עיניים בחשכה – פרק 1+2 (למי שפספס)
אני זוכרת שהוא נגע בידי, ליטף אותי בידו הרכה, היד שלא הרפתה ממני לעולם.
היד שייצבה אותי שהיה לי קשה, היד שליטפה את שערי, היד שהייתי מזהה בכל מקום.
הוא עזב. לנצח. היד שפעם נגעה בי עכשיו רופפת ובלי דופק, היד שפעם ליטפה אותי…
דוממת לתמיד. איך הוא עשה את זה לעצמו? למה הוא נתן לי להיות לבד? למה הוא ציפה שאני אתגבר על זה… למה?? למה עכשיו אני בוכה ומאוכזבת, למה אני כועסת עליו? למה הוא עשה את זה לעצמו. למה אני צריכה לראות אותו, נקבר באדמה, עם פנים חיוורות ועיניים עצומות, שפעם היו פקוחות לרווחה, תמיד. בעניין ובקשבה. הוא אף פעם לא הקשיב לילדים שהשפילו אותו, העליבו אותו… אולי בחיים לא סיפר לי על כך. אבל שהוא עשה את זה… הבנתי שהיה לו קשה. ואני לא הייתי שם כדי לעזור, לתת יד תומכת, אוזן קשבת. ואתה מתת לי בידיים. קשה לי. בבקשה תעזור לי. אני חושבת שבלעדייך אין לי כלום. אימא שואלת אותי אם קורה לי משהו, אבל אני כל כך מסוחררת בכדי לענות לה. קשה לי. אני רוצה למות. אני רוצה להיות אתך תמיד. אפילו בגן עדן. כשהגענו הביתה אחרי ההלוויה עשיתי את זה. הרגתי את עצמי. זה לא כאב, לא מספיק בשביל לגרום לי לעצור. אני רוצה להיות אתך, תמיד ביד שליטפה אותי תמיד. אבל מה שכאב לי יותר מכל, זה שהתעוררתי בבית החולים, שבורה, ובמיטה לצדי אני לא רואה אותך… אתה לא מבין שקשה לי בלעדייך? החיים בלעדייך הם סיוט. אמא יושבת על הכיסא לידי, עיניה אדומות ונפוחות מדמעות. היא מנסה לחייך, אבל לא מצליחה. אמללתי אותה. אני חשה דרך עינייה שהיה לה קשה, דרך ידה הרועדת אני מבינה שהיא פחדה שאני לא אקום שוב. אבל קמתי, כמו גיבורה, האחות אמרה. אבל אני לא מרגישה גיבורה. אני אומללה, רוצה כבר למות. קשה לי. אמא בבקשה תביני אותי. אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם. אמא, תעזרי לי. אבל לא הוצאתי את המילים בקול. פחדתי מהתגובה, פחדתי. אין לי דרך אחרת לבטא את המילה שעושה לי געגועים אליו. פחד.תמיד פחד חלחל בעיניו המושפלות, איך רק עכשיו אני נזכרת בזה? תמיד שראיתי אותו מחייך גם היה בחיוך מין עצב, כאילו הוא משלים עם זה, זה המצב, הוא אמר לי פעם. צריך להתמודד. אבל אם צריך להתמודד, למה לא התמודדת? אמא מלטפת את שיערי, לוחשת באוזני שהיא מודה לאלוהים שאני בסדר. היא שואלת אותי אם אני רוצה לשתות משהו, אז אמרתי שאני רוצה שוקו חם. "רק מים" היא אמרה, והצביעה על המכונות שמחוברות לגופי. לפתע עברה בי צמרמורת, מחשבה שתעזור לי לעשות את מה שרציתי. חיבקתי את אמא ולחשתי באוזנה "אמא, אני תמיד אאהב אותך. שתדעי.." היא לבשה חצי חיוך, מאולץ או לא, את זה אני לא יודעת. "אז מים?" היא שאלה והנהנתי. היא ייצאה מהחדר וזאת הייתה ההזדמנות שלי. קמתי בזהירות מהמיטה וניתקתי את המכונות מהחשמל. יישר הרגשתי את ההבדל. זה כואב לי. אבל לא מספיק בשביל לעצור את זה. אני אוהבת אותך.
תגובות (0)