קריאתו של האבוד

אני מחכה לך, אני קורא לך, אבל שום דבר בחיי לא זז.
הקול שלי נעלם, ואני מנסה לצרוח את שמך כשהחיוך שלך נשבר כמו מראה.
את זו שחייכת אז למה את זו שנעלמת? למה את זו שנשברת?
גם כשהוא מוכתם בדם, החיוך העצוב שלך לא נעלם.
חשבתי את עצמי אדיש אבל המחשבה הזאת נעלמה לה ברגע בו מתת.
הזמן ממשיך לעבור, ימים, חודשים, שנים. חשבתי שאני כבר אשכח ואמשיך הלאה,
טעיתי.

למה את ממשיכה לעקוב אחריי, להיות בכל רגע בחיי, את ממשיכה לחייך אליי ולהציק לי כמו כשהיינו רק ילדים. אני רק ממשיך להיזכר בעובדה שלא יכולתי להגן עלייך, שהייתי חלש מידי, והגעתי מאוחר מידי.
את זו שמתת, אני זה שנשבר
איך את יכולה לחייך?

עשיתי את זה, סוף סוף הוצאתי את כל הזעם שלי. זה עלה לי, בכל מי שאני.
הקרן שלי, הגאווה של הגזע שלי, נשברה. השיער הארוך שלי, שמסמל את הגזע שלי,נחתך על ידי הם.
כל קשר לאנשים כמוני נחתך, כל סימן למי שהייתי פעם נעלם.
נשארתי רק גוף ריק וחסר משמעות.

הוא, אחד מהם, אני לא רוצה לדעת איך הכרת אותו. אני שונא אותם, את כולהם, הם עשו לך את זה, הם הרסו הכול.
איך זה שהוא רץ אלייך בדיוק כמוני, באותו היום?

אני עייף. נמאס לי כבר מהכול. כבר אין לי כוח לשמוע את הקול המהדהד שלך.
הכול בשברירים, אני לא חושב שאפשר עוד לתקן אותי.

הוא הופיע משום מקום. יכולתי לראות שהוא היה שבור כמוני, לא שזה משנה את זה שאני לא מחבב אותו בכלל. אני שונא אותו בדיוק כמו שאני שונא את עצמי. שנינו לא יכולנו להציל אותך.

אילו רק היית בהישג ידי.
אילו רק הייתי מהר יותר.
אני רק יכול לשבת ולחשוב שעות מה היה יכול לקרות.
איבדתי כל תקווה לעתיד, אני רק נואש לגבי העבר.
אני מקווה שיום אחד תגידי לי שלום ותעלמי,
…
ככה לפחות שיקרתי לעצמי.