פתאום מתפרצת, כמו להבה.

ואני לא אוהבת אותו.
אפילו כשאני שואלת עליו ללא הרף, וחושבת עליו גם בשנתי.
לא אוהבת אותו.
אפילו כשהדמעות זולגות רק בגלל שהוא היה איתי כנה ואמיתי.
בכלל לא אוהבת אותו.
אפילו כשראיתי אותו עם אחרת, והלב מעט מתכווץ.
אפילו כשמילותיו פוגעות בליבי פגיעה ישירה, כמו חץ.
אפילו כשמקללת אותה כמו שלא קיללתי את אויביי הגדולים ביותר.
אפילו שלפני זמן רב, כבר החלטתי לוותר.
אפילו שאני מכירה אותו רק בקושי כמה ימים.
אפילו שמעולם לא הבנתי איך אפשר להתאהב כשברשותך זמן כה מועט ותמים.
וזה מטריף ממש, איך שנפלתי בשבילך.
משגע כל כך, איך פיתת אותי צעד צעד לרשתך.
אין עוד דרך לצאת. אני כלואה כאן עד נצח לא ברור.
מתחרטת על הכל, על איך שנתתי לך לחדור.
ההגנות שבניתי סביבי, בחומה ובאבן. החומות שיצרתי סביבי, מבטון ומתבן.
שום דבר לא עזר ברגע האמת,
שום דבר לא הועיל ברגע שהכל סביבי התקמט.
מתעבת אני מרדפים אלו, לא רוצה לשכנע אף אחד אותי לאהוב.
אז אנא, הסבירו לי איך לגרום לליבי, ולו רק לרגע קט, להפסיק לכאוב.