עשויים מנייר – Madeofpaper ~הקדמה~

Made of paper

Like we\'re made out of glass
Like we\'re made of paper
מילות השיר מהדהדות בראשי כמו זמזום רוח קיץ השלווה, בעוד הוא מביט בי בעיניים זוהרות. אני לא מבינה את פשר המבט הזה. עיניו נראות לי זרות כל כך, פתאום.
אני מנסה להוציא קול מפי, אך הוא ממהר להגיד לי משהו עוד לפניי שאני מספיקה לפתוח בדבריי. ״כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיד לך את זה קאיה, הרבה זמן עבר מאז התאונה. תמיד חלמתי שנהיה ביחד בעולם הזה, רק שנינו. ואני חושב שעכשיו הגיע הזמן. הרגע האמיתי לברוח.״
מופתעת מדבריו, אני מנסה להבין: ״לברוח ממה? אתה לא מתכוון לעזוב הכל עכשיו, אנחנו רק בהתחלה..״. הוא מבין את חוסר ההבנה שלי ומנסה לתת לי הסבר אפשרי לדבריו: ״לברוח מהכל. לא מהבעיות שלנו אמנם, הן ילוו אותנו תמיד. לברוח מהעולם הזה, ולהיעלם. לחיות ביחד ללא פחד ממה שאחרים יחשבו. בלי אפליות ונעיצות מבט מהאחרים. ״ עכשיו אני לגמריי מבינה. ״אני אוהב אותך קאיה״.
כשהוא אומר את המשפט האחרון, דמעה שניסיתי להדחיק עד כה, זולגת מעיני. איני מצליחה לעצור את הרגשות שלי, ומנשקת אותו. זו הנשיקה הטובה ביותר שהייתה לי בחיים .
וזה ההבדל ביני ובין דניאל. אני בן אדם חם, והוא קר. הוא יכול להסתגל לכל התנאים, לעמוד בכל הקריטריונים , וגם להדחיק את הרגשות שלו אם ירצה. הוא פרדטור.
״גם אני..״ אני מתקשה להוציא את המילים מפי תוך כדי שאני נחנקת מדמעותיי, ודניאל מוחה אותן מלחיי, ״גם אני אוהבת אותך. ואם זה מה שאתה רוצה, אז בוא נעשה את זה.״
״את בטוחה? אני לא רוצה לאלץ אותך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות..״
דניאל היה מתחשב מאוד, אבל הוא צדק. הוא ידע, וגם אני ידעתי, שאם נברח אין דרך חזרה.
״לא. זו הבחירה שלי. ואני מסכימה.״ השתכנעתי .
״נצא מחר בזריחה.״
הוא נשק ללחיי ושנינו נרדמנו.