רגע האמת – פרק 1

פרולוג:

כבר סיפרתי לכם איך הפסקתי להיות חוקר באוניברסיטת סטנפורד והצטרפתי לחברת מחשבים בעמק הסיליקון. הסברתי לכם איך חזרתי לפריז כמנהל המפקדה האירופאית של אותה חברה. למעשה, המתמטיקאי הצנוע הפך לאיש עסקים שאפתן.
עכשיו הגיע זמן לספר לכם על נקודת מפנה נוספת בחיי.
=====================================
שנת 1990 החלה כרגיל.
עוד המשכתי לנסוע ללקוחות בכל רחבי אירופה.
כל חודש נהגתי לטוס לקליפורניה כדי לדון עם ההנהלה לגבי צמיחת החברה. למען האמת לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי על החיים הפרטיים שלי. הייתי רווק בן שלושים וארבע, לבד, אבל לא היה אכפת לי! כל מה שעניין אותי זה העבודה.
כמה פעמים, אני מודה, השתמשתי בשירותיהן של נערות ליווי כמו אנה, ידידתה של מזכירתי נטלי.
לא היה לי זמן לחשוב על דברים אחרים כמו אהבה, משפחה או ילדים.
אין צורך להגיד שמצב זה לא מצא חן בעיניי הוריי. כמה פעמים שאלה אותי אמי בדמעות בעיניה:
– מתי תמצא לך מישהי נחמדה, יהודיה. מתי תתחתן? מתי תביא לנו איזה נכד או נכדה?
– מתי תפסיק לרוץ?
לא הייתי עונה מאומה. בכל פעם, התשובה היחידה שנתתי לה הייתה שתיקה.
פתאום, יום אחד בתחילת אפריל, הגורל הכה בי.
אני זוכר את הכל כאילו זה קרה אתמול. היה יום חמישי, הגעתי למשרדי מוקדם כדי לסיים
מסמך חשוב מאוד: תכנית עסקית של פתיחת סניף חדש באנגליה.
הייתי אמור לנסוע לקליפורניה ביום ראשון כדי להציג אותה בפני חברי הדירקטוריון.
התכוונתי לעבוד על המצגת שלי כל היום כדי לאפשר לנטלי להכין את השקפים ביום שישי.
בשעה עשר בערך נטלי פתאום נכנסה למשרדי, עיניה נצצו:
– פיליפ, יש לי גברת על הקו, היא רוצה לדבר איתך בדחיפות.
– התרגזתי!
– נטלי! אמרתי לך שאני צריך להתרכז. בשביל מה יש לי מזכירה?
– תבררי מה היא רוצה?
– נטלי התחילה למלמל :
– פיליפ, כבר אמרתי לה שאי אפשר להפריע לך אבל היא ענתה לי:
– תגידי לו שסילביה צריכה לדבר איתו!
השמיים נפלו עליי. סילביה, סילביה שלי? לא יכולתי לדבר, לבי דפק בעוצמה.
בקושי, הנהנתי בראשי. בידיים רועדות הרמתי את הטלפון.
– פיליפ?
קולה המוזיקלי לא השתנה, הקול שחלמתי אלף פעמים לשמוע שוב. לא נותר מקום לספק כי סילביה נמצאת על הקו. המום, הצלחתי רק לגמגם:
– כ..כן
– טוב, אני מוכרחת לראותך עכשיו, תרשום את הכתובת שלי בורסאי.
תפסתי פתק וכתבתי עליו את שם הרחוב והמספר.
– אל תאחר, אני מחכה לך! והיא ניתקה.
קמתי כמו רובוט, לבשתי את הז'קט שלי ורצתי החוצה. רק שמעתי את נטלי צועקת:
– פיליפ! מתי תחזור? כמו משוגע, יצאתי מהחניון ונסעתי לוורסאי. למרות השנים שחלפו, נזכרתי בדרך בקלות. פתאום הבנתי למה הכל נראה לי כה מוכר:
כבר הייתי כאן! דירתה של סילביה הייתה דירת הוריה. הם גרו בפנטהאוז בבניין מגורים מפואר עם מרפסת גג ענקית ונוף מקסים. חניתי. צלצלתי באינטרקום, דלת הבניין נפתחה.
עליתי במעלית לקומה העליונה.
דלת הדירה הייתה פתוחה למחצה. נכנסתי לאט.
יותר מעשר שנים חלפו מאז פרידתנו, והנה, היא עמדה מולי באמצע הסלון.
סילביה בכבודה ובעצמה!