רגע האמת – פרק 4

למחרת, הגעתי די מאוחר לעבודה.
יום שישי היה היום שבו הייתי מנהל את ישיבת ההנהלה השבועית. במהלך הישיבה נהגתי לשאול כל משתתף שאלות נוקבות, אבל הפעם לא שאלתי שום שאלה. בתום הישיבה, בקושי הצלחתי לעדכן אותם על מצב החברה ועל המטרות שלנו כפי שהייתי רגיל לעשות.
כולם הרגישו שמשהו "לא היה בסדר" אבל איש לא העז לומר מילה. במשך כל היום סבלתי מהפרעות ריכוז בגלל סילביה. בחמש, נטלי הביאה לי את כרטיסי הטיסה לקליפורניה וביקשה ממני את הטקסט של המצגת לדירקטוריון. פתאום, נזכרתי שהייתי זקוק לה להכנת השקפים. בעצם, עקב סילביה, לא הקדשתי רגע מחשבה לנושא. שיקרתי לה:
– עוד לא סיימתי!
– אני מצטער, אבל אתן לך את החומר מחר אחר הצהריים.
הייתי רגיל לעבוד בשבתות, אבל עבור נטלי היה מדובר במקרה חריג.
– כמובן שאני אשלם לך שעות נוספות. הוספתי בחיוך
נטלי ענתה לי:
– פיליפ, תן לי לדבר איתך בכנות?
– זה לא יכול להימשך ככה, אתה מתנהג כמו ילד, אתה לא מרוכז, לא בעניינים.
– שכחת שיש לך אחריות עצומה, ארבעים בני אדם תלוים בך!
– למה את מספרת לי את זה?
– כולם כאן יודעים שהאמריקאים חולמים על העברת המטה לאנגליה.
– אנחנו בפריז רק בזכותך, בלעדיך, כבר מזמן היו מפנים אותנו.
– אתה צריך להמשיך לנהל את החברה בצורה מעולה.
הרגעתי אותה:
– נטלי, לא השתניתי, אני אותו האיש, אותו המנהל.
– רק קרה לי דבר נפלא, נס, אהובת חיי חזרה אליי.
– אל תדאגי, יהיה בסדר, אני אמשיך לתפקד כמו שתפקדתי קודם.
התחלתי לעבוד על המצגת. אחר שעה קלה הטלפון צלצל.
– שלום אהובי, אני מתגעגעת אליך
– כן, אהובתי, גם אני מתגעגע אלייך
– פיליפ, יש לי הפתעה עבורך, הזמנתי שולחן במסעדה יוקרתית, על יד הארמון, לשמונה בערב. ניסיתי להסביר לה שהייתי כבר תקוע במשרד, לפחות עד השעה שמונה, בגלל כתיבת המצגת, אבל זה לא עזר. היא ענתה לי כאילו מדובר בנקודה שולית:
– אין בעיה, תעבוד עליה מחר! אני רוצה לראות אותך עכשיו.
מה לעשות! פתאום הבנתי את הפער החברתי בינינו. סילביה גדלה כילדה מפונקת במשפחה עשירה מאוד בלי דאגה לכסף. היא מעולם לא עבדה. בעיניה, עבודה הייתה סוג של תחביב. בישראל חיינו בבועה שלנו, לא שמתי לב למכשול הזה.
לבסוף, נכנעתי.
– בסדר! נתראה שם בשמונה.
הסתכלתי על השעון, כבר שש וחצי, בגלל פקקי תנוע, זה יקח לי לפחות שעה וחצי להגיע לוורסאי. הייתי חייב לעזוב מיד. תפסתי את המעיל שלי ויצאתי. נטלי עצרה אותי:
– פיליפ, אתה כבר עוזב, סיימת?
שיקרתי לה עוד פעם: – כמעט, נתראה מחר!
כשהגעתי למסעדה, סילביה כבר הייתה שם. כרגיל, כולם הביטו בה. איזו אישה מהממת! יופיה היה מדהים. כשנשקתי אותה, הרגשתי את הקנאה מהגברים האחרים.
– איחרת אהובי, מה קרה? עניתי בעצבנות: – שום דבר!
סילביה נתנה לי מבט מוזר:
– אתה כועס עליי?
– מה פתאום, אבל את חייבת להבין שבחברה שלנו, לא סופרים את השעות,
– אפילו נטלי, המזכירה שלי, עוזבת כל יום בשבע וחצי.
– נטלי, שם יפה, אתה חושש ממנה?
– לא! אבל אני המנכ"ל, אני צריך להוות דוגמא לכולם. סילביה הנהנה ושאלה:
– בסדר, אני מצטערת, עכשיו תגיד לי, איך היא? יפה? עניתי לה בכנות:
– כן, אבל פחות ממך.
סילביה חייכה ופתאום שאלה אותי: – שכבת איתה?
איך להתחמק מתשובה, ניסיתי להרוויח זמן.
– מה? למה את שואלת?
– שמעתי שכך נהוג. מישל, החבר שלך, עושה את זה עם מזכירתו.
הסמקתי והשבתי:
– את יודעת היטב שאני לא כמוהו.
סילביה הביטה בי בעיניה הירוקות והגדולות.
– אהובי, אני מוכנה לשמוע הכל, כבר סלחתי לך פעם על הבגידה שלך בי!
הופתעתי מדבריה!
– על מה את מדברת?
סילביה אחזה את ידי ואמרה:
– כשמישל חזר מישראל, הוא סיפר לי על מסיבת הפרידה שלו ועל הבחורה הזאת! איילת!
השמיים נפלו עליי!
– מה? את מכירה את הסיפור?
סילביה שתקה לכמה שניות והסתכלה עליי:
– כן לגמרי, התקשרתי לדודי צ'ארלס וביקשתי ממנו לברר את העניין.
– הוא קיבל עדכון מבן זוגו אליהו.
– תדע לך שאליהו ואיילת קרובים.
– צ'ארלס אמר לי שזה היה רק סטוץ ללילה אחד.
– הוא גם הסביר לי שתשלם מחיר גבוה על הטעות הזאת.
– כעסתי עליך, אבל הבנתי שנפלת קורבן למצב שלא בחרת בו. – לכן סלחתי לך!
קשה היה לי לעכל את העובדה שסילביה ידעה על איילת, אבל באותו זמן, סוף סוף, הבנתי איך אליהו ידע על הדלפת הבחינה. סילביה שאלה שוב:
– ענה לי עכשיו! אתה שוכב עם נטלי? גמגמתי:
– לא, כן, זה קרה רק פעם אחת, לפני שנה, חגגנו את המכירה הראשונה שלי והשתכרנו.
– למחרת היא זרקה אותי.
– למה, מה עשית או לא עשית?
לחשתי באוזנה:
– בלילה, כשגמרתי, קראתי לה בשמך!
סילביה חייכה, ליטפה את לחיי בעדינות והוסיפה:
– גם לי זה קרה עם בעלי. אהובי, תמיד אהבתי אותך!
למחרת, קמתי מוקדם בבוקר כדי לעבוד על המצגת שלי.
התקדמתי יפה. בסביבות השעה תשע, הרגשתי נשיקה בצוואר ויד מלטפת את שערי.
הסתובבתי. סילביה עמדה מולי, עטופה במגבת זעירה, לא מספיק ארוכה כדי להסתיר את ערוותה. הבנתי שזמן העבודה תם.
– קמת מוקדם אהובי, אתה רוצה קפה? שאלה אותי סילביה.
– לא! תודה, אני רוצה משהו אחר! עניתי בחיוך.
לקחתי את ידה וחזרנו לחדר השינה ושוב עשינו אהבה…
כשהתעוררתי, קפצתי מהמיטה. השעה הייתה אחת-עשרה, סכמתי עם נטלי פגישה בעשר. התקשרתי למשרד, נטלי ענתה לי בכעס:
– פיליפ, איפה אתה? אני מחכה לך כבר שעה!
– אני מצטער, התעכבתי, אני תכף מגיע!
סילביה הסתקרנה: – למה אתה צריך לרוץ למשרד ביום שבת? למה נטלי גם שם? מה יש לכם לעשות כה דחוף?
עניתי בעצבנות: – הסברתי לך כבר שבשבוע הבא אני צריך להציג מצגת חשובה מאוד מול דירקטוריון החברה. אני זקוק לנטלי כדי להכין לי את השקפים בצורה מקצועית.
סילביה נתנה בי מבט מוזר כאילו לא האמינה לי.
– בסדר! אני אלווה אותך, בכל אופן, התכוונתי לצאת לעשות כמה קניות.
חשבתי לעצמי: מה קרה לה, היא מקנאה בנטלי, היא רוצה לראותה, אין לי זמן לקשקושים האלה! ניסיתי לשנות את דעתה של סילביה אבל זה לא עבד, להפך!
היא לעגה לי: – ממה אתה חושש? אל תדאג, לא אפריע לכם הרבה זמן,
– אבל אני מתה לפגוש את נטלי הזאת.