ענני סערה

אנחנו יושבים זה מול זה ושתיקה. כל כך הרבה מילים יושבות על הלב אבל נראה שאין טעם לדבר. הוא מסתכל עליי ונועץ בי את שני עינייו, מביך. אף פעם לא ידעתי לשתוק וכעת זה נראה כל כך פשוט.
"אוקיי, תשמע. אם אין לך מה לומר לי אני מעדיפה ללכת. " התחלתי לארוז את חפציי והוא התחיל לומר "שנייה.." התיישבתי וחיכיתי להמשך. "את מכירה אותי, אני דפוק . וואלה אני יודע שאת הדבר הכי נכון בשבילי אבל משהו בי פוחד להיפגע. משהו בי פוחד להתחייב."
חייכתי למשמע הדברים ואמרתי " מצחיק שמכל זה אני זאת שנפגעת בסוף."
הוא נשך את שפתיו בכאב ואמר "אני יודע, אני מצטער. אני אוהב אותך אבל אני יודע שלמרות הכל אני לא מסוגל. לא מסוגל להיות רק איתך לכל החיים".
לא היה טעם להמשך. פה הבנתי ששום דבר לא ישתנה. פתאום לא מובן לי מה מצאתי בו. אוליי החיוך שהמיס לי את הלב, לא זה בטח טוב הלב שידעתי שלא נמצא בי, אף פעם.
"יפה שלי, אני חושב שכדאי שניקח הפסקה קצרה אחד מהשני" הוא אמר בחשש.
גיכחתי, מתחילת המשפט ידעתי שהוא הולך להגיד משהו שלא כל כך ימצא חן בעיניי. הוא לא מהטיפוס שאומר "יפה שלי".
החזקתי חזק בידי את התיק בתקווה שזה ישחרר בי את האכזבה שהרגשתי באותו רגע.
"די, בבקשה.." ביקשתי בעיניים עצומות. פקחתי והמשכתי "אני לא אדם שיכול לאהוב ואתה יודע את זה. אני מבקשת ממך רק אל תיקח ממני את האהבה היחידה שלימדה אותי לתת..אל"
הוא נעץ עיניים בריצפה, מפחד להביט בעיניי בידיעה שהעיניים הם ראי לנפש. מפחד להביט בנפשי הפגועה. שתיקה.
"א.. אוקיי,הבנתי." המשכתי לומר "ותמיד אמרתי לך שאני אדם קר, אדם שגדל על עצב אגואיסטיות ומרירות..ככה גידלו אותי, ככה אימי תמיד אמרה לי. אתה היית בדיוק המרפא שלי. שלי. תודה על זה. וכעת אתה גם המכה שלי".
קמתי והתקדמתי ליציאה. איך ששמעתי את צעדיו האיטיים מאחוריי התחלתי להזיל דמעות.
הוא עצר מולי מיהרתי לנגב את דימעותיי למראה הקשוחה.
"נסיכה שלי. אוגואיסיטות? אוקיי מי תמיד נמצאת בכל צרה ליד כל חברה? מי תמיד מוכנה להקשיב לכל דעה לשתף ולייעץ? מי תמיד תיתן באהבה גם אם זה הדבר הכי קטן? את!! נשבע לך שזו את. זו תמיד היית את., גם כשאמרו לך אחרת".
הוא שוב התחיל עם משפטי החיזוק שלו שגרמו לי להרגיש תלותית בו. והוא רק חיזק בי את הבכי.
"אני תמיד אוהב אותך" יבבתי בין לבין.
"הכל טוב"
סיימתי את השיחה ויצאתי מבית הקפה.
ופה הוא ידע שדרך חזרה לא תהיה.