קרב על נשמת העידן החדש- יש סיכוי שיהיו לזה עוד פרקים- מחכה לתגובות ורק אז אני אדע.
אני מעולם לא הייתי רגילה לכך.
הוא תמיד היה "הרווק המבוקש" זה שלא שם על אף אחת למרות שהוא כמו אייל מול להקה של זאבים. כולן רצו אותו, הוא דחה את כולן. אני יכולה להבין אותן.. אחרי הכול לאהוב את עידן.
אחרי הכול, עידן הוא בעל שיער בלונדיני יפה, יש לו עיניים ירוקות, אפורות שתמיד גורמות לכולן ליפול, הוא מצחיק ומנגן.. אבל כולן אוהבות אותו אהבה סתמית, רק בגלל הסיבות האלו. כל אחד שאוהב באמת, יתעלם מהסיבות האלה, אני באמת אהבתי אותו- כל זה היה כי הוא תמיד הראה שאכפת לו, הוא אף פעם לא הראה לי שאני שונה למרות שאני באמת כזאת..
הוא לא היה רכלן כמו כל הבנות האלו והוא אף פעם לא שם על יופי, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אבל הכול השתנה.. הכול השתנה ביום שבו כתבתי לו ברשת חברתית את זה:
"אז ככה.. אני יודעת שזה לא הדדי או משהו כזה אבל אני מתאפקת כבר המון זמן ואני לא יכולה יותר.. אני חושבת שיש לי רגשות כלפייך.. עדיף ורצוי שלא תדבר איתי יותר כדי לחסוך את זה. אבל רק תבטיח לי שאתה לא מספר את זה לאף אחד ולא מראה את זה גם..נראה לי שאני מספיק שקופה והבנת את זה מזמן.. פשוט אל תדבר איתי או תזכיר את זה. תודה…"
הוא ענה רק אחרי איזה שבוע משהו שאני די בטוחה בשביל להתחמק מהתשובה. מאז הכול נהיה מביך יותר. לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים..
הוא רק הסתכל עליי לפעמים ולפעמים ניסה לעודד אותי למרות שהוא אפילו לא ידע שהוא הסיבה לזה.
התחלתי לראות אחרי קצת זמן שיהל- עוד ילדה סתמית שאכפת לה רק מהיופי, מסתכלת על עידן הרבה ו"מפלרטטת" אתו..
הבנתי מהר מאוד מההיכרות הקודמת שלי איתה שהיא רוצה אותו לא בגלל האופי שלו אלא, בגלל היופי שלו- בגלל זה שהוא יהיה השפוט שלה..
חיכיתי שבועיים בערך שזה יפסק, אבל לא.. שמעתי כבר שהם יצאו לסרט.. מיד הלכתי לכיוון הבית שלה ונקשתי לה בדלת
"מי זה?" שמעתי אותה צועקת
"עדי!" היא פתחה לי את הדלת ואני עם פרצוף בוכה ישר התפרצתי עלייה
"יכולתי לסבול את זה כמה ילדים.. שהסתכלתי עלייך מסובבת אותם, גורמת להם להיות השפוטים שלך.. אבל עד אליו.. אבל מה אני מבינה באהבה? אני בת 15 שבחיים לא היה לה חבר. אז איך זה שבכל זאת אני מבינה שאת לא באמת מרגישה אליו כלום? איך זה שבכל זאת קל לי להבין שעכשיו את מסובבת גם כן את עידן על הקרוסלה שלך? אין איך לעצור אותה? אני לא אוכל לסבול אותו נשבר אחרי מה שתעשי לו.. זה לא מגיע לו!" דממתי ישר אחר כך מולה.
"אז בגלל זה באת?" היא שאלה ברשעות
"כן! רק אל תפגעי בו אני מתחננת.." אמרתי לה
"תראו, תראו.. למישהי פה קצת אכפת מהנסיך.." היא אמרה
"הוא לא נסיך! אבל הוא גם לא שפוט שלך! בבקשה תפסיקי לצאת אתו.. שנינו יודעות שאת פשוט צריכה לנקות וחסר לך סמרטוט..באמת שאם היית אוהבת אותו באמת אני לא הייתי מנסה לעצור בעדך.." אמרתי וניסיתי להסתכל לה בעיניים
"זה שאת אוהבת אותו זה לא אומר שהוא מגיע לך.." היא אמרה לי וטרקה לי את הדלת בפרצוף.
הרגשתי סחרחורת נוראית.
יום אחרי קמתי וראיתי את שניהם נכנסים מחובקים לבית הספר.. זה היה היום הגרוע בחיי.
"תראי אותם.." אמרתי לענבל
"אל תדאגי.. היא אשפה והוא יבין את זה.."
"אבל הוא לא.. היא מסחררת לו את הראש כל כך חזק שאני לא בטוחה שהוא עוד זוכר מי אנ-" נקטעתי במבט מרושע שהיא 'שלחה' לי.
אני לא מבינה את זה.. התחלתי לבכות ופשוט נעלתי את עצמי בשירותים..כל היום רק חשבתי על זה. חשבתי עליו, על כך שאפילו את הקשר המועט שהיה לי אתו אני הצלחתי לאבד..
בלילה אני התעוררתי בסביבות חצות כשכולם כבר ישנים כי יש עבודה ובית ספר וישר הסתכלתי לכיוון ארון המשקעות וישר גנבתי את הרום שראיתי שם ויצאתי בשקט בשקט מהבית.
התיישבתי על המצפה שבגבעה של הגן הציבורי שליד ביתי והתחלתי לשתות מול הנוף המרהיב.
שמעתי לפתע מאחורי צחקוקים ואת מי אני רואה מרחוק? את יהל ועידן יושבים וצוחקים ליד שולחן הפיקניק. לקחתי עוד שלוק ומאותו הרגע אני כבר לא זוכרת כלום עד שראיתי שחור בעיניים.
"הינה היא פוקחת את העיניים בוא נלך.." שמעתי את יהל ועידן הסתכל עליה במבט כועס.
"מה הולך פה?" שאלתי עם בחילה נוראית.
"יהל את יכולה בבקשה לחזור הביתה? יש לי שיחה לעשות עם עדי.." הוא שאל ויהל עשתה פרצוף והתחילה ללכת.
"בואי" הוא אמר והתיישבנו על ספסל.
"עדי יש לך בקבוק רום ביד.." הוא הסתכל עליי באכזבה..
"את אף פעם לא שותה!! מה עובר עלייך??" הוא כעס כל כך
"בבקשה תעני לי.." הוא נרגע קצת כשהבין שאני חלשה.
"אני לא יכולה.." אמרתי לו ובכיתי..
"בואי אני אחזיר אותך הביתה..בינתיים אני אצפה להסבר.." הוא אמר
הוא עזר לי לקום ונתן לי יד.
"אז מה קרה?" הוא שאל
"אני לא יכול-" הוא קטע אותי "את יכולה הכול.. נו.. אני דואג לך.. אני מפחד עלייך.." הוא אמר ואני לא האמנתי אף פעם שהוא היה עושה בשבילי משהו כלשהו.
"טוב.." אמרתי
"יהל לא באמת אוהבת אותך.." אמרתי לו.
"רגע מה? וגם אם זה נכון.. איך זה קשור אלייך?" הוא שאל ופשוט התיישבנו וספרתי לו הכול..
"וואו.. אז למה לך כל כך איכפת ממני?" הוא שאל
"תראה.. ממה שקרה בקיץ, לא רק שהוא ככה מכיתה ז', זה גם הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב.." עניתי והשפלתי את פרצופי
"מה זאת אומרת?" הוא שאל וישר עניתי
"אני אוהבת אותך.."
שתקנו לכמה שניות, השניות הארוכות בחיי.
הוא מיד נשק אותי את הנשיקה הראשונה שלי ואמר "גם אני אוהב אותך."
ברגע זה הבנתי שהצלחתי לנצח וזכיתי במי שמגיע לי..
תגובות (0)