רחוק מכאן

הסתכלת אלי בעיניים אפופות עננים.
היית מוקסם מהמחשבה, ידעת שיש אפשרות כזו, שכל זה יישאר ויימשך לנצח.
לרגע אחד, תחת כנפיו של הלילה, כל זה נראה אפשרי ומציאותי יותר מכל דבר אחר.
"אם נברח יחד, לעולם לא נביט לאחור…"
האמנתי לך.
כן, כאן מתחת לכוכבים, זה נשמע מעולה… נשמע אגדי. עלילותינו עם שחר, לוחמים משוחררים, חופשיים לנוע עם הרוח, להיסחף אחר משבים חולפים של אבקת פיות. מונעים בידי אהבה חסרת גבולות, חסרת מעצורים, נוסקים אל הרקיע, ממריאים, אל מחוזות שאיש לא ראה, בהם איש לא שם רגלו להרע…
חלומות סוחפים אותי רחוק יחד עם הירוק העמוק שניבט אלי, הניצוץ החולמני הזה בעיניים שלך, המגע העמוק שחורץ בעורי תלמים כשזרועותייך עוטפות אותי, מצמידות אותי קרוב…
לברוח… מכל זה, מציאות קשה ואמיתית.
האין זה חלומו של כל אדם, אני תוהה…

אבל מה אם כל הדיבורים האלה הם פשוט כאלה; דיבורים.
מה אם בבוא השחר, שוב אמצא את ההליכה היהירה שלך מעיקה, את הדיבור שלך אלי חורה.
מה אם שוב תאמר לי שחוסר הביטחון שלי והילדותיות הזו שבי מעצבנת כל כך…
מה אם שוב, כמו בעבר, אפרוש את זרועותיי לחיבוק כי ארגיש בודדה בנוכחותך, ותאמר לי שאתה מסרב, כי לא מגיע לי, לאחר שחזרת ואמרת שאני דו קוטבית, בצורה איתה אתה לא יודע איך להתמודד?…

מה אם נברח לנו יחד, ואתה תהיה האדם היחיד שיהיה לי בכל העולם הזה, וארגיש מצוקה בתוך כל מערכת היחסים הזו, חסרת כל יציבות…?

מה אם שוב ארגיש את הצורך להרגיש את הנחמה שבקירבה אל המוות. ופנייך ייפלו שוב, גורמות לי לחוש סביבי את הקירות, אל העולם שלי קורס…

אני מסתכלת עמוק אל תוך עינייך.
הניצוץ הזה, הוא בר חלוף, בדיוק כמו החושך המלטף הזה שסביבנו, בדיוק כמו הכוכבים שמנגנים לנו רקע נעים וקסום, נותנים רובד עמוק ויפהייפה לאגדה שאנחנו כל כך רוצים להאמין שאנחנו טווים…
לאט לאט אני מניעה את ראשי, "לעולם לא נוכל…"
אולי בגלל שאנחנו לא נכונים אחד עבור השני. אולי בגלל שליקום יש תוכנית גדולה יותר עבור שנינו לחוד. אולי בגלל הפחד העמוק שבי, עקב עשרות דברים שהשתבשו ונשברו לנגד עיניי.
אולי בגלל שעמוק בפנים, אתה לא אוהב אותי באמת…
אבל עם כל זאת, "אני תמיד אזכור אותך. אני לעולם אחשוב עלייך…"
"קיילאן?"
דמעה סוררת חומקת מעיני ונעה לאיטה במורד לחיי,
"אתה לנצח תהיה אצלי בלב, לא משנה היכן אהיה; לאן אלך…"
"אל תעשי את זה," אתה מתחנן, עינייך מאבדות אחיזה. "בבקשה…"
אבל אני רק ממשיכה, מאבדת עם הרגע את הביטחון שלי בהחלטה, "לא אוכל לשכוח אותך, לא באמת…"
אתה קרוב אלי, מרחק נגיעה, והמחשבות שלך כולן מתרכזות בי. אני מרגישה אותן, מבעד לראש שתמיד נמצא בפעולה. "את לא יכולה פשוט -"
"אני מצטערת…" אני לוחשת והדמעות מציפות עכשיו את הגרון ואת העיניים, אני כל כך רוצה לחבק אותך, שזה כואב.
אני לא מסוגלת לשאת את זה יותר ופשוט מתרחקת.
אני מפנה אלייך את גבי, מפנה את כל כולי אל הדמעות שלך ואל הכאב בלחישה; והולכת.
הולכת אל עבר עתיד קרוב שמלא בכאב ובגעגוע, עד אפס מקום.