רוצחת?

"אל תשאיר אותי לבד" היא את נשמתה צורחת,
לרגע לא נרגעת,
"אני צריכה אותך" הדמעות המלוחות את פנייה שוטפות, היא לא התכוונה לשבור את המילה,
להיות לבדה היא לא רוצה, אך זה מה שהגורל רצה ועל זה היא לא מרוצה.
ידיים רבות עוטפות את גופה הקטן המכוסה בשמלה לבנה שהספיקה להיטבל בדם,
גופה הקטן והרזה רועד, אך להפסיק להילחם הוא לא עומד,
נשמתה צווחת, מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא רוצחת.
"בבקשה" היא אומרת,
"אני אוהבת אותך" היא לוחשת והדמעות הבודדות על לחייה האדמדמות נופלות.
היא יודעת שרבים האנשים אותם היא אכזבה,
רבים האנשים שבהם פגעה,
אבל לה זה לא אכפת, הוא מיוחד, הוא לא כל אחד, ובו היא פגעה,
אותו היא רצחה ועל זה היא שבורה, הרוסה…
תחושות רעות אותה חונקות,
תחושות כאלה שבעבר עוד לא חוותה,
אומרים לה זה אשמה, מצפון, אולי אהבה.. אבל היא לא מאמינה.
"הוא נפטר" הדוקטור אומר וחוזר,
ועם כל דמעה שמעייניהם של האנשים נפלה, ליבה מתרסק, היא רוצה שזה יפסק.
"די" היא צורחת ואת שיערה הארוך והשחור תוספת,
היא לא רצתה שהוא היפגע בדרך הזאת,
אבל משהו גרם לה לרצוח אותו..
מתוך נקמה..?
מתוך אהבה שהתפוגגה..? לה זה לא אכפת,
היא לא רצתה להפוך לרוצחת, היא לא רצתה להיטבל בדם, לא בכזה שהיא מכירה.
"אני רוצה לראות אותו" היא לוחשת לדוקטור והוא מפנה לה את הדרך לחדר,
את השמיכה שאת ראשו וגופו עטפה היא מסירה,
"אני מצטערת" היא לוחשת ונותנת נשיקה על ראשו הקר,
"אני לא אעזוב אותך" היא לוחשת ודמעה קטנה מעיינה נופלת,
"אנחנו נהיה ביחד, אני מבטיחה" היא רעדה,
מתקדמת לעבר הכלים של הרופא, סכין חד היא שולפת משם, סכין כזה של ניתוחים,
את שמלתה היא פושטת, ואת הסכין מקרבת, היא את עיניה עוצמת חזק, ואת הסכין נועצת בליבה,
היא במילה שלה לא עמדה אבל את ההבטחה הזאת.. היא קיימה.