קצין אשם ואחות קטנה שכולה

"יאללה אני זזה." אספתי את דברי מהשולחן. השעה הייתה רק שתיים עשרה בצהריים והגעתי לא מזמן אבל מחר יום הזיכרון לכן כנראה שלא אקבל פרצופים.
"אם את צריכה משהו תתקשרי אלי, בסדר?" אלה, החברה היחידה שלי בכיתה תפסה בידי. חברה ללימודים לא מעבר.
"ללי, אני לא מסכנה והכל בסדר, את יודעת שאני לא אוהבת את הפרצופים האלה אז נתראה בראשון?" חייכתי אליה והיא הנהנה.
נסעתי הביתה כרגיל, עצרתי בתחנה המרכזית לקנות לי שייק בריא ועליתי על האוטובוס לקיבוץ.
ירדתי במדרגות לחצר כשכל תשומת הלב שלי מכוונת לפוסט המוגזם מאוד שנכתב על כנאפה שנשאבתי לקרוא בזמן ההליכה מהתחנה הביתה.
"היי אמא." מלמלתי לכיוונה כשראיתי את דמותה בזווית העין יושבת על הספה בחוץ מעשנת סיגריה.
"לא תגידי שלום?" שמעתי כל צרוד ומוכר ומיד הרמתי את הראש.
הוא ישב שם. גבוה ויפה כתמיד. זיפים עבים וכהים ועיניים כחולות נוצצות.
חייכתי בתדהמה. זה גיא. כל כך הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהתראינו. הסיפור שלנו התחיל בחודשים שאחרי המוות של נדב, הוא הציל אותי, הרגיש את החובה לשמור עלי, מתוך אשמה על אף שמעולם לא האשמנו אותו. אבל הקשר ביננו שהלך והתהדק מפעם לפעם רק הוריד אותו למטה. ועכשיו הוא כאן, יושב עם אמא שלי בספה בחצר שלנו, ניראה קצת יותר שליו ומאוזן וזה משמח אותי.
התקרבתי לכיוונו, משתחלת בין הספה לשולחן העץ הקטן והכבד. הוא נעמד, גבוה ממני בשני ראשים. לבוש במכנסי ג'ינס כחולות וחולצת מיקרו פליז שחורה. הנחתי את ראשי על החזה שלו וסגרתי את ידי מסביב לגופו בזמן שעטף את גופי עם ידיו הארוכות.
זה ארך שניה וחצי פחות או יותר אבל התחושה ששלחה לי זרמים בכל הגוף הייתה בלתי נשכחת.
"איך גדלת." הוא אמר וליטף את לחיי.
התיישבנו על הספה הבלויה. אמא שלי, שאולי לרגע קטן התעופפה ממוחי המחשבה שהיא צופה בכל הסיטואציה אבל ניראה היה כי היא לא שמה לב למשהו חריג. סך הכל ההורים שלי תמיד ידעו שאנחנו מאוד קרובים. הם פשוט לא ידעו עד כמה.
גיא לימד אותי את השיעור הכי חשוב בחיים. כשאוהבים מישהו צריך לשחרר.
הכרתי אותו לראשונה בשבעה. הוא היה שם כל הזמן, כמו הרבה אנשים נוספים. מניחה שגם לא בדיוק כל הזמן – עבר וחזר בין הבתים של כולם. כל ה-12 הנוספים.
באחד הימים אני השתגעתי וברחתי החוצה לכיוון השדות. אמא שלי ניהלה והוא יצא בריצה אחרי כדי לעזור לה.
רצתי בכל כוחי, רציתי לרוץ כמה שיותר רחוק כמה שיותר מהר עד שלא יהיה לי אוויר. גיא יצא אחרי בריצה והדביק את הפער ביננו תוך זמן קצר עד שעטף אותי עם ידיו והרים אותי כשרגלי מתנתקות מהקרקע ולא מאפשרות לי להמשיך לרוץ.
הוא הניח אותי לאט אחרי התנגדויות רבות.
'מי אתה?' שאלתי אותו בגסות. הוא לא השיב.
*
לאט לאט התחלנו להתקרב. גם אחרי השבעה הבית עוד היה גדוש באנשים. יום אחד הוא הגיע על מדי ב' מלוכלכים. ישר מהשטח. זה היה היום שראיתי את הדרגות.
כשהוא בא לחדרי לראות מה שלומי הוא הרגיש שאני קצת מתוחה.
'מה קרה? חשבתי כבר שאנחנו חברים' זה עצבן אותי נורא שהוא דיבר ככה כאילו אני ילדה קטנה שהוא מטפל בא. ידעתי שהוא צריך אותי יותר ממה שאני צריכה אותו. הוא הרגיש את הצורך לטפל בי כדי להצליח לשמור את הראש מעל המים ולא להיחנק.

'מה ה… תפקיד שלך?' שאלתי בפעם הראשונה. למרות כל הזמן שבילינו ביחד בשבעה, הוא לקח אותי לסיבובים בשדות להתאוורר ושיחות על החיים. לא רציתי לדבר על אחי רציתי רק לברוח וגיא זרם איתי.
'נבהלת מהדרגות אה?' הוא גיחך. 'הייתי מפקד בפלוגה שלו, ס' מ"פ, זה משנה?' הוא הרצין את פניו ושאל.
'לא מה אכפת לי.' אמרתי ונשענתי לאחור על מיטתי.
'אתה לא עושה לי טובה שאתה פה,' הוספתי, 'אני לא צריכה טיפול.'
'אני יכול ללכת אם את רוצה.' הוא אמר. 'תעשה מה שאתה רוצה.' אמרתי וסובבתי את ראשי לקיר.
אחר כך הרגשתי את משקלו קם מהמיטה ויוצא מהדלת.
בסוף המבצע הוא הגיע שוב. דיבר עם ההורים שלי שיחה רצינית בחוץ. ואז עלה לבקר אותי כהרגלו.
הוא פתח את הדלת והביט בי בעיניים נוצצות.
לפני שפתחתי את פי לומר דבר הוא לחש 'אני עושה טוב בעיקר לעצמי.' הוא אמר, מתייחס לשיחתנו הקודמת, התלבטתי לרגע אם הוא אכן מדבר באמת או שזה רק איזה כלי להתקרב אלי אבל משהו בגוף שלו, הכתפיים הכפופות הנפולות היה ניראה עייף ומותש.
'אז אל תתנשא מעלי.' אמרתי. 'שב.' פיניתי לו מקום על המיטה שלי וסימנתי לו להתיישב.
'למה באת?' שאלתי אותו.
'לדבר עם ההורים שלך.' הוא אמר.
'כן את זה הבנתי, על מה?' שאלתי בחציפות של ילדה בת 16.
'הדיחו אותי מהתפקיד, ובצדק. הגעתי כדי לספר להם את זה.' הוא אמר, 'שאני אשם'. הוא חתם.
*
חודש אחרי זה ארזתי תיק והחלטתי לצאת. אמא שלי צעקה והתעצבנה שאני לא מתחשבת ושהיא לא מסוגלת להתעסק גם בזה עכשיו. הסברתי לה שאני לא מסוגלת להישאר בבית יותר ולא מסוגלת עם כל הפלוצים של כולם וללכת על ביצים בבית שלי. שאני חייבת אוויר.
אז היא ההתקשרה לגיא, כי ידעה שהיינו מאוד קרובים. הוא היה באמצע שביל ישראל והוא אמר לה שאני מוזמנת להצטרף אליו. העניים שלי נצצו מהתרגשות אפילו שאמר לה שתוך כמה ימים אני כבר אחזור הביתה בריצה. למחרת בבוקר המאוחר הוא פגש אותי במרכזית של חיפה, דפק שווארמה של גבר שלא אכל משהו רציני שבוע ומשם לקחנו אוטובוס שהוריד אותנו באיזשהו מחלף ותוך הליכה של כמה קילומטרים נעלם כל זכר למעשה יד אדם. רק אנחנו והטבע האינסופי של הצפון.
באותו לילה שנינו הרגשנו אחרת כששכבנו זה לצד זה בשקי שינה נפרדים, מסתכלים לשמים ולא מדברים. 'אתה יכול להתכחש לזה כמה שאתה רוצה,' אמרתי, 'ואם תשאל אותי לְמָה אני אשתגע.'
'אני יודע.' הוא לחש אחרי כמה שניות.
הסתובבתי על צידי, והסתכלתי עליו, שקוע בשמיים. רכנתי מעליו ונישקתי קלות את שפתיו.
הוא עצם את עיניו ונישק אותי קלות בחזרה.
כשהתרחקתי הוא הסתכל עלי במבט חצי מופתע וחצי לא.
רכנתי מעליו פעם נוספת ונישקתי אותו שוב. בעדינות.
הוא הניח את ידו על לחיי ונישק בחזרה.
תוך כדי שנישקתי אותו קיפלתי את רגליי אל מחוץ לשק השינה שלי והזדחלתי לתוך שק השינה של גיא. גופו החם היה צמוד אלי וליבו פעם בקצב לא רגיל.
הוא תפס את פניי וליטף את שערי ורכן לנשק אותי שוב.
רגליי משתלבות ברגליו ואני משחקת איתם בין כפות רגליי.
ידי יורדות לשולי חולצתו ומלטפות את ביטנו שמתכווצת למגען המדגדג. אני מעלה את החולצה במעלי גופו הוא עוזר לי להוריד אותה מעל ראשו.
ידיו יורדות לשולי חולצתי אך הוא רק מלטף את גבי ואני זו שמושכת אותה מעלי.
הוא נושק לסנטרי ויורד בנשיקות לצווארי, מנשק את קו הלסת והאוזן שמעבירים רעד בכל גופי.
הוא לא ממתין ופותח את החזיה שלי שנעלמת בתוך שק השינה מלטף את שדיי ומנשק ומוצץ את פטמותיי בזמן שאני פולטת גניחות קלות מפי.
הורדתי את המכנס ביחד עם התחתון ובעטתי אותם לתוך חלל שק השינה במהירות. גיא ליטף את גבי והמשיך לכיוון ישבני עולה לצד ירכי ומעביר את אצבעותיו בעדינות כאילו הוא פורט על שפתיי התחתונות ויכול לחוש את הרטיבות שהתנועות האלה גרמו לי.
שלחתי את ידי תחתוני הבוקסר שאיתם תיכנן לישון ותחבתי אותה לתוכם חופנת באצבעותיי הקטנות את איבר מינו ומורידה אותם עוד ועוד למטה עם ידי השנייה. הוא הוריד אותם לגמרי במהירות וליטף את גופי בידו הגדולה ונעצר על מותני בידו האחת ובידו השנייה עלה וליטף את צווארי.
הוא נישק אותי פעם נוספת לפני שעלה מעלי וחדר לאט בפעם הראשונה.
נשכתי את שפתיי כשמילא אותי והתחושה החמה התפשטה בגופי. הוא נשך את לשונו ושיחרר אנחה. 'את מלאך.' הוא מלמל כשבהה במבטי הענוג נושכת את שפתי ובוהה בכמיהה בעיניו.
כרכתי את ידיי סביב צווארו ואת רגליי סביב מותניו. הוא התחיל לנוע באיטיות בתוכי, פנימה והחוצה בכל חדירה דוחף קצת יותר עמוק ומצמיד את אגנו לאגני. זה לא לקח הרבה זמן כשתנועותיו נעשו מהירות יותר וחזקות יותר עד שהתקשה כנגד גופי ופרק את מטענו עמוק בתוכי. הוא ליטף את שערי ונישק את מצחי פעם נוספת לפני שיצא ממני. הנחתי את ראשי על חזהו והוא סגר את ראשי בסנטרו, ידו נעה במעלה גבי וצווארי מלטפת אותי ומחבקת עד שנרדמתי בזמן שגיא נישאר בוהה בכוכבים למי יודע כמה זמן.
התעוררנו מאור השמש, מאוחר יותר מכל יום רגיל מאז שהתחלנו לטייל. איתרתי את פרטי הלבוש שלנו אחד אחד ודגתי אותם בכפות רגליי לפני שהתלבשנו.
יצאנו משק השינה, צחצחנו שיניים ושטפנו פנים מבקבוק מים שיועד לכך.
ניגשתי להוציא את הגזייה מהתיק וגיא אמר לי לא, שהוא שמע על נביעה מטורפת שיש באזור, היא לא על השביל אבל נשמע שהיא שווה את זה.
צעדנו אליה קצת יותר משעה ובהחלט הייתה פיסת גן עדן קטנה. נביעה בינונית נשפכת לבריכת ביטון מים קרירים ונעימים. מיד פשטנו את בגדנו וטבלנו במים הקרירים. שטפנו את גופינו וראשינו, צללנו והשפרצנו אחד על השנייה. זה שבר קצת את הקרח של ההליכה שבשילוב עם בוקר באופן כללי ואירועי הלילה הייתה שקטה מהרגיל.
ליפפתי את גופי סביב גופו בתוך המים והבטתי בעיניו. 'היה לך כיף אתמול?' שאלתי בביטחון.
'יש לך ספק?' הוא השיב בלי לחייך. לא עניתי ורק התעמקתי בעיניו המהפנטות וקירבתי את שפתיי לשפתיו. הגברתי את קצה הנשיקה ונעתי על גופו מסמנת לו שאני רוצה יותר.
הוא הצמיד אותי לקיר הבטון והחזיק את רגליי שהיו מלופפות סביבו. שחררתי את אחיזת רגלי מגופו והפכתי את גופי לעבר הקיר כשאחוריי צמודים לגיא.
באותם רגעים כשהתנגבנו והתלבשנו כבר ידענו שאנחנו לא ממשיכים לטייל. בלי לדבר על כך בכלל גיא ניווט אותנו לתחנת אוטובוס קרובה משם עלינו על אוטובוס לתל אביב ומשם לירושלים לדירתו.
הדרך למטה הייתה קצרה. את כל הרגשות שהיו לנו היינו פורקים אחד אצל השניה.
אחרי יומיים שבהם לא יצאנו מהדירה חזרתי הביתה.
סיפרתי להוריי שנהנתי מאוד מהשבוע הזה, שזה איוורר אותי ושאני מרגישה יותר טוב וכבר בשבוע לאחר מכן חזרתי ללימודים.
החזרה הייתה קשה, הפרצופים המבטים, הם לא נותנים לך רגע לשכוח. העדפתי אותם שותקים ומנומסים ושנאתי את האלו שהעיזו לשאול אותי לשלומי. שנאתי את המבט המרחם והעיניים המרחמות.
גיא היה מגיע בלילות, כל כמה ימים היה דופק על חלון חדרי והייתי מכניסה אותו מהדלת החיצונית שהייתה לי ישירות מהחדר. היינו שוכבים ונרדמים יחד וגיא היה עוזב בבוקר מוקדם, לפני שהייתי מתעוררת בכלל. היו ימים שהוא היה נישאר איתי במיטה עד שההורים שלי היו יוצאים מהבית, כל אחד בורח למה שמעסיק אותו, והיינו יושבים בחוץ ושותים קפה ביחד.
הביקורים של גיא בלילות נעשו דחופים יותר ויותר עד שמצאתי אותו במיטתי כמעט בכל לילה במשך שבועות.
'אני בדיוק נכנסת למיטה, יש לי איזה מבחן מחר.' אמרתי לגיא בטלפון שאין לו טעם לבוא היום כי אני כבר הולכת לישון.
'מה כבר?' לא היה ניתן לפספס את כולו המאוכזב.
'כן מה לעשות.' אמרתי לא מתרגשת ואיחלנו לילה טוב אחד לשני.
בשלוש בלילה התעוררתי מהדפיקות על החלון. פתחתי את דלת חדרי החיצונית והבטתי בגיא בפליאה.
'מה קרה?' שאלתי.
'הייתי חייב לראות אותך.' הוא ניכנס לחדרי מתנדנד ונחת על מיטתי, משך אותי מעליו.
'מה אתה שיכור יעני?' הרמתי עליו חצי גבה כששכבתי מעליו בתוך אחיזתו.
'ששש' הוא לחש והצמיד את שפתיי לשפתיו. הוא הוריד את הפיג'מה שלי בחוזקה והצמיד אותי למיטה.
זו הייתה הפעם שחלחלה בי ההבנה שגיא לא במצב טוב.
ידעתי שהמצב שלנו שונה. איבדתי את אחי, הבית כבר לא יראה אותו דבר אבל אצל גיא זה אחרת.
הוא איבד 12 פקודים שלו, הצבא הפיל עליו את האחריות והדיח אותו מהתפקיד. מקצין מוערך להיות מודח מהתפקיד, הוא הרגיש שהאשמה מוטלת על כתפיו ועל אף שכולנו ידענו שאין לו שום יד בדבר ובליבו גם הוא ידע העובדה שבאופן רשמי הכל באשמתו, זה היה משקל כבד מידי לכתפיו. הוא לא ידע איך להתמודד.
חוץ מהמשפחה שלנו היה לו עוד 12 משפחות שהרגיש חובה עצומה כלפיהם. ואלי, כאחותו הקטנה של אחד מחייליו הרגיש את החובה לשמור ולהציל עד ששקע בתוך רגשותיו והדרך למטה כמו שאמרתי מקודם – מהירה.
באותו הערב הבנתי שעליי לשחרר את גיא בהקדם, לפני שישקע אפילו יותר עמוק. אני אסתדר, אבל הוא חייב להציל את עצמו לפני שיהיה מאוחר מדי.
שבועיים אחר כך, אחרי שהגיע אלי כל לילה מאז התקרית ודחיתי את הקץ אבל כבר ידעתי שזה חייב להיעשות.
'אנחנו צריכים לדבר גיא.' אמרתי לו בטלפון. 'אני אבוא אליך?' הצעתי.
*
'זה לא טוב לך מה שקורה.' הכרזתי כשישבנו בסלון של הדירה הקטנה שלו. 'אני רואה אותך שוקע ואני מפחדת שלא תהיה דרך חזרה.'
'את מדברת שטויות.' הוא ביטל אותי.
'גיא אני מכירה אותך, אני יודעת שזה נוח לך כל הסיפור אבל זה רק מטשטש את הבעיות האמיתיות שלך שאתה צריך להתמודד איתן ולא עושה את זה.'
המילים שלי חדרו אליו, הוא לא הסתכל עלי ולא זז. רק שיחק עם אצבעותיו.
'אתה חשוב לי מידי כדי לתת לך לשקוע, אתה חייב לצאת מהלופ הזה שנכנסת אליו, יש חיים בחוץ והם יהיו טובים אליך, אני מבטיחה.' חייכתי אליו. חיבקתי אותו חזק ונפרדנו לשלום.
באותו לילה הוא הגיע אלי שוב, נסער ומבולבל, במבט מתחנן אמר שהוא רוצה להרגיש אותי בפעם האחרונה.
אחרי שסיימנו שכבנו מחובקים במיטה.
'אני נוסע.' הוא אמר.
'לאן?' שאלתי.
'רחוק, לא יודע.' הוא השיב, 'אני צריך לדעת שאת תהיי בסדר.'
'אני אהיה.' הבטחתי. 'אל תדאג לי.'
הוא אימץ אותי אל חיקו בחוזקה. שואב ממני כוחות אחרונים.
'אם אני אשאר עכשיו זה יהיה בדיוק כמו תמיד ואני אמצע את עצמי פה גם מחר.' הוא אמר ולא יכולת שלא להסכים.
הוא קם ממיטתי משאיר אותי בהמולת השמיכות ולבש את בגדיו.
הוא התיישב על קצה המיטה והתקרבתי עליו על ברכיי.
'תשמור על עצמך.' הוא הצמיד את מצחינו כשביקשתי, דמעות זלגו מעיניו.
הוא אחז בי חזק ונשק למצחי בפעם האחרונה לפני שעזב. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

ועכשיו אחרי יותר משנה מהלילה ההוא בחדר שלי כשראיתי אותו בפעם האחרונה הוא יושב בחצר ביתי מדבר עם אמא שלי על הטיול.
'מתי חזרת?' שאלתי בפליאה.
'לפני קצת יותר מחודש, נכנסתי לדירת שותפים בתל אביב עם חברה טובה שלי.' הוא סיפר.
'איזה יופי.' אמרתי בחיוך. איזה כיף לראות אותו ככה.
'תבוא איתנו לטקס מחר, גיאצ'וק'?' אמא שלי שאלה.
'מה מה איזה טקס אמא על מה את מדברת?' חתכתי אותה.
'בהר הרצל טל, כמו בשנה שעברה.' היא השיבה.
'לא,' ביטלתי, 'זה היה סיוט,' מחיתי, 'אני לא באה לדבר הזה.'
'טל תפסיקי, אם אנחנו הולכים את תבואי איתנו,' המבט המתחנן בעיניה היה פתטי. 'גיא תבוא איתנו?'
'לא כדאי לך.' אמרתי לפני שיספיק להגיב.
'אני אבוא וטל תבוא כמו גדולה.' הוא השיב לאימי.
*
הטקס היה נורא, כמו שחשבתי. גם כשאת חושבת שאת מתמודדת ומתחילה להמשיך בחיים לשבוע הזה יש כוח קוסמי להפיל אותך בחזרה עמוק לתוך העצב. האוויר אחר, דחוס יותר. אני שונאת להיות ככה. לא רוצה להיות חלק מהשכול.
גם העובדה שגיא היה שם לא הקלה. להפך היא העיקה עלי. לא ידעתי מה אני מרגישה אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו ואפילו שבא איתנו לא נשאר לידי בטקס. הוא הכיר שם את כולם והמועקה ניכרה במבטו.
הוא ליווה אותנו בחזרה לאוטו, כולם שותקים ומלווים במבטם את כפות רגליהם הפוסעות על הכביש.
'טוב לראות אותך מתוק.' אמא שלי חיבקה אותו ליד דלת הרכב הפתוחה. 'תבקר אותנו כשתהיה שוב באזור, אתה תמיד מוזמן.' היא חייכה.
'אתה נוסע לתל אביב? אני יכולה לתפוס איתך טרמפ?' יריתי לאוויר.
'מה תל אביב עכשיו טל, מה יש לך לנסוע?' אמא שלי ענתה מהר לפני שהספיק להשיב.
'כן תל אביב, לא יכולה להיות פה עוד שניה בכל אווירת הדיכאון הזאת. אני לא נכנסת לזה שוב. לא מסוגלת.' מחיתי.
אמא שלי נעצה בי במבט חודר, אני יודעת מה היא רוצה להגיד גם בלי שבכלל תדבר. לא טל. לא היום.
'יש לי רעיון,' גיא קטע את פרצופה הדואג והנוזף של אימי שבאה להגיב, 'את מוזמנת אלי, עברתי לדירה בתל אביב עם שותפה מאוד נחמדה, תבואי, תהיי אצלי כמה שתירצי. תתאווררי.' גיא הציע לאימי.
*
באוטו של גיא היה שקט. הוא לא דיבר וגם אני לא, עד אזור לטרון עוד הרדיו דלק עם שירי יום הזיכרון עד שכיביתי. שמתי את ראשי על החלון ונרדמתי לאחר כמה נשימות עמוקות.
התעוררתי כשגיא הוציא את המפתחות מהסוויץ'.
'הגענו.' הוא נישאר ישוב במושב הנהג.
יצאנו מהרכב שלו והתקדמנו לכיוון הבניין כשעצרתי ונשענתי על קיר הלבנים הנמוך שתחם את שביל הגישה לבניין.
'מה?' גיא הסתובב אלי כששם לב שעצרתי, 'את לא רוצה להיכנס?' הוא שאל.
משכתי את ידו וקירבתי אותו אלי, מצמידה אותו אל גופי.
'התגעגעתי אליך.' אמרתי בשקט משחקת עם סנטרו באצבעותיי מרכינה אותו מטה.
'גם אני.' הוא רעד והצמיד את מצחו לשלי. 'מאוד.' הוא הוסיף ונשק לשפתיי.
הנשיקה שלו הייתה עדינה וכך גם ידיו שאחזו במותניי ובעורפי. רציתי להרגיש אותו יותר, לטעום יותר. לא ידעתי כמה התגעגעתי לזה עד שהוא נגע בי.
'בואי, נעלה.' הוא עצר את הנשיקה שהפכה לחזקה וסוערת יותר ביוזמתי.
עלינו לדירה שלו שנמצאת באחד הרחובות הקטנים והשקטים ליד כיכר רבין.
הוא פתח את הדלת בצרור המפתחות שלנו ונכנסנו פנימה. הדירה הייתה צעירה וביתית עם מרפסת קטנה שיוצאת מהסלון. בפינת האוכל ישבה בחורה צעירה עם המחשב שלה. זאת ודאי השותפה שלו.
'שלום.' היא אמרה בקול מעט מופתע אך פניה היו מחייכות ומזמינות.
'זאת איילת השותפה שלי וחברה טובה,' גיא פנה אלי. 'זאת טל.' הוא אמר ולא המשיך.
פיה נפער מעט, הייתי כמעט יכולה לטעות ולחשוב שהיא כבר שמעה עלי אבל זה יהיה מטופש. איזה סיבה יש לגיא לספר עלי.
'היא באה להתאוורר קצת, היא תישאר כאן כמה ימים.' הוא הכריז.
'בשמחה,' היא אמרה מיד. 'תרגישי בנוח.' הוסיפה.
הוא הוביל אותי לחדר שלו וברגע שסגר את הדלת הפלתי אותו על המיטה ועליתי מעליו.
*
בערב ישבנו במרפסת ואיילת הצטרפה, הם סיפרו שהם חברים טובים מילדות ושאיילת הייתה בהודו וגיא הצטרף אליה לטיול וכשחזרו נכנסו לדירה הזאת ושיש עוד שותפה שנכנסת לפה בחודש הבא. לא יכולתי שלא לחשוב על זה שגיא נסע להודו מפורק אז כשעצרתי את הקשר ביננו שהוריד אותו למטה, הוא בטח הגיע וסיפר לה הכל וזה מסביר את המבט המופתע שהיה לה על הפנים לפני כמה שעות כשנכנסנו לדירה וגיא הציג אותי בפניה.
ישבנו על הספה שבחוץ רגלי מיושרות על בירכיו של גיא והוא מלטף את ירכיי החשופות במעגלים, לא מתבייש מנוכחותה של איילת.
היא בוודאי יודעת שכל העניין פה לא ידידותי ותמים כשיצאתי מחדרו כמה שעות אחרי שנכנסתי לבושה בחולצתו ובמכנסי פיג'מה קצרים.
איילת שאלה באדיבות אודות הטקס בבוקר ושאלה אם יש לנו גם טקס עכשיו בערב. רוב הטקסים הם בדרך כלל בערב אבל הטקס בבוקר היה מוקדם להם של הרוגי האסון שנדב נהרג בו בעזה ביחד עם 12 מחבריו למחלקה. כאילו מה שחסר זה עוד טקס להיות בו.
'טל פחות בקטע של טקסים.' הוא חייך והביט בי.
'יש את שירים בכיכר,' איילת סיפרה. 'מעניין אם נשמע את זה מפה כי זה ממש קרוב. זה אמור להתחיל ממש עכשיו.'
לאחר חצי שעה התחלנו לשמוע בזה אחר זה את שירי יום הזיכרון המוכרים והעצובים שטובי אמני ישראל עלו לשיר בזה אחר זה.
'את זה את ממש אוהבת, אני זוכר.' גיא אמר כשעמיר בניון פתח בשיר געגוע.
'נכון.' אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו, עוצמת את עיניי וחוזרת בלי קול אחרי המילים.
*
בערב שאחרי, ערב יום העצמאות, שכבנו בסלון בזפזופים בלתי פוסקים בטלוויזיה. זה השעות הכי קשות. לוקח כמה זמן לעצב של יום הזיכרון לחלחל והוא מכה בך בדיוק כשכולם מתחילים לחגוג את יום העצמאות.
בלילה איילת יצאה עם חברים, כמובן שהיא הזמינה את גיא ואותי אבל גיא סירב בנימוס ולא היה קשה להבין שאנחנו ממש לא במוד. כשנשארנו רק שנינו איכשהו מצאתי את עצמי מעלה זיכרונות על נדב ומספרת כל מיני סיפורים שבטח מעניינים רק אותי ולא אף אחד אחר. כשהדמעות התחילו לרדת עצרתי. אמרתי לו שאני לא רוצה להיות כמו ההורים שלי שמספרים לכל בן אדם שנקלע בדרכם על איזה מדהים נדב היה. אני יודעת שהוא היה, הוא היה האח הכי טוב בעולם אין רגע אחד בחיים שהוא לא במחשבות שלי, אבל לאף אחד לא באמת אכפת לשמוע את הסיפורים האלה חוץ מביום הזיכרון.
אבל לגיא אכפת. גיא מכיר את נדב. לגיא יש סיפורים משל עצמו על נדב. מדי פעם הוא ניזכר באחד שאף פעם לא שמעתי. אני שמחה להיות ביום הזה איתו ולא עם אף אחד אחר. מעניין מה נדב היה חושב על הקשר הזה שלנו. הוא יודע שאני חזקה ושאני זאת שמחזיקה אותו. מעניין אם הוא היה שמח.

בצאת יום העצמאות העיר התחילה לחזור לשגרה. ההמולה והרעש ברחובות עשו לי טוב. גיא ואני טיילנו בלי סוף בים ובטיילת, באופניים ובפארקים והוא הכיר לי את החוויה התל אביבית שכל כך שונה מהקיבוץ שלי. יש בזה קסם אין ספק. אני ארצה לגור פה. אתם יודעים, יום אחד כשאהיה גדולה.
חוץ מהטיולים לא יצאנו הרבה מהבית. השלמנו פערים גופניים בעיקר. במיטה, במקלחת. וגם בסלון ובמטבח כשאיילת לא הייתה. אם זה היה תלוי בי גם במרפסת זה רעיון מעולה אבל גיא הזכיר לי שהוא צריך להמשיך לגור פה אחר כך וזה לא בא בחשבון.
'תגיד,' שאלתי כשראשי מונח על חזו ואנחנו ערומים מתחת לשמיכות. 'איילת או מישהו אחר מהחברים שלך, לא יודעת למי סיפרת. הם אמרו לך פעם משהו על זה שאני… אתה יודע… קטנה?'
'למה את שואלת?' הוא רומם מעט את ראשו כדי להביט בי אבל אני השארתי את ראשי עליו ולא יצרנו קשר עין.
'סתם חשבתי, מעניין אותי. בכל זאת זה לא רגיל.' שיתפתי.
'כן נכון. אם הם אמרו משהו…" הוא חשב בקול רם.
'סיפרת לה בהודו, אחרי שנסעת?' כיוונתי אותו.
'כן.' הוא ענה בלי להתמהמה. 'אני חושב שהם חשבו קצת שהשתגעתי. אבל מהכל, לא בגלל הגיל שלך. זאת אומרת גם, אבל גם בגלל שאת אחות של נדב וגם בגלל זה שהייתי תלוי בך ולא אחראי. אני זוכר שכמה חודשים אחרי, שכבר הייתי יותר טוב איילת ואני דיברנו על זה שוב. עלייך. היא אמרה שאת צריכה להיות ילדה מאוד מיוחדת בשביל שיהיה לך את הכוח לשים לי את הגבול לפני שאני קובר את עצמי חי.' הוא סיפר ואני שתקתי.
אף פעם לא ידעתי איך הוא הרגיש. אף פעם לא דיברנו על זה. על פעם. אני לא חושבת שהבנתי שהוא במצב כל כך קשה כשאמרתי לו שדי. חשבתי שזה סתם מין לופ כזה של שתיה וסקס וחוסר מעש בחיים ובגלל זה רציתי לנתק אותו ממני, שיהיה לו קשה, שיצטרך להתמודד.
'וזה בהחלט מה שאת.' הוא הוסיף וקטע את המחשבות שלי שהפליגו לעבר.
'מה אני?' איבדתי הקשר.
'ילדה מיוחדת.' הוא נשק לראשי.
'תגיד אתה לא עובד בשום דבר? איך אתה משלם על הדירה הזאת אם אתה רק בבית?' התרוממתי לפתע נועצת בו מבט.
'אה…' הוא גמגם וזרק את ראשו אחורה על הכרית.
'אני עובד, כן. אני עובד.' הוא חזר על עצמו מעביר יד בשערותיו ונושף החוצה.
השארתי את מבטי השואל אליו וחיכיתי בשקט שימשיך להסביר למה 3 ימים מאז שעבר יום הזיכרון הוא עדיין בבית.
'אני פשוט לקחתי חופשה קצרה, אני מעדיף להיות איתך עכשיו.' הוא הסביר.
לא אהבתי את זה בכלל. החזרתי את ראשי לנוח על חזו ושמעתי אותו מתנשם באיטיות.
הרגע הוא חזר לחיי וכבר אני משפיעה עליו כל כך לרעה. אני כמו רעל בשבילו. הכל היה טוב ויפה בשבילו עד שאני נכנסתי לחייו. וכמו מטומטמת אני כל פעם חוזרת, לא קולטת שהוא בחיים לא יעיף אותי כי הוא מרגיש אשם על המוות של נדב שהוא מוכן להרוס את כל החיים שלו בשביל להיות איתי.
הוא נסע עד לפאקינג הודו והצליח קצת לעמוד על הרגליים ואני עכשיו שוב מורידה אותו למטה.
'אתה הולך מחר לעבודה ואל תתווכח בכלל.' אמרתי ושלחתי את ידי לכבות את האור, חוזרת לחיקו.
'בסדר אמא.' הוא צחק ונשק לראשי וככה נרדמנו.
*
התעוררתי כשהוא לא לצידי וידעתי שהלך לעבודה. בדיוק כמו שרציתי.
אני לא יכולה לעשות לו את זה שוב. בטח לא אחרי שאני יודעת שהמצב שלו היה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. זה לא נתפס לי. אבל עכשיו זה כל כך ברור. זה לא קשר רגיל זה ברור לכל אחד. אבל איך לא חשבתי על זה, שגם אם הוא יודע שזה לא טוב לא הוא בחיים לא יסרב לי.
התקלחתי והתלבשתי, ארזתי את מעט הדברים שהבאתי איתי לתוך התיק, סידרתי את המיטה שלו ויצאתי מחדרו. מכוונת את לדרכי הביתה מבלי להשאיר זכר. קיוויתי בליבי שהוא יחזור ופשוט יבין, שזה רק לטובתו. ושלא ידבר איתי בכלל. שנמשיך להיפגש בימי זיכרון וטקסים וזהו.

'את הולכת?' איילת שאלה כשצעדתי אל עבר הדלת כשהתיק על כתפיי.
'אה…' גמגמתי. מה אני אמורה להגיד לה? כן אני מתחפפת לפני שהחבר הכי טוב שלך יחזור?
'בואי שבי רגע.' היא חייכה והזמינה אותי לשבת לצידה בסלון.
התיישבתי בספה ממולה והנחתי את התיק על הרצפה לידי.
'תקשיבי אני יודעת מה את עושה.' היא אמרה.
'לא את לא, את לא תביני.' אמרתי בחיוך. היא לא תבין. היא חושבת שאני כלבה ילדותית שמתחמקת כשהוא לא נימצא. בטח אחרי שהיא יודעת לאיזה מצב הוא הגיע בגללי שהוא היה צריך לברוח הכי רחוק שאפשר ממני.
'יכול להיות, יכול להיות שאני לא מבינה הכל אבל יש דברים שאת לא יודעת.' היא אמרה ותפסה את תשומת ליבי.
'כמו מה?' שאלתי.
'למה את רוצה ללכת? כי את מפחדת שהוא ייפול שוב? שיהיה תלוי בך כמו אז לפני שהוא טס?' היא אמרה וחיוך התפשט על פניי.
'אני לא יכולה לעשות לו את זה איילת. רק אתמול הבנתי כמה המצב שלו היה חמור כשהוא טס. אם לא הייתי מכריחה אותו לעזוב אותי מי יודע לאן הוא היה מדרדר. הוא בחיים לא ירחיק אותי ממנו, הוא תמיד ירגיש אשם בגלל נדב, הוא בחיים לא יסרב לי. אני חייבת להיות האחראית ולא לתת לו להרוס את עצמו שוב בגללי. תיראי לפני רגע חזרתי לחיים שלו בחזרה וכבר הוא לא הולך לעבודה ומפה ועד למצב שהוא היה בו פעם זה מדרון תלול שקשה לעצור בו.' שיתפתי אותה.
'את מקסימה,' היא הביטה בי מחייבת ומהופנטת. 'באמת, אני מבינה מה שאת אומרת. אם לא הייתי יודעת הייתי מסכימה איתך. וזה מדהים והזוי שאת רואה אותו ככה, שאכפת לך ממנו ככה.' היא נגעה ברגלי.
'אם לא היית יודעת מה? מה אני לא יודעת?' שאלתי.
'טל, את לא סתם מישהו בשבילו. לא סתם אני מכירה כל פרט בסיפור שלכם. הסיבה שאת פה, כאן, עכשיו היא הרבה יותר משמעותית בשבילו ממה שאת חושבת.' היא פתחה.
'אני לא מבינה.' הנדתי בראשי.
'גיא טס והצטרף אלי לטיול אז, לפני יותר משנה, הוא היה שבור מהכל ובצדק. את זה את יודעת. בכל התקופה המאוד ארוכה הזו שטיילנו גיא עשה עבודה פנימית עם עצמו התגבר על הרבה מאוד טראומות ורגשות קשים. אבל היה דבר אחד שלא הישתנה.' איילת חייכה.
'מה זה היה?' שאלתי בשקיקה.
'את. לקח לו הרבה זמן להבין שלמרות שהיית קשורה לכל אותם חוויות קשות ורגשות שהוא היה צריך להתמודד איתם האהבה שלו אלייך לא הייתה אשליה. מהרגע שהוא הבין את זה הוא רק נהיה חדור יותר ויותר להירפא כדי שהוא יוכל לחזור אלייך כשהוא שלם ויציב. זה לקח כל כך הרבה זמן כי הוא לא רצה לקחת סיכון שתצטרכי לראות אותו נופל שוב. הוא רצה להיות מספיק חזק בשביל לעמוד ולהחזיק אותך איתו. המחשבה עלייך, על לחזור להיות איתך זה מה שנתן לו את הכוח.' היא סיימה ודמעות זלגו על כל פניי בלי ששמתי לב.
'אני לא יודעת איך הדברים השתלשלו, אבל אני יכולה להגיד לך שהוא חיכה ליום הזה. הוא בא אלייך הביתה לא במקרה. אולי הוא מפחד מהתגובה שלך, אני לא יודעת. והוא היה הורג אותי אם ידע שאני מספרת לך את כל זה,' היא צחקה והחזיקה את ידי, 'אבל ראיתי איך את מסתכלת עליו, וראיתי גם שאין לך מושג כמה הוא אוהב אותך. מישהו היה חייב להגיד לכם את זה לפני שתהרסו לעצמכם.'
'אבל איך הוא לא אמר לי כלום עד עכשיו? הוא היה אומר לי, זה לא זה ניראה לי שאת טועה.' דמעות המשיכו לזלוג.
'טל הוא בטח רק רצה להבין איך את מרגישה, הוא יודע ובטוח בעצמו, כבר חודשים שהוא חושב על זה. הוא לא רצה להפיל את זה עלייך בלי הכנה מוקדמת. לא דיברתם הרבה זמן הוא לא ידע מה מחכה לו.' היא אמרה.
בדיוק אז גיא ניכנס לדירה ופרצופו התוהה בוהה בסיטואציה אליה ניכנס בה אני יושבת ובוכה בסלון ביתו יחד עם השותפה שלו.
לא חיכיתי שישאל פשוט רצתי וזינקתי עליו. הוא תפס את רגלי וכרכתי אותם סביבו. קברתי את ראשי בצווארו ופרצתי בשטף של בכי.
איילת ניצלה את הרגע לחמוק לחדרה ולהשאיר אותנו לבד.
'מה קרה? איילת אמרה לך משהו?' גיא שאל, קצת כועס ובהלם לא יודע לאן זה עוד יכול להתפתח.
'כן.' התייפחתי על צווארו.
'מה היא אמרה? זה לא מה שא…' הוא התחיל לגמגם וקטעתי אותו.
'זה לא משנה.' ראשי עדיין מונח על כתפו, "מה שמשנה,' הרמתי את ראשי כדי שאוכל להביט בו ותפסתי את פניו בשתי ידיי. 'מה שמשנה זה שאני אוהבת אותך, שאתה האהבה של החיים שלי ושאני לא אתן לך ללכת ממני הפעם.'