עץ

אני עץ. אני גוש עץ קשה. גזע כבד, מחוספס, ששורשיו הסבוכים מחלחלים לקרקע דלה.
הייתי זקופה ותמירה, חיננית ושופעת. אבל עכשיו, נטויה אני, וכתפי שעונה על קיר אבנים שהתפורר מכבר.
קירי… הו יקירי, פעם היית כה איתן לצידי, ענפיי ליטפוך ברוך ועלי שרו לך ברוח הקלילה.
אותה רוח עכשיו צווחת סביבי. ללא כוחך היא מכה ונושכת. היא שלחה את כל עלי ממני ושברה את ענפיי. אוי קירי, היא קורעת בי בקע גדול! בקע שחודר את קליפתי העבה, פוצע את שיפתי, ונושא קור רטוב אל תוך תוכי, אל לשדי. קר לי קירי, וטחב רע גדל בחתכיי.
הייתי פעם עץ, ואינני. נותרתי ערומה וחלולה. חציי מת, שורשים בלויים קבורים תחת חצץ ושברי סלע. שברי סלע שבעבר בצרוני. ואתה, עתה אינך אלא ערמת סלעים וסדקים שמזמינים חיות משוטטות למחסה זמני.
אז עייפתי יקירי, עייפתי מלחכות לשיקומך. עייפתי מלהישען עליך ולמצוא עצמי כפופה. מגע כתפי בך חורק תמיד, בקול נמוך ועמום ונמאס. אהבתי אותך, קירי, ומה הותרת לי אתה? את זרעיי החשופים נטעתי תחתך, אך הם לא אחזו. קומתך דאז הדירה זרים, שלא נגעו ולא נשאו את פירותיי הקטנים, ועתה פרחיי הם לא יותר מזיכרון קמל.
עורב שנח עלי שלשום הזכיר לי את הציפורים. אתה זוכר את הציפורים הקטנות, קירי? בקיץ הן אהבו לקונן בין קפליי, ובחורף בתוך גומחותיך.
אני חושבת שבאביב הורקתי אך ורק למענם… איה הציפורים שלנו?