פסל חול – פרק 6 – סוף

יצאתי החוצה ועליתי על הסיפון העליון. הלילה היה קפוא כמו הלב שלי. שמתי לב שבפינות, כמה זוגות התחממו בחיבוקים. לי לא הייתה אף אחת לחבק. חזרתי למסיבה. בשעה שלוש השיט הסתיים ושבנו לנמל.
בדרך לחניון ,רוברט הודיע: "הלילה עדיין צעיר ,אני רוצה לטייל קצת ולשתות כוס וויסקי באיזה בר. אתם באים איתנו?". כפי שהסכמנו קודם, נטלי ואני ענינו בשלילה והוא אמר בצביעות: "חבל מאוד, בכל אופן, תודה על הערב המצוין הזה. שניכם עשיתם עבודה ממש נהדרת, פיליפ, נתראה בקליפורניה". לאחר מכן הוא לקח את ידה של אנה והלך לכיוון מגדל אייפל. כאשר הם עזבו, נטלי אמרה: "איזה איש דוחה ומגעיל , אני לא סובלת אותו. עכשיו בבקשה, פיליפ, תסיע אותי הביתה".
באוטו, אחרי דקות ספורות בלבד, היא נרדמה. במהלך כל הנסיעה, בחנתי את המראה שלה, את יופיה, הערצתי את פניה העדינות, את שפתיה הרכות, את החזה שלה. התסכול והתשוקה הלכו וגברו בי. כשהגענו מול ביתה לא יכולתי להתאפק עוד. ניסיתי לנשק אותה, אבל היא התעוררה פתאום, דחפה אותי אחורה וצעקה: "תפסיק מיד!". לא רציתי להפסיק, רציתי להמשיך! היא אמרה בקול מתחנן:
– "בבקשה פיליפ, אל תהרוס הכל!".
קולה הרגיע אותי. עניתי בקול חנוק מדמעות:
– "להרוס את מה? מי אוהב אותי? ,מה עשיתי?, מה בניתי? את לא מבינה שאני מרגיש כמו פסל חול על חוף הים. יום אחד, בים סוער, יגיעו גלים עצומים והכל ייעלם".
היא לקחה את ידי וענתה: "אתה טועה לגמרי, פיליפ, כולם בחברה יודעים מה הם חייבים לך! אני וכל העובדים מעריצים אותך, מצדיעים להישגים שלך. אנחנו סומכים עליך, בלעדיך אנחנו אבודים. אתה בן אדם חשוב, מנהל מעולה. תאמין לי, אין הרבה כמוך!". הופתעתי! לא ציפיתי לנאום מוגזם כזה. האם היא דיברה אמת או סיפרה שקרים? איך אפשר לדעת עם נטלי? הכרתי את כישוריה בפסיכולוגיה. עניתי לה בחצי חיוך: "באמת, איזו הגזמה, תודה בכל מקרה! חבל שאני לא מחפש מחמאות אלא רק קצת אהבה". "אבל אמרתי לך פיליפ! יש לי כבר מישהו, אני מצטערת". לאחר מכן היא נתנה לי נשיקה על הלחי, פתחה את הדלת וברחה. נשארתי לבד, אני וההישגים שלי.
למחרת כאשר נכנסתי למשרדי מצאתי פתק. תחת מספר טלפון נכתב:
"מנהל יקר,"
"אנה השאירה לך את מספרה. אני חושבת שמגיע לך לעבוד פחות וליהנות יותר. אשמח מאוד אם תוכל להשתמש בו! המזכירה הנאמנה שלך"
"נטלי"
לא אמרתי כלום, תפסתי את הפתק וחייגתי את המספר. אנה השיבה לי מיד ולא הראתה שום סימן של הפתעה. הסכמנו להיפגש במלון בשעה עשר בערב בשבוע הבא. אפילו עם הנחה זה לא היה זול, אבל לא היה לי אכפת. לפני סוף השיחה אנה הוסיפה שרוברט הרגיש מרוצה מאוד מהלילה איתה. עניתי בנימוס שלא היו לי שום ספקות בקשר לזה. כשנטלי נכנסה למשרדי, היא הבחינה שהפתק נעלם. היא סיפרה לי שכולם בחברה התלהבו מהמסיבה והודו לי על החוויה.
רוברט גם התקשר מנמל התעופה וסיפר לה כמה נהנה מביקורו. השבתי בעצבנות: "קשה לו להתלונן, הוא לא יודע כמה בזבזתי עליו". נטלי חייכה והוסיפה בלי בושה: "בנוסף לכך, אנה אמרה לי שהוא לא משהו במיטה. דרך אגב, התקשרת אליה?". הפרטים האינטימיים על רוברט והשאלה האישית הזאת הטרידו אותי מאוד. עם מי נטלי חושבת שהיא מדברת? עם החברה שלה במספרה! הרגשתי שעליי לנקוט בצעדים כדי לשלוט בדברים בחזרה. ברצינות רבה אמרתי: "נטלי, שבי בבקשה. אני מודה לך על השקעתך בארגון המסיבה ובכל העניינים סביב לרוברט. עשית עבודה נפלאה. אבל עכשיו, אני מבקש ממך לחזור לתפקידך. אני הבוס שלך, ואת, את המזכירה שלי, לא פחות ולא יותר. אל תתערבי בחיים הפרטיים שלי, בבקשה. תסתפקי בלעשות את עבודתך! נמאס לי מהרכילות וחוסר המקצועיות שגוברים בחברה הזאת. כולנו כאן כדי לעמוד במשימה אחת: מכירת מחשבים! אני מקווה שזה מובן לך, אחרת את יכולה להתפטר". לאחר הנזיפה שלי, נטלי לא השיבה כלום, אבל ידעתי שדבריי פגעו בה נורא. בדמעות ,היא קמה ויצאה בלי להגיד מילה. למען האמת, לא הייתי כל כך גאה בעצמי. ניצלתי את תפקידי כדי לנקום את ההשפלה שחוויתי כאשר היא דחתה אותי.
בסוף, נטלי לא התפטרה וחזרנו לשגרה. אך לא ידעתי שאירועים גורליים יתרחשו בחודשים הקרובים, אירועים שישנו את חיי לתמיד.