רדיפה ~ פרק 1. אזהרה: יש קללות בסיפור

"מה את רוצה ממני? חתיכת בת זונה! תרדי ממני! עופי כבר!" לא מבינה למה נפגשתי אתה, אני שונאת את הילדה הזאת, היא כלבה מזדיינת. בטח מצצה לכולם כבר, השרמוטה הזאת. היא פשוט הילדה הכי מטומטמת שפגשתי, והאמת שגם די מכוערת, אני חושבת שהיא מתנהגת כמו כלבה רק בשביל להסוות את הפרצוף תחת שיש לה. העיניים שלה בגוון אפור-חום מכוער, השער שלה עומד להישבר עוד שנייה והוא בצבע של חרא, בדיוק כמו הנפש שלה. למזלה, היא מתחנפת למנהל, אז היא מתקבלת לכל נבחרת בקלות, אבל בעיקר מתלוננת על כולנו.
"לא רוצה, למה, מה תעשי? את ילדה קטנה וזהו! בטח את גם תבכי על זה שהרבצתי לך, נכון?" אמרה בקול מתנשא ומגעיל, בזמן ששכבה על הבטן שלי והחזיקה ברצפה. פניה היו מרושעות מבדרך-כלל ולפעמים נראו כאדומות, בטח כי השמש פגעה לה בצורה מושלמת בעיניים, דבר שגם גרה להתנשא יותר כי "השמש מחייכת אליי, אבל את לא רואה אותה, מסכנה שלי".
"חתיכת כלבה מתנשאת, תעזבי אותי!" העפתי אותה מגופי בעזרת תנועה שלמדתי מאבא שלי אם יש אנשים שמטרידים אותי: לקחתי את היד שלי והעפתי את שלה ובזמן שהיא הופתעה העפתי אותה מהגוף שלי בכללי.
"מהירה, אה? אני מהירה יותר!" היא רצה אליי, אך אני גאה מזה שנולדתי להורים שלי, כי הם לימדו אותי כמה דברים מגניבים, כולל איך להיות המהירה ביותר, אפילו בלי שום ידע קודם בריצה. זו אמנם די רמאות, אבל ממש לא אכפת לי. התחלתי בריצה אטית לכיוונה, אך כשכבר הגיעה לנקודה מסוימת, פשוט הרמתי את הרגל ודחפתי אותה לאחור. אחר כך שמתי את הקפוצ'ון שהיה עליי והלכתי מהמקום, בלי לשים עליה מעט מאבקת מחיקת-הזיכרון. "אסור לך לעשות את זה לכולם, רק למי שרואה את מה שלימדנו אותך, ככה אבא שלי תמיד אמר לי. הוא ידע המון, עד שמת כשהרוסים פוצצו את המכונית שלו. אמא שלי נפצעה קשה בגלל זה, ומאז אני המפרנסת היחידה בבית. בגלל זה לא עברנו עוד מדינה, לספרד. כרגע אנחנו בארצות הברית, לאחר שעברנו את כמעט כל העולם.
הדרך חזרה הביתה הייתה רצופה אנשים, הרבה יותר מהנהוג. יכול להיות שזה בגלל השעה המאוחרת שבה חזרתי הביתה, ויכול להיות שזה סתם כי קרה משהו. עברתי ליד חנות הגלידה שבה אני עוברת בכל יום שלישי, בתקווה שלא גמרו את הגלידה המיוחדת. זאת גלידה בטעם שוקולד-פצפוצים עם מרכיב מיוחד שגורם לזה להיות טעים וממכר.
"דולר בבקשה," ביקש המוכר.
"עלה המחיר?"
"כן, בעשרה סנטים. את הרי יודעת שזו גלידה ממש מבוקשת, אז למה לא להרוויח?" צחק המוכר ואני צחקתי אתו. הוא בן תשע עשרה, גדול ממני רק בשנה, והוא ממש חמוד, לא כלב מטומטם כמו דולי המכוערת. הוא לא כזה חתיך, אבל הוא ממש חמוד. אני לא יודעת מה השם שלו, אבל אני תמיד מדברת אתו כשעצוב לי. הוא היחיד שיודע מה קרה להורים שלי, כולם העלימו את קיומם מהאדמה. המוכר גם משלים את המקום של ריי, החבר הקודם שלי. אבא שלי אף פעם לא אהב אותו, כי הוא נהג לעשן ולשתות אלכוהול, אבל הוא תמיד עזר לי, בכל דבר. אותו בטעות הקפאתי כשניסיתי להתנשק אתו. הוא נישק מדהים, והשפתיים שלו השתרבבו בשלי. תמיד היה לו טעם של מסטיק בפה. אני מתגעגעת אליו המון…
"אני מבקשת ממך לעשות לי הנחה קטנה, נגיד… עשרה סנטים…"
"את יודעת שאסור לי, זה הרי המחיר."
"טוב, אבל אני מקווה שזה ירד." חייכתי, הגשתי לו את הכסף ולקחתי את הגלידה. רק כשסיימתי לאכול אותה שמתי לב שהוא נתן לי כוס שהותכה מסנטים ומסביב יש דימוי של כוס רגילה, אבל זו עדיין לא הייתה כוס רגילה. בתחתית הכוס היה ציור או כתב כלשהו, כזה שבשביל להבין אותו הייתי צריכה להשתמש בזכוכית מגדלת. ישר רצתי הביתה לראות את זה באחד המכשירים שהשאירו לנו.
"אני מכיר אותך. נ"ב, אהבת?"