פגיעה

"די כבר! מה עובר עלייך?" היא אמרה בחוסר אונים, מסתכלת עליי עם עיניה היפות.
"נמאס לי, פשוט נמאס לי כבר." אמרתי בזעם.
"אז פשוט תלך מפה!" עכשיו הגיע תורה לכעוס.
"זה באמת מה שאני אעשה". אמרתי.

ובאמת הלכתי.
בהתחלה לא ידעתי לאן.
הסתובבתי סתם בעיר, בלי מטרה מיוחדת, שקוע במחשבות.
חשבתי על עצמי, חשבתי עליה, חשבתי עלינו.
חשבתי על כל מה שעבר עלינו לאחרונה.
על כל הריבים ועל כל הכעס שהיה לאחרונה, בעיקר מצדי.

הייתי כל כך שקוע במחשבות שלא שמתי לב מה קורה סביבי.
ולכן כאשר עברתי במעבר חצייה, לא שמתי לב למכונית המתקרבת במהירות לעברי.
באותו רגע ממש יכולתי לראות את כל חיי עוברים אל מול פניי.
יכולתי לראות ממש את עצמי בגן, בבית ספר יסודי, בחטיבה, בתיכון, בצבא…
יכולתי ממש לראות את הרגע שבו הכרנו, ואת כל הרגעים הטובים יותר והפחות טובים שהיו לנו.

המכונית ממש כמעט פגעה בי אבל היא הצליחה לבלום ברגע האחרון.
לא האמנתי כמה מזל יש לי.

התחלתי לחזור לכיוון הבית שלנו, כולי קורן מאושר.
הגעתי. דפקתי בדלת.

כעבור כמה דקות היא באה לפתוח. "מה אתה רוצה?" אמרה בכעס. גם כשכעסה, הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי.
"אני מבטיח שאני אשתפר, בשבילנו. אני מבטיח."
היא הביטה בי במשך כמה שניות, ממש יכול לראות את הכאב בעיניה.
"אני לא מאמינה לך." אמרה וטרקה בפניי את הדלת.

הלכתי משם עם פנים נפולות. והמשכתי להסתובב בעיר, ללא מטרה.
שוב פעם לא שמתי לב מה קורה סביבי. ושוב פעם עברתי במעבר חצייה בלי לשים לב למכונית המתקרבת במהירות לעברי.

הפעם לא ראיתי כלום. ראיתי אותה פשוט מתקרבת לעברי, וכמעט השתוקקתי לרגע שבו היא תפגע בי.

ואז היא פגעה.
המחשבה האחרונה שעברה לי בראש היא שאולי עדיף שהיא כן פגעה הפעם.