פרסי ג'קסון- שהמוות מפריד ביננו

אני יודעת שזה טיפה לא פייר עם כל המצב בישראל, אבל הייתי חייבת לכתוב את זה. שכתבתי את זה בכיתי ממש, זה היה כל כך כואב לכתוב את זה, אבל הייתי חייבת להוציא את זה. פרסי ג'קסון הוא חלק אדיר מהחיים שלי, אבל אני בטוחה שעוד כמוני תוהים אם יגיע הסוף לפרסי? אני לא מתכוונת לספרים, אני מתכוונת לפרסי עצמו. אני יודעת שהוא לא יכול למות (הוא הרי דמות מספר וטכנית הוא לא אמיתי, אבל למי אכפת?), אבל בטח כולנו תהינו אם יבוא הסוף, איך הוא יראה? אז הנה הסיפור הקצר והעצוב של סופו של הגיבור שלנו פרסי ג'קסון.

~מומלץ להפעיל את השיר just a dream by carrie underwood~
(פשוט תנסו להתאים את קצב הקריאה לשיר)
הדמעות ירדו מענייה של אנבת', והמשיכו לבכי מר. ימים שהיא לא אכלה. ימים שהיא רק בכתה. ימים עברו מאז שהוא הפסיד בקרב שלו. ימים מאז הקרב האחרון שלו, ימים מהקרב שהיה יותר מדי בשבילו. ההלוויה נצרבה במוחה, הבכי, העצב, החושך. היא עמדה מול הקהל הרחב. חברים, גיבורים, משפחה, רוחות טבע, אפילו חלק מהאלים בכבודם ובעצמם היו נוכחים. דמעות נקוו בענייה בזמן שדיברה עליו, בזמן שסיפרה על אהוב ליבה. הוא היה גיבור נועז, אדם מדהים, ויותר מכל בחיר ליבה של אנבת'.
בזמן שדיברה, הבכי גבר ושטף אותה כמו גל קר וכבד. היא נזכרה בכל הרגעים שלהם יחד. הרגעים השמחים, העצובים, המביכים, הרגעים שהם היו יחד, מחובקים ומעלים זיכרונות ישנים. הקרבות שעברו יחד יכלו להפריד אותם לתמיד, כל נשיקה הייתה יכולה להיות האחרונה, כל רגע שהיו יחד היה עלול להיות האחרון. הם עברו כל הרבה יחד, אבל כל זה לא היה מספיק. הם הכירו מגיל צעיר, והגיעו עד הנקודה הזאת, הנקודה שגרמה להם להיפרד לתמיד, הנקודה שבה חייה של אנבת' התהפכו לתמיד.
כל מילה הכבידה, כל זיכרון העלה עוד דמעות, כל מילה שאי פעם אמרו אחת לשנייה, כל הבטחה, עכשיו הייתה לשווא. כל נשיקה היה סמל לאהבתם שהיה כזיכרון כואב. כל דמעה שהיא הזילה לא יכלה להכיל את הכאב שלה. היא יכלה פשוט לקרוס ולמרר בבכי.
הקהל עמד במקומו, והביט למטה. דממה קטלנית שררה שם, רגש האבדן היה כל כך חזק. זה לא הגיע לו. הוא לא היה צריך ללכת.
הביאו לאנבת' את התכריכים שלו: בד משי ירוק, ועליו רקום קלשון. היא התקרבה למדורה הבוערת, והביטה איך הלהבות מלחחות את התכריכים ושורפות אותם לאט לאט. הנוכחים אמרו דברים רבים, אך לאנבת' זה היה נשמע כמו רחש חסר משמעות. עשן עלה לשמיים, מלווה בניחוח רוח ים רעננה. השמיים האפורים הוסיפו לאווירה העצובה, וכל ההתייפחויות העצובות של אנבת' ושאר הנוכחים לא עזרו.
אנבת' התקדמה לארון הקבורה, ובו הוא נמצא. הוא שכב ללא תנועה, עניו הירוקות כים היו עצומות. שיערו השחור וסתור-הרוח היה חסר ברק. שפתיו שכל כך אהבה לנשק היו חסרות צבע ויבשות, ועורו חיוור יותר מתמיד. כל גופו היה מכוסה בשמיכה, מלבד פניו שעדיין היו גלויות. היא לא יכלה לראות אותו ככה. דמעות ירדו מענייה של אנבת' בנהרות. גשם החל לטפטף עליה, אך הוא היה חסר חשיבות. היא הביטה בו, באהוב ליבה שעכשיו שכב מולה חסר חיים. הבכי שהתפרץ ממנה היה הכואב ביותר עד כה. היא נפלה על ברכיה, מתייפחת כמו שלא עשתה מעולם, מתאבלת על אבדן חיו של אהובה האחד והיחיד. הגשם המטיר עליה כמו מבול, והעצב גבר עליה יותר מכל דבר. היא שבה להביט בפני אהובה המת. היא אף פעם לא ראתה אותו כל כך חסר חיים. בלי חיוכו התמידי, נוכחותו שגרמה לה להרגיש שיש משהו שכדי להילחם עבורו. הוא היה כל חסר לה, לכל אחד שאי פעם הכיר אותו. אנבת' הרגישה שכל זה הוא חלום בלהות, ולא יותר מזה. היא קיוותה שהכל יגמר שהיא תפתח את ענייה ותגלה שכל זה הוא לא יותר מאשליה. אבל זה לא היה.
היא התרוממה על רגליה, מכריחה את עצמה להישאר חזקה לפחות לכמה שניות. היא הביטה שוב בפניו, וניסתה להחניק את גל הדמעות. היא התכופפה ונשקה לשפתיו הקרות: נשיקת פרידה אחרונה. "אני אוהבת אותך…" היא לחשה ופרצה בבכי מחודש. היא כיסתה את פניו בשמיכה, והרגישה שכל עולמה חרב. היא נפלה לארץ, שבורה מכל בחינה. הם הבטיחו שהם אף פעם לא יפרדו. הם הבטיחו שישארו יחד לנצח. היא לא רצתה לעשות זאת. היא הבטיחה שלא, אך היא לא הייתה מוכנה להיפרד ממנו. בעוד שהגשם יורד, ודמעותיה של אנבת' ממשיכות לרדת מענייה ומסרבות להיפסק, היא הוציאה את הסכין. היא בחנה אותו מכל כיוון, רואה את הבוהק הערפלי בענייה. היא אוהבת אותו. היא לא תעזוב אותו. באנקת כאב אדירה, היא נעצה את הסכין בליבה, ומרגישה איך עם כל פעימת כאב הנשמה שלה עוזבת את גופה.
היא שכבה לידו, מדממת מכל כיוון. הדמעות עדיין היו בענייה, ונשימתה נתקה מגופה, מצטרפת אליו, אל פרסי ג'קסון.
מוות.