פרידה קצרה ועצב ועוד מוטיבים של תקשורת לקויה

בפעם ההיא היא לקחה לי את היד והרגשתי איך עמום עמום עובר איזה רטט שבטח היא בעצמה לא מרגישה בו, והיא כבר הפסיקה לדבר את הקצת שהצליחה לומר. ורק אחרי שעות חשבתי שמוזר שזה הזכיר לי דווקא את הקול שלה כשהיא כועסת. הוא כמו חול. זה לא יאמן איך אתה רוצה פשוט לא להיות כשהיא מחסלת כל מוזיקה בדיבור שלה. קורה שאני טועה להאמין שהיא פגועה, ואני אומר שאני מצטער אם היא כזאת. פעם היא הייתה מתקנת אותי. לאחרונה אני יודע גם מבעד לטלפון שהיא מסתכלת למטה, וכל הפה שלה נופל, וכל הלחיים, והגבות, כאילו היא מגייסת את כולם שיעזרו לה להבין מה היא מרגישה. ודווקא כשלפני רגע היא דיברה על האור שמקיף אותנו רק כאן ורק עכשיו, ונתעלם שנייה מכל מה. היא דיברה כל כך בפחד, כאילו היא חוצבת את המילים, כאילו זה ממש כואב לה. ובכל זאת הוא לא היה כמו בפעמים ההן, כשהקול שלה נהייה כמו קליפה של עץ מת.
מרוב שנזכרתי אני לא יודע איך ובמה אנחנו עכשיו. יודע שלא טוב. בסוף זה מה שיוצא ממני אליה, כשהיא כבר עזבה את הידיים שלי. הייתה תקופה מאוד קצרה, שכשהיינו נפרדים הידיים היו נשארות עוד עד הכי רחוק שהן יכלו. אולי זה ככה גם עכשיו. במקום שהיא יכולה לשמוע אותי אני אומר שתמיד הייתה לי הרגשה שאנחנו זה יחזיק. משהו נע בפניה, נראה מוכר אבל אני לא מסוגל לתרגם את זה אפילו למחשבה. יש עוד קצת חילופי הגיות, שום דבר שנכנס. היא נראית אטומה כמו פלסטיק על החוף, אני נשען על הברכיים, היא משלשלת רגל אחת מעל השנייה. תמיד היא יושבת מוזר. זה סתם. זה סתם. אנחנו קילומטרים מלהקשיב או לומר משהו. הקול שלי בטח נשמע לה כמו פרסומת, היא שונאת אותי. פעם או פעמיים הלכנו צמוד לגדר עמוסה פרצופים מחייכים, היא הסתכלה עליהם עוד ועוד וכשזרקתי את ההערה הכי מתבקשת בסיטואציה היא אפילו לא טרחה לענות כי כל שריר בגוף שלי צרח שזה לא מה שאני רוצה להגיד עכשיו. באותו הטיול חצינו יחד מעבר חציה, איפה שהיא הייתה אמורה כבר ללכת, וכל הארבעה מטרים האלו הרגישו לי כמו מבחן עד שהיא פשוט עצרה ונתנה לי חיבוק של פרידה ושבוע טוב והלכה לה.
פתאום אני קולט שעוד מעט כנראה יהיה שוב חילוף מבטי הפרידה בנינו, עם התנודה המטופשת של הראש, כמו שני עמיתים, או שניים ששכבו פעם ועכשיו כבר לא, והאנטימיות והריחוק הורגים אותם ביחד. אני מנסה לחזור אליה עכשיו ולחשוב מה עוד לומר, אחרי הנזק של ההודעה הזאת. עדיף לדבר על זה, עדיף לדבר על זה, זה כל מה שהייתי צריך לשלוח. במקום זה יצאו מילים יציבות שהיא רשאית לפרש כרצונה כי הן הופיעו על המסך שלה, ולקחו את הלילה שלה. היא אומרת שהיא תכננה שהכל יהיה טוב, שנעשה כיף, שנשים את מה שהיה בצד. היא מראה עם העיניים הצידה ועם המצמוץ הארוך ארוך שלה היא נותנת לי חצי שנייה להסתכל בה. פעם הייתי נפגע מהריקודים של העיניים שלה, כי הם היו נראים לי רק מתגלגלים ואין בזה שום תחכום. אחרי שאמרתי לה והיא אמרה שאין לי מושג מה זה גלגולי עיניים ועוד לא חוויותי כלום, התחלתי לשים לב שזו דרך קטנה לדבר בשבילה את מה שלא עובר בגרון. כי באמת, המילים שהיא מוציאה לפעמים נשמעות כאילו היא מדברת מתוך ספר, והיא יודעת את זה, מה שרק מסבך לה הכל. לכן היא רוקדת עם העיניים, ועם השיער, ועם הצעיפים שלה שאני אוהב. היא יודעת שאני אוהב כי אני שואל אותה עליהם וכל פעם שהיא לובשת אחד חדש אני שם לב.
עכשיו כבר עברה לגמרי התחושה של היד שלה בתוך שלי, וזה כאילו אני מרגיש פחות את עצמי. זה מעוות שכדי להרגיש את עצמך יותר אתה חייב מישהו. בטח, גם המישהו חשוב, אבל החוויה של עצמך עם עצמך היא ייחודית רק לך, שיתחלפו גם אלף מישהויים.