פרחי זכוכית

פרחים מזכוכית, כמה שהם יפים. הם מפוסלים בצורה מדהימה, אין מילה מדויקת לתארם. הם פשוט מדהימים.
תמיד בשבילי משמעות פרחי הזכוכית הייתה אהבה, שקיפות האדם לאחרים. סוף לסודות, לשקרים.
תמיד רציתי שתביא לי פרח מזכוכית, פרח שיראה כמה אתה כן איתי. פרח מזכוכית, שיראה כמה אתה אוהב אותי ובאמת איתי. שיראה שאתה לא תלך בלי שום אזהרה מוקדמת ותנפץ אותי ואת ליבי לרסיסים אשר יפוזרו בכל החדר.
ולפתע אתה מגיע, ואתה אוחז בידך פרח זכוכית. אני כמו מאושרת לראות את הפרח הזה, כי אחרי שאני אחזיק בו בעצמי, אני אדע כי נתת בי את מלוא אמונך, שאינך תשקר לי ושתמיד תהיה כן איתי. אני מתקרבת אלייך בחיוך, ורואה שגם פנייך מחייכות.
אתה מתקרב לעברי, אבל אז, במקום לעצור, אתה עוקף אותי וממשיך ללכת, כאילו אני לא נמצאת כאן. אני מסתובבת על-מנת לראות לאן אתה הולך, ואז אני רואה שאתה נעצר מול נערה אחרת, שאיני מכירה, ונותן לה את הפרח הזה. הנערה מנידה בראשה ומחזירה לך את הפרח, ואז אתה מסתובב והולך לעברי, כשעצב אינו נראה בעיניך.
ואז אתה נעצר מולי, ומושט את ידך האוחזת בפרח קדימה.
"אני אוהב אותך," הוא אומר, ועיניו מלאות כנות, כאילו לא עמדת לתת את הפרח הזה למישהי אחרת לפני רגע.
פרח הזכוכית נצבע באדום. כעת אני מבינה למה תמיד נתת לי ורדים אדומים, הם שיקפו את שקריך, את סודותיך. את העובדה שכאשר אמרת לי שאתה אוהב אותי, זה היה שקר. שקר גס. שקר כואב ונוראי. שקר.
אני מחייכת חיוך מזויף ולוקחת את הפרח מידך. לרגע אתה מחייך גם, עד שאתה רואה שמפניי נעלם החיוך, והן נהפכו קרות וחסרי הבעה.
אני זורקת את הפרח לקרקע ופרח הזכוכית מתנפץ לפני שאתה מספיק להגיד דבר מה. שברי פרח הזכוכית האדומים נחים כעת על הקרקע, כשהם משקפים את כל רגשותיי, מחשבותיי, כלפייך. כשהם מראים את מה שקורה בתוכי.
כשהם מראים את ליבי השבור, דבר שרגע לפני כן לא ראית.
ועכשיו, כשאתה רואה את שברי הפרח, שברי ליבי, אשר ממשיכים להתפזר, אתה נראה מתחרט. אבל אני לא אוכל לסלוח לך, לא אחרי שראיתי את פרח הזכוכית, שרק רגעים אחדים היה שקוף, ואז נצבע כולו באדום.
אדום שהראה אותך, את השקרים שלך.
וזה אינו אדום של מחילה, של חרטה.
זה אדום של שנאה.
שברי פרח הזכוכית נחו על הקרקע, כשצבעם חזר לשקוף.
שאיש מלבדי לא ראה אותם, שוב.