צלילה לעיר הסבל

עוד נשיקה אחת הם יכלו לסבול, לפני הצלילה לעיר הסבל.
למקום שבו כבר איש לא יזכור את האחר, למקום בו כולם יהיו זהים –
כולם יהיה כבר לא בין החיים.
עוד נשיקה אחרונה הם יכול לסבול לפני שיבוא הגונדולייר שיגרום לספינה לשוט לאט לאט, בעוד כל הזכרונות נופלים למעמקי הנהרות שבעולם.
רק עוד חיבוק, נשיקה, עוד חיבוק, עוד נשיקה, אי אפשר אחרת, אי אפשר לגרום לאדם אהוב לחזור, אפשר גם לנשק את עצמך, כי אותך בחיים לא תשכח.
אבל במוות כן.
במוות כבר לא תהיה אתה, תהיה רק הצל של עצמך, ללא נשמה, ללא הזכרון של אהבה ושנאה, ללא הזכרון של עצב וללא הזיכרון של עצמך.
אם תהיה בעיר הסבל תראה רק צללים, אבל אתה תהיה אחד מהם, זו הדרך היחידה לראות צללים בעיר הסבל.
כשאתה לא מת לא תראה את עיר הסבל לעולם, תראה רק את הערים שוקקות החיים.
המתים רואים מעבר, הם רואים שני מימדים – את עיר הסבל, המקום בו הם שוכנים במותם ובו הם ישארו תמיד, והם רואים גם את העבר והעתיד, ההווה.
המתים היו תמיד חזקים מכולם.