קופסה אחת ריקה ובירה אחת מלאה

ביושבנו על ספסל נושן וחורק, סתם איזה ספסל שמאז שבני האדם התמכרו לפלאפונים אף אחד כבר לא יושב עליו, השעה שעת לילה מאוחרת, אני בוהה בנוף עוצר הנשימה של מפרץ חיפה, דקה ועוד דקה חולפות להן בעוד הוא כורך את זרועו סביבי ובוהה בי, זמן מה עובר עד שאני מפנה את תשומת ליבי ומתייחסת למבטו.

"בייבי?" אני שואלת אך הנוף מהפנט ואינני מצליחה להסיט את מבטי אליו.
לזמן מה הוא שותק, אני לא שואלת שוב.

"אני… אני מפחד" הוא לוחש וממשיך לבהות בפניי כאילו היו הנוף בו אני בוהה.

במאמץ רב אני תולשת את מבטי מן הנוף ומסתכלת עליו בשאלה, חיוך קטן מבצבץ תחת שפתיו ועיניו מתרככות מעט למראה פניי במלואן.

"היום אנחנו חודש ביחד" הוא מתחיל ומסיט את פניו לפתע למדרכה.

"אני יודעת, זו הסיבה שיש לי שני בקבוקי בירה ושוקולדים בתיק עכשיו" אני אומרת בשמץ ציניות וחיוך אמיתי.

"אני מפחד להיות עוד אחד ברשימה" הוא מתחיל בזהירות תוך התעלמות מתגובתי וממשיך לבהות במדרכה תחתינו.

"אני יודע שאני מרגיש ואני יודע שהסטטיסטיקה אומרת חודש וחצי" הוא מרים את ראשו בחדות ומסתכל שוב היישר לתוך עיניי.

אני פולטת אנחה מתוסכלת, שולפת בירה ,מגישה לו כמה שוקולדים מהקופסה וחוזרת לבהות בנוף.

"אתה דואג יותר מדי, לא אכפת לי מהסטטיסטיקה למרות שאני יצרתי אותה. שבועיים זה עוד הרבה זמן בייבי" אני חוזרת להסתכל עליו, ישר לעיניים. אני רוצה שיפנים.

"עכשיו אני פה ואתה פה. זה מה שחשוב" אני מחבקת אותו והוא כורך את ידיו סביבי ומתרפק על ההרגשה כאילו מחר כבר לא אהיה כאן.

ואני, אני בוהה לאוויר מאחוריו וחושבת אם אלו מילות הרגעה בלבד או שמא אמת.

את המדרגות לביתי אני עולה לבד, שלא יטרח סתם לעלות כל כך הרבה מדרגות שלא לצורך. בעודי עולה את המדרגות לאטי מחשבותיי נודדות לימים יפים בעבר, לחיוכים מטופשים ולאהבות שנשכחו, אני נזכרת בפרפרים הכה נדושים בבטן שנדמה כי הספיקו לבצע התאבדות המונית בשנה האחרונה. בתורות. "אני יודע שאני מרגיש…" אני נזכרת וקולו מתנגן בראשי שוב ושוב. אני גם רוצה לדעת שאני מרגישה, אני רוצה מדריך שילמד אותי להרגיש ואני רוצה מדריך שילמד אותי איך יודעים שמרגישים. למה זה צריך להיות כל כך קשה אני ממלמלת ובועטת בענף על הרצפה בתסכול.

אני מרימה את ראשי בבלבול, אין עצים או ענפים בדרך הביתה. אני מסתכלת סביבי וההבנה מחלחלת לראשי, רגליי הוליכו אותי למקום בו הכל התחיל. אני מתיישבת על בול עץ ישן, חתוך למחצה לרוחבו ומונח בין שני עצים שצמחו במרחק מטר אחד מן השני כך שניתן יהיה לשבת עליו, ענפי העצים הקטנים האלו מתקמרים מעליי כאשר אני יושבת על בול העץ. אני מסתכלת סביבי רק כדי לראות שדבר לא השתנה כאן בשלוש השנים האחרונות. לפניי שולחן עץ עגול ישן ומתנדנד מסביבו בולי עץ חתוכים לרוחבם ממש כמו האחד עליו אני יושבת, קרשי עץ ממוסמרים בין עצים, כולם מסודרים במעין מעוגל עקום מסביב לשולחן וענפים גדולים מתקמרים מעל לזולה הקטנה הזו, משווים לה מראה פראי אך אסתטי למדי.

עכשיו כשאני כאן אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, שני ילדים עם שפם בר מצווה קטן יושבים על בול עץ קצר למדי מקורה בענפים קטנים ונמוכים המתקמרים מעל ראשינו, מצטופפים כמה שאפשר אחת לתוך השני ומתחת לענפים כדי להתרחק מקו האש של הגשם שהחל ובאמת פשוט כדי להתקרב האחד לשנייה. זמן לא קצר ישבנו בשקט, אני חושבת לפחות, זמן לא היה פרמטר במד ההתרגשות של שנינו. הסתכלתי עליך, לתוך עיניך במבט עמוק ואתה החזרת מבט חודר לא פחות. יד אחת שלך נכרכה סביבי וידיי שלי הונחו סביבך, מתחת לקפוצ'ון כמובן, שלא אתקרר. ראשי הונח על חזך ואת הלומות ליבך הרגשתי בכל גופי, פעימות מהירות וחזקות. התרגשת יותר ממני זה בטוח. אני זוכרת שעשיתי צעד, הרמתי את ראשי אליך ועשיתי מה שראיתי בסרטים, הסתכלתי אל עיניך לרגע קט ואז על שפתיך. רכנתי מילימטר אחד לכיוונך, אחד בלבד. אך מילימטר זה כל שהיית צריך.

והשאר… השאר כבר היסטוריה.

שלוש שנים קדימה אני יושבת לי באותו המקום בו הייתה הנשיקה ראשונה שלי. לא זוכרת כלל איך הגעתי לכאן אבל הנה אני, יושבת לי ב 2 בלילה בזולה ישנה בחורשה ליד הבית שלי ונזכרת בימים בהם חיוך מפגר נמרח לי על הפנים כשהייתי חושבת על איזה בחור ואני תוהה. אני באמת תוהה היכן הם, היכן הימים האלו. תוהה מדוע לא הערכתי מה יש לי כשעוד היה לי, והיום אני משתוקקת להרגיש עשירית ממה שהרגשתי אז אך דבר לא מתהפך לי בבטן חוץ מארוחת הצהריים.

אני פותחת את התיק ושולפת משם את חבילת השוקולדים שקיבלתי לכבוד החודש, מקווה שאולי איזה שוקולד בצורת צדפה יעזור לי להתגבר על הפחדים שלי, אך דבר לא נשאר בקופסה ואני מחזירה אותה לתיק. במקומה אני שולפת בקבוק בירה שלא פתחנו עדיין. אני פותחת את הבקבוק ושותה רבע ממנו לערך. לאחר מכן משלבת רגליים, מניחה אותו עליי ונשענת על העץ לידי, ובכלל, למה לחכות שבועיים?