קטעים קצרים

הנה כמה קטעים קצרים (דיי ארוכים בשביל להיות קצרים…),
שחשבתי עליהם בלילה…..
אז מקווה שתהנו :)
~~~~~

קטע 1:
רצתי. בתוך היער, בלי להסתכל לאחור.
מסלע לסלע, כשהדמעות שוצפות את פני.
התרמיל על גבי, וצמותי מיטלטלות מכתף לכתף.
הגשם שירד לא הפריע לי. גם לא השאלה, לאן אני רצה.
העיקר לברוח מהמקום הזה, מהאיש ששבר את ליבי.
אחרי שאמר לי שהוא עוזב אותי, חשבתי על כמה אפשרויות.
הראשונה הייתה לברוח אל ג'ייק, אך גם לשאלה הזו עדיין לא הייתה לי תשובה. "נראה מה יהיה" אמרתי לעצמי כשעזבתי את הבית.
רצתי כל כך הרבה, כל האבק והבוץ נמרחו על פני, משתלב עם הדמעות שהתנוססו על לחיי.
עצרתי לרגע והסתכלתי אל המקום ממנו באתי, המקום אליו לא אחזור יותר.
המשכתי לרוץ. רק עוד קצת.
הסתכלתי אל צמרות העצים ולא שמתי לב איפה אני דורכת, נפלתי על אחד הסלעים וקיבלתי מכה בראש. איבדתי את ההכרה.
אחרי כמה דקות, או לפחות זה מה שחשבתי, הרגשתי יד חמה אוחזת בגופי, ומרימה אותי מהאדמה.
פקחתי את עיניי לאט לאט, רואה במעורפל פנים של דמות מוכרת רוכנת מעלי.
חייכתי במקצת, 'התשובה לאפשרות הראשונה באה יותר מהר משציפיתי' חשבתי לעצמי.
ידי ורגלי היו שמוטות מטה, והוא עדיין לא שם לב שהתעוררתי. הייתי בספק עם בכלל זיהה אותי עם כל הדמעות והבוץ שנמרחו על פני, אך תחושת רווחה עלתה בגופי.
שמעתי טריקת דלת, ופתאום הפסיק הגשם.
ג'ייק הניח אותי על המיטה בחדר השינה של האורחים, מיטה שהכרתי טוב מאוד מכל הביקורים שלי פה.
פקחתי את עיניי וראיתי אותו יושב לידי, רטוב ומותש.
"אז… ברחתי" אמרתי לו אחרי כמה שאלות חוקרות מצידו.
ואז הבנתי, כלום לא נשאר לי. כלום, חוץ מזיכרונות וכאב. בעיקר כאב.
~~~~~

קטע 2:
החדר היה שקט, כמעט ללא זכר לגשם השותף שירד בחוץ.
"אני מצטער" הוא מלמל בקול חנוק. נשמע היה כאילו ידע מה הולך לקרות.
הסתכלתי עליו במבט עצוב ופרצתי בבכי.
הוא שכב שם, עם עיניים עצומות, כשידו מונחת על בטנו, וחריץ עמוק מנקב את חזהו.
ללא תזוזה. ללא נשימה.
ואז ידעתי, שלא אשמע יותר את קולו של ג´ייק.

'ג´ייק עבר לעולם טוב יותר', חשבתי לעצמי בלוויה.
'עולם שכולם מגיעים אליו בסוף, במוקדם ובמאוחר', ניסיתי להרגיע את עצמי.
'אך מה שווה העולם הזה, אם ג´ייק לא נמצא בו?' שאלתי את עצמי שוב ושוב.
נזכרתי ברגע, שג´ייק קפץ מולי ונורה במקומי. הוא הציל את חיי, כי אהב אותי, וידע שאני לא אצליח לשרוד את זה.
הוא לא ציפה לזה, אבל בסוף, גם הוא, נשבר.

עמדתי, מסתכלת אל האופק, ואז אל המים שגעשו כמה עשרות מטרים מתחת לרגלי.
לקחתי נשימה עמוקה, וצעדתי צעד אחד אל הלא כלום. שום דבר.
נופלת אל תוך המים.
הסתכלתי אל המקום בו הייתי לפני כמה שניות, אל הצוק הכי גבוה בעיירה.
עיירה שלא אחזור אליה יותר.
'אני באה ג´ייק', חשבתי לעצמי ונתתי למים לרוקן את ריאותיי, ולעניי, לאט לאט, להיעצם.
~~~~~