ואז באו הדמעות….

ואז באו הדמעות…

"קחי, יש כאן פתק בשבילך. חשוב שתקראי." אלינור לקחה את הפתק ומפרדה מאדר, שהעניק לה מבט אחרון לפני שנעלם מאחורי הפינה.
כמעט שנה שהם ביחד, ואלינור הרגישה גאה על שהחזיקו מעמד זמן רב כל כך. היא יכלה לזכור את היום בו אדר ביקש ממנה חברות, כאילו זה היה אתמול. היא זכרה את החיוך שהתפשט על פניה, בעודה מחזיקה את השפורפרת של הטלפון, מפתלת את החוט בין אצבעותיה.
אליה חברתה העירה אותה מהרהוריה. "אלינור! בואי כבר! עוד מעט יתחיל לרדת גשם!" צעקה בקולי קולות.
כעבור מספר דקות של הליכה נזכרה אלינור בפתק שנותר קמוץ בכף ידה כקמט נשכח. הוא היה כבר לח ודהוי מטיפות המים הזעירות שהצטברו בידה.
"אליה, חכי רגע, יש כאן פתק שאדר נתן לי. הוא אמר שזה חשוב." אליה קרצה וצחקה. "טוב, הבנתי את הרמז, אני אחכה לך בצד!"
אלינור חייכה אל אליה חלושות והביטה בה מתרחקת. כאשר היתה בטוחה שאין רואה, היא פתחה בעדינות של שען את הפתק היקר, והחלה לקרוא.
אלינור הניחה לעיניה לשוטט על המילים, אישוניה מתרוצצים כנמלים, ולפתע קפאה. המילה "מצטער" קפצה לנגד עיניה. אלינור הביטה בדף, ממאנת להמשיל לקרוא. זה לא יכול להיות, חשבה לעצמה, אין שום סיכוי שבעולם שדבר כזה יכול לקרות.
היא המשיכה לקרוא בהיסוס, משתדלת לבלוע את המחנק בהחל להצטבר בגרונה. כשסיימה לקרוא, כבר לא יכלה לזוז. רעד מצמרר עבר בגופה.
לפתע אליה הגיחה בחזרה, נראית מטושטשת על פני הגשם שהחל שוטף את הרחוב. "מה קרה?" שמעה אלינור את השאלה מהדהדת ברחוב שוב ושוב. אלינור הושיטה את הפתק אל אליה, שקראה אותו נדהמת, פיה נפתח ונסגר כדג.

ואז באו הדמעות.