התירוץ אין לי. נכנסתי לכיתה בחוסר רצון, וראיתי אותו שם יושב. "כנראה שזה רק שנינו והמורה" אמר. לבינתיים, התיישבתי על יד השולחן "אני יוצאת לרגע להכין לי תה אני כבר חוזרת" אמרה המורה ויצאה מהכיתה. קמתי והתחלתי להסתובב בחלל הכיתה, לפתע הרגשתי שמישהו אוחז בידי, הסתובבתי זה היה הוא. "עזוב אותי" אמרתי, בכול מקרה שרציתי שימשיך לאחוד בידי. "די אני לא יכול יותר את לא מבינה אני לא יכול יותר את משגעת אותי" אמר. "אני? מה אני עשיתי" שאלתי אותו, "את לא קולטת אני רוצה אותך לירון אני רוצה אותך" אמר לי ונישק אותי ליבי, פעם הוא פשוט החל להשתולל הצמדתי את גופי לגופו. "אני מפריע למשהו" קולו של שון, קטע את הנשיקה אני ואור התנתקנו מיד.