קולות בלב

לרגע שתקנו, ושוב צינת הלילה העידה על נוכחות עצמה. ירד גשם לפני זמן קצר. חשבתי על כך כשפסעתי אל עבר המקום.
"אני לא מאמינה שהגעת לפה…" היא פלטה בשקט, קול רועד אך מתון.
ידעתי לאן היא חותרת, ידעתי מה קורה; כל מה שאי פעם חשבתי עליו, כל מה שרציתי לבנות, הדמיון המשותף, האם עשיתי את כל הדרך לכאן לחינם?
אחרי כמה דקות חזרתי אל התחנה. 'העולם אכזר ילד', לחש הקול המבוגר שבתוכי, 'הגיע הזמן שתתרגל לזה'.
'אבל אני אוהב אותה', לחש הקול הילדותי שבי, הקול הכאוב שבי. 'והיא הרגע הוכיחה לך שהיא לא'.
המשכתי לפסוע על המדרכה הרטובה. 'מוזר', חשבתי לעצמי, 'לבוש בדרך לזוג לבבות מאושרים כשממש הרגע ליבי שבור'.
'זאת האמת', המשיך הקול המבוגר, 'תמודד עם זה חבוב אתה לא בליגה שלה'.
'אני כן', נסיתי להשיב לו בקול הכאוב, 'אז מזמן הייתם אמורים להתנשק בגשם! אם אתה מחפש פנטזיות כאלה אתה יכול להמשיך ללכת למקומות נידחים ולחפש אהבה'.
וכך המשכתי לפסוע כשהקולות רבים בתוכי בדרך לעוד לקוח מרוצה.