(פרק ב)

מלאכי הארץ של לורן
-פרק ב-

"אמא?" אני שואלת ומצפה שוב פעם להסבר של-ענה-הסבר-פרט-ונמק.
"כן?!"
שוב פעם.
רק "כן".
'לא, ברצינות, אמא! קראתי לי פה כי מצאת מישהו מספיק חתיך שכשהוא יראה אותי במצבי העצוב הזה, הבושה תתפס בי כל-כך חזק שאוכל ללמוד את הלקח ומהיום לא לשכוח להפעיל את מכונת הכביסה? רציני?'
אני חושבת בפנים חמוצות-כועסות כשרגש הבושה מציף אותי ומהדקת את אחיזתי ברגלי המקופלות.
אני שומעת קול..אממ.. חתיך מתחיל לצחקק ואת אמא פולטת את ה"כן" שלה ומצטרפת לחגיגת הצחוק.

אופס, כנראה חשבתי בקול.
שניהם נרגעים ואמא מתחילה ל-ד-ב-ר-!
"קומי מהרצפה, מותק. את תתקררי"
"לא עד שתסבירי מה הולך פה" אני קובעת.
אמא מתחילה להראות מבולבלת "א-אני לא מבינה.. דיוויד אמר שהוא רוצה לדבר איתך אז הכנסתי אותו הביתה וקראתי לך.."
דיוויד? אני לא מכירה שום דיוויד..
טוב, אבל אני מסוגל לשחק משחקים.. אז אני אזרום.
אז מה היא אמרה? שהיא קראה לי ל.. רגע מה??
"ככה????" אני קוראת בעודי מתרוממת מהרצפה שהקפיאה לי את כל האיברים הפנימיים וצביע על הפנים המעוותות שלי.
(תאמינו לי, אני לא מגזימה. אולי אמרתי שאני ישנה שנת יופי אבל זאת רק השינה.. כי כשאני קמה אני נראית כמו פוחלץ ששכחו למרוח אותו בחומר משמר!)
"את נראית בסדר גמור, לורן. די להגזים"
אמא אומרת בקול רק ומחבקת אותי.
באותו קול רך ומלא אהבה, אני עונה לה שיש זר בבית, אני בפיג'מה, הוא חתיך, היא מפדאחת אותי אז כדאי שנסיים עם זה.
אמא מגלגלת עיניים ואז קולטת את המשמעות של מה שאמרתי.. "זר? דיוויד לא חבר שלך??"
אני מעבירה מבט חטוף בבחור שבוהה בי במבט מתחנן. אוקיי, אני אציל אותו אבל רק כדי לברר מי הוא.
"ידיד, אמא. וכן, הוא כרגע זר. כרגע, ברגעים של כיעור עצמי"
אני פולטת וממהרת להתחפף משם כדי לחשוב בשקט
"יאללה אמבטיה" אני קוראת בקול "כייפי" ומקפצת לי מהר מהר
ואני מוכנה להשבע ששמעתי את אנחתו של הבחור. יש לו מזל שאני נחמדה, כרגע..
אחרי האמבטיה אני אדבר איתו שיחת נפש ואבעט אותו מהבית אחרי שאבין מה הקטע שלו..

ואז האמת תצא היישר אל אמא ואולי גם אל המשטרה.. מוחעחע