עכבר חופשי ועכבר בכלא

"שומע?" פנתה אליי אשתי, כשפניה מוסתרות מאחורי עתון סוף-השבוע הענק. היא ידעה טוב מאוד שאני שומע. בכל זאת, רק שני מטרים וקצת הפרידו בין הכורסאות שעליהן ישבנו.
משמעות ההמהום שהשמעתי כתשובה, היתה "כן".
היא לא באמת המתינה לתשובה.

"במחקר שנעשה בשוויץ…" היא החלה להקריא את הכתבה המשעממת, שעסקה בעכברים משועממים. את הפרצופים המוזרים שעשיתי, ואת גלגולי העיניים, היא לא ראתה.

המגזין שקראתי הונח בקולניות על ירכיי. זה ממש בלתי אפשרי להתרכז בכתבה על ספורט, כשהיא מקשקשת. מה לעזאזל היא מוצאת בעכברים שוויצריים??
אחרי כמה וכמה שנות נישואין, ואולי גירושין באופק, כבר ברור לי ששום דבר טוב לא יצמח מהשתקתה. כמו שכל שחיין יודע: כשהגל מכסה אותך – סתום את האף, וחכה בסבלנות שיעבור, קיבלתי בהכנעה את הגזרה.

"לעכברי קבוצת המחקר, כל אחד בנפרד, סופקו משימות נושאות פרסים, צעצועים, ועכברות. מעכברי קבוצת ההשוואה, לא נמנע מזון או מרחב, אולם לא סופקו להם שעשועים.
תוחלת החיים של עכברי קבוצת ההשוואה, היתה קצרה בהרבה מתוחלת חייהם של קבוצת המחקר. בתוך קבוצת המחקר, העכברים שאותגרו במשימות חיו יותר מאלו עם הצעצועים. תוחלת החיים הארוכה ביותר, היתה של אלו שהיו עם נקבות. מסקנת החוקרים היא, שהעדר גורם עניין, כגון זוגיות, מקצר את החיים…"

נפל לי האסימון. היא מנסה לרמוז לי שאחרי הגירושין אהיה בודד, ותוחלת חיי תתקצר. זה לא שהיא נהנית מהזוגיות, היא נהנית מהיציבות הכלכלית. שלי!! …בעצם, אולי הרמז הוא שהיא זו שתפסיד מניתוק היחסים. למה זה אמור להיות אכפת לי?

גבר הוא לא יצור מתוסבך. את מה שהוא רוצה – הוא מביע. כשגבר אומר שהוא רוצה – הוא רוצה, לא רומז על שום דבר אחר. תני לו בדיוק את מה שהוא רוצה, והוא יהיה המאושר באדם. כתגובה, הוא ירצה לגרום לך להיות המאושרת בנשים.
כשאשה מייבשת את בעלה, הוא לא יאהב אותה יותר; הוא יחפש במקומות אחרים את מה שאשתו מונעת ממנו. כתוצאה מכך, הזוגיות מתדרדרת, והדרך לניתוק יחסים קצרה.

"אוקיי", עניתי, "אבל מה שלא כתוב בעתון, זה שעכברי קבוצת ההשוואה הם לא בדיוק עכברים חופשיים. הם בכלא! כלא משעמם, שבו לא מאפשרים להם לבחור האם הם רוצים לשחק, או לבחור את המשימות, או עם איזו עכברה להתחיל. הדרך לדיכאון לא רק סלולה, מישהו מאחורה גם בועט אותם אליה".

לא באמת התכוונתי להתעמק בכתבה, אבל נסחפתי. עכשיו הייתי לחלוטין בעניין.

"יודעת מה?" זו היתה שאלה רטורית, המשכתי לפני שהיא הספיקה לענות. "עכבר חופשי, שלצורך העניין אקרא לו 'ערן', היה חופשי ומאושר. הוא גר בגומחה מרווחת בעיר, קרוב לכל מוקדי העניין. הוא שיחק עם חתולים, נפגש עם חברים, ובזיעת אפו הביא אוכל אל ביתו.

יום אחד פגש עכברה נחמדה, 'נחמה' לצורך העניין. הוא חיזר אחריה, ונתן לה ממיטב גבינותיו. הם אכן הפכו לזוג. זוג מאושר. לפחות בהתחלה.

עם הזמן, היו לה דרישות גבוהות יותר ויותר בנוגע לאיכות הגבינות. את העיצוב הקודם של הגומחה שבה חיו, שתאם את נוחיותו, היא עיצבה מחדש בהתאם לנוחיותה.
חלפו הימים, ולערן היה פחות זמן להפגש עם חברים, כי נחמה רצתה אותו איתה. את הספורט השבועי עם החתולים הוא כבר מזמן זנח, והשמין בהתאם.
אם זה לא מספיק, היא הזמינה חברות לביתם, וכיבדה אותן במיטב גבינותיו. הגבינות שהוא עבד קשה כדי להביא הביתה.

לאט אבל בטוח, נחמה הכניסה את ערן לכלא שהיה פעם ביתו".