עכשיו זה לבד

בכל פעם מחדש זה קרה. שוב ושוב, ערב אחר ערב, שבוע לאחר שבוע.
כשכולם יצאו ביום שישי, היא שתתה. הוא רק "ניסה". הוא לגם מתוך הכוסית הקטנה שהגישו לו והכריז בפרצוף מעוות מרוב גועל ש"זה לא לטעמו".
זה גם לא היה לטעמה. המרירות העזה כמעט וגרמה לה להקיא, וגם דילול המשקה במים ובמיצים שונים לא עזרה לה. אבל מה זה משנה? פיספסתם את המטרה? "העיקר ההשפעה…" היא הייתה אומרת בזמן שהתאמצה ללגום עוד ועוד כוסית.
הוא ישב בצד, מביט בה מנשקת בנים עם אופי נוראי ומראה נהדר. בנים שינשקו אותה היום ויזרקו אותה מחר.
ואז כשההשפעה כמעט פגה, והיא מצאה את עצמה בוכה ליד הכניסה ליישוב, הוא היה שם בשבילה כדי שיהיה לה על מי להשען. כדי שיהיה לה למי לספר את כל הסודות הכמוסים שהיא פולטת בזמן שהיא שיכורה. והוא ניגב לה את הדמעות, והיא חייכה אליו עם העיניים הענקיות שלה מבעד לבכי.
וככה זה היה תמיד. בסופו של כל ערב רבוי שתייה, הם היו נשארים לבד. רק שניהם. רק הוא והיא.
"בסוף אלה תמיד אני ואתה…" היא הייתה ממלמלת בזמן שמחתה את דמעותיה האחרונות מלחייה.
אבל אז יום אחד הוא התחיל לשתות. "העיקר ההשפעה…" הוא מלמל, והשתכר. והיא הביטה ממנו מהצד. רוקד ונהנה. משתחרר.
היא לא שתתה אפילו לא חצי כוסית. רק "ניסתה". וכך, מבלי שהייתה שיכורה ומבלי שהייתה השפעה כלשהי שאמורה לפוג מפניה, היא מצאה את עצמה בוכה ליד הכניסה ליישוב, חיכתה לו שיבוא.
חיכתה וחיכתה.
אבל הוא לא בא.
וככה היה תמיד מאז אותו היום. בסופו של כל ערב רבוי שתייה, היא הייתה נשארת לבד. רק היא.