"רק אז אני אשבר לאט,אצעק בשמך כמעט" || (פרק 2)
אני פוקחת את עיניי לאט ומגלה שאני שוכבת במיטה שהיא לא שלי, הקירות והתיקרה לבנים כסיד.
לידיי ואפי מחוברים צינורות ומכשירים מוזרים.
איפה אני?
אני מנסה להתיישב,אך כאב חד בראשי גורם לי לסחרחורת,אני נישכבת שוב.
לא הייתי במקום הזה בחיים.
"נוני שלי! חזרת!" אמא קמה מכיסא שהיה מרוחק ממיטתי וחיבקה אותי חזק.
"חזרתי? אמא איפה הייתי?"
דימעה זלגה במורד לחייה החיוורות של אימי.
לרגע בהיתי באמא שלי, פניה היו נפולות וחיוורות ונידמה היה שלא ישנה ואכלה דבר.
"מתוקה שלי" אמא נגבה את פניה, "את היית מאושפזת כמעט שבוע,לא התעוררת".
ניסיתי להיזכר,למה אני כאן? מה קרה לי?.
מדלת הכניסה נשמע לפתע קול מוכר.
"אבא!" חייכתי אליו,העיניים שלו ניראו עצובות.
"בובה שלי,איך את מרגישה עכשיו?" הוא נשק למיצחי.
"עכשיו קצת יותר טוב" שיקרתי וזייפתי חיוך, רציתי רק הבייתה,להשתחרר,להבין מה קרה לי לפני,לחזור לאהבה שלי.
האהבה שלי.
"אמא?" שאלתי לפתע בקול צרוד.
-"מה קטנה שלי?"
-"איפה אביאל?"
אמא ואבא החליפו מבטים מהירים, הלב שלי התחיל לפעום בקצב מהיר וחשבתי שאני עומדת להתעלף.
"איפה הוא אמא?!".
תגובות (0)